האטה?<br/> זה עניין של מיידיות

האטה?
זה עניין של מיידיות

האנתרופולוג ד"ר דניאל נוה חי שנה עם חבורת ציידים-לקטים, וחזר כדי לספר לנו מה הפסדנו כאשר הפסקנו לאכול את המזון שלנו מיד

את ד"ר דניאל נוה (להלן: דני, כפי שהוא מציג את עצמו) פגשתי לראשונה בהרצאה שהעביר בקולגיום שלנו בבי"ס רימון בפרדס חנה. את המפגש הנוכחי אנחנו מקיימים בבית הקפה של קהילת קמ"ה בהרדוף, לאחר שהעביר הרצאה לקולגיום של התיכון. אל תטעו, דני הוא לא "אנתרופוסוף". הוא מעיד על עצמו שיש לו הערכה עצומה למוסד שנקרא הרדוף, אבל את התאומים שלו הוא מחנך בחינוך ביתי, ואת ההרצאות שלו הוא מעביר בכל בתי הספר, בעיקר בבתי ספר קונבנציונליים. דני מרבה להרצות ולדבר על חינוך, ונדמה שהיישום העיקרי של מחקריו האנתרופולוגיים על חבורות ציידים-לקטים הוא יישום חינוכי. הסיפורים של דני על אופני הלמידה והגדילה של ילדי הניאקה (Nayaka) ועל היחסים בין מבוגרים לילדים אכן מעוררים השראה, אבל המפגש שלנו לא עוסק ביישומים חינוכיים כלל, הוא עוסק בתודעה, ואני מנסה להבין מה ההבדלים בין התודעה שלנו, בני המערב, לבין התודעה של הניאקה ושל חבורות ציידים-לקטים דומות.

ד"ר דניאל נוה.

להיות נוכחים עם מי שנמצא מולנו גם בלי לחזור ליערות

הגעתי למפגש מצויד בתיאוריה שפיתחתי לגמרי בעצמי, ואני משליך אותה על דני, כדי לבדוק איך הוא מגיב:

הכול מתחיל בתפיסה שלנו את המוות, והיא משליכה על תפיסת הזמן. בחברות שבהן המוות לא נתפס כסוף, אלא כשלב מעבר, תפיסת הזמן שונה, מרווחת יותר, איטית יותר. אצלנו, בתרבות שתופסת את המוות כסוֹף, ממהרים להספיק הרבה בחיים. זאת הסיבה שאנחנו בהאצה.

לדני יש לב רחב וטוב, ולכן הוא מאוד עדין באופן שבו הוא מרסק את התיאוריה שלי:

"אני לא בטוח שאצלנו במערב תפיסת המוות היא כל-כך סופנית. גם לא אצל חילונים גמורים. יצא לי ללוות כמה וכמה אנשים אל מותם, וראיתי שכשאנשים מתקרבים אל המוות, גם חילונים, הם נהיים פחות מוחלטים בעניין הסופיות, והאמונה שלהם לגבי איזשהו המשך של קיום לאחר המוות נהיית הרבה יותר גמישה. אבל זה נכון שבמערב יש קו ברור מאוד בין חי למת, ובחברות אחרות זה לא בהכרח כך. יש חברות שבהן המוות מתחיל כשהאדם עדיין חי, וממשיך הרבה אחרי הקבורה. לדוגמה, יש חברות שבהן התפיסה היא שכל עוד יש בשר על העצמות – הרוח עדיין מסתובבת בינינו, עדיין לא עברה תהליך של אינטגרציה עם 'החיים שאחרי החיים'. דווקא אצל ציידים-לקטים רואים משהו מעניין: זאת החברה היחידה שאין לה שום צורך להסכים מה קורה אחרי המוות. היה פעם אנתרופולוג ששאל מישהו מקבוצת ציידים-לקטים ביערות אפריקה מה קורה אחרי המוות, וקיבל תשובה, אבל חבר אחר מהקבוצה שעמד לידם אמר 'מה פתאום?! אתה מתת כבר פעם שאתה יודע את זה?' התחיל ויכוח, אבל לא היה להם דחוף להסכים על זה. (בסוגריים רק נאמר שהצורך בסיפור מוסכם הוא קריטי בחברות גדולות – מעל 150 איש – אחרת אין דבק חברתי. אבל בחברות קטנות זה לא קריטי.) אצל הניאקה, אגב, יש הסכמה שיש חיים אחרי המוות. בטקסים שבהם הם נכנסים לטראנס, הם ממש משוחחים, לפחות מבחינתם, עם אנשים שמתו. אבל אפשר למצוא חברות של ציידים-לקטים שיגידו שהם לא בטוחים שיש חיים לאחר המוות. אז סליחה שהרסתי לך את התיאוריה."

אם אני מלקט משהו ומוכר אותו היום יש
בזה מיידיות בזמן, אבל אם אני מוכר אותו
למישהו שאינני מכיר – איבדתי היבט אחר
של המיידיות, את ההיבט החברתי

זה ממש בסדר. יש לי עוד תיאוריה שאני רוצה לנסות עליך: האינדיבידואליזם. התרבות שלנו הולכת חזק מאוד לכיוון של נפרדות ואינדיבידואליות. אני זוכר שבשנת המבוא בסמינר אחד המורים אמר: "כשגור כלבים נולד, אף אחד לא מסתכל עליו וחושב 'המממ... מעניין מה יהיה מהגור הזה כשהוא יגדל'. כי ברור מה יהיה ממנו – הוא יהיה כלב. לעומת זה, כשתינוק נולד, אנחנו בהחלט תוהים לעצמנו איזה אדם יגדל להיות התינוק הזה." אנחנו יצורים אינדיבידואלים, ואנחנו רוצים לבטא את האינדיבידואליות הזאת בעולם, לממש את הייחודיות שלנו, להגשים את הייעוד שלנו. אולי בגלל זה אנחנו ממהרים, ממהרים להגשים ולממש את עצמנו. ואילו הניאקה, שחיים בתרבות הרבה פחות נפרדת והרבה פחות אינדיבידואלית – אין להם בשביל מה למהר.

"זה מקסים..." מהרהר דני, "אני חושב שההבדל הגדול בינינו לבין הניאקה הוא לא בהתייחסות לילד, אלא לגור הכלבים. הם דווקא כן עשויים לתהות מי יהיה גור הכלבים הזה כשהוא יגדל. אצל הניאקה ישויות בטבע נתפסות כבעלות אישיות ייחודית. בשבילם שני עצים הם שתי ישויות שונות, אך לא נפרדות. ושני פילים הם שתי ישויות המצויות, ממש כמונו, במרקם של יחסים. כשהם רואים פיל, הם קודם כול שואלים מי הפיל הזה, הם ממוקדים באישיות הספציפית של הפיל. תכונת הפיליות שלו חשובה, אבל היא לאו דווקא החשובה ביותר. פילים יכולים להיות מאוד מסוכנים לניאקה, הם גורם מוות משמעותי באזור. שלא כמו החקלאים שמקיפים אותם, הניאקה לא מתמודדים עם 'הפילים' כקולקטיב, הם מקיימים יחסים מורכבים עם כל פיל ופיל. הם מכירים את הרוב הגדול של הפילים בסביבה שלהם באופן אישי. כשהם פוגשים פיל הם פוגשים ישות ייחודית לחלוטין, במצב קונקרטי לחלוטין. הם יודעים, למשל, שעם הפיל הספציפי הזה, אין טעם לדבר, במיוחד אם הפילה מנהיגת העדר לא לידו. לעומת זאת, במפגש עם פיל אחר, הם יכולים להתחיל לדבר עם הפיל, ובדברים שהם יגידו לו הם יחפשו את המשותף: 'אתה חי ביער, גם אנחנו חיים ביער, אתה באת לאכול כאן, גם אנחנו באנו לאכול כאן, אנחנו לא נפגע בך, גם אתה אל תפגע בנו'.

התודעה שלהם מכוונת לשאלה 'מי אתה' ולא לשאלה 'מה אתה', ועוד יותר מזה – לשאלה 'מה היחסים ביני לבינך', והם מחפשים הרמוניה ביחסים האלה. כפי שהאנתרופולוגית נורית בירד-דוד הראתה, ההגדרה שלהם לחוכמה – בוּדִי, בשפתם – היא היכולת לקיים יחסים עם האחר תוך הימנעות מפגיעה מיותרת. הם בהחלט יכולים להגיד, 'לפיל הזה אין בודי, אי-אפשר לדבר איתו.' או 'לפיל הזה דווקא יש בודי! אבל אחרי שהוא נתקל בבני אדם חסרי בודי, שהתייחסו אליו באלימות, הוא מתייחס ככה גם אלינו'. ככה הם מתייחסים למרבית הישויות שמקיפות אותם. וככה הם מחנכים את הילדים שלהם, באופן שיאפשר להם לרכוש בודי."

אצל הניאקה ישויות בטבע נתפסות
כבעלות אישיות ייחודית. בשבילם שני
עצים הם שתי ישויות שונות, אך לא
נפרדות. כשהם רואים פיל, הם קודם
כול שואלים מי הפיל הזה, הם ממוקדים
באישיות הספציפית של הפיל

ואנחנו איבדנו את זה?

״אנחנו כנראה איבדנו את זה יותר ויותר כשעברנו לחקלאות. אי-שם לפני 11,000 שנה האנושות התחילה את המעבר לחקלאות, והמעבר הזה שינה את תפיסת הסביבה שלנו. המעבר לחקלאות חייב אותנו לוותר על אלמנט מאוד דומיננטי במציאות של הציידים-לקטים מהסוג של הניאקה – אלמנט המיידיות. מיידיות זה אומר שכשאני מלקט או צד משהו – אני אוכל אותו היום, או לכל המאוחר מחרתיים בבוקר. אני מקבל החזר מיידי על המאמץ שלי. אני בוחר לא לשמור את המזון שליקטתי, למרות שאני מסוגל. יש גם חברות ציידים-לקטים שבהן ההחזר מושהה – אני צד היום, שומר את זה בשלג הקפוא, ואוכל בעוד חודשיים. האבחנה הנכונה היא בין חברות שחיות בהחזר מיידי, לבין חברות שחיות בהחזר מושהה. זה הסיפור!

אבל מיידיות אינה מתבטאת רק על ציר הזמן, היא מתקיימת גם במרחב החברתי-כלכלי: אם אני מלקט משהו ומוכר אותו היום, יש בזה מיידיות בזמן, אבל אם אני מוכר אותו למישהו שאינני מכיר – איבדתי היבט אחר של המיידיות, את ההיבט החברתי. היחס שלי לבטטה שליקטתי יהיה שונה כאשר אני מלקט או מגדל אותה לעצמי או למישהו קרוב, מאשר לבטטה שאני מלקט או מגדל כדי למכור למישהו שאינני מכיר. במקרה האחרון אני, ככל הנראה, אתייחס לבטטה ולסביבה טוב פחות מאשר במקרה הראשון, המיידי.

אחד ההבדלים התרבותיים המשמעותיים בין חברה שחיה בהחזר מיידי לחברה שחיה בהחזר מושהה הוא ההבדל בשוויוניות. חברות שחיות בהחזר מיידי הן חברות הרבה יותר שוויוניות. אין בהן הבדלים משמעותיים בפרמטרים של עושר (רכוש), יוקרה (מעמד חברתי, כבוד) וכוח (עמדות שררה). בחברות שוויוניות כאלה אף אחד לא מחליט על אף אחד, אף אחד לא נחשב יותר מאף אחד, ולאף אחד אין רכוש יותר מלאף אחד, בטח לא באופן משמעותי. נכון, אם יש מישהו שהוא צייד מאוד מוכשר, אנחנו נלך אחריו בציד. אבל אנחנו אלה שנבחר ללכת אחריו, הוא לא יעלה על דעתו לפקוד עלינו מה לעשות. בכלל, אנשים לא ממש אומרים לאנשים אחרים מה לעשות, כמעט בשום מצב – לא גבר לאישה, לא חזק לחלש, לא מבוגר לילד.״

זה שוויון ברמה עמוקה שקשה אפילו לדמיין אותו.

״נכון. אצלנו השוויון הוא בנקודת ההתחלה – חשוב לנו שלכולם יהיו הזדמנויות שוות. אבל אנחנו לגמרי מקבלים את זה שאין שוויון בדרך, וודאי שלא בנקודת הסיום. בחברות שוויוניות כאלה, כמו שהניאקה היו עד לאחרונה (עם הפגיעה ביער וההחלה של חוקים המגבילים את אורח חייהם), מתקיים שוויון די מלא עד לנקודת הסיום. בלילה, כולם הולכים לישון בלי הבדלים משמעותיים בעושר, יוקרה וכוח.

ההבדל הזה הוא דרמטי לתודעה האנושית. בחברות חקלאיות רבות ובחברות מודרניות, שאינן שוויוניות, היחס שלנו לאחר הוא לרוב יחס תועלתני: העץ שם כדי לספק לי תפוחים, התרנגולת שם כדי לספק לי ביצים, הפרה היא משאב לחלב, והאדם שעובד אצלי בשדה הוא לעתים קרובות מדי לא הרבה יותר מטרקטוריסט שמפעיל מכונה לקציר חיטה. בוא ניקח את זה למה שכאן ועכשיו: אתה עכשיו יושב מולי, עם כל המורכבות המופלאה שאתה, אבל אני עלול לראות אותך בעיקר כאמצעי עבורי לדבר כזה או אחר. ואם ככה אני רואה אותך, אז אני רואה אותך בצורה מאוד מאוד מצומצמת. לעתים קרובות מדי אנחנו מסתכלים זה על זה יותר כעל "מה" מאשר כעל "מי". לעתים קרובות מדי אנחנו לא באמת רואים את הישות רבת הממדים שניצבת מולנו, הישות הייחודית, החיה והרוטטת שאתה. יש בני זוג שכבר שנים לא ראו באמת זה את זה. לעומת זאת, כשאתה ברובד המיידי של המציאות, אתה רואה הרבה יותר. את היכולת הזאת התחלנו לפספס כשאימצנו צורות חיים שאינן מתאפיינות במיידיות, כמו חקלאות. כמובן שגם הרווחנו המון דברים אחרים: כתב, התפתחות מדעית, התפתחות טכנולוגית, הגענו לירח... אבל יש לכך גם מחירים שכולנו חווים אותם היום. והרעיון הוא לייצר אינטגרציה מוצלחת.״

אז איך שומרים על רובד מיידי של המציאות בחברה מודרנית?

״אני חושב שכל מסורות החוכמה נותנות לנו כלים כדי לחזור ולפתח את היכולת הזאת, בין אם זה מיינדפולנס ובין אם זה טקס התה היפני: תרגול של נוכחות. אפשר לומר שכשאנחנו נוכחים, המוח שלנו עובד קצת אחרת. אצלנו, המוח עובד לעתים קרובות כמו במצב דמוי מחשב – קולט, מעבד, ופולט תשובה. אבל המוח יכול לעבוד גם כמו מקלֵט, כמכשיר שכמו שומע את התשובות. זו רק מטפורה אבל אפשר ללכת איתה כברת דרך מעניינת. הייתי אומר שביחס אלינו הניאקה עובדים עם המוח יותר במצב "מקלט". ראיתי את זה עליהם וחוויתי את זה גם על עצמי: אחרי כמה חודשים ביער, אני הולך ופתאום "יודע" שיש כאן נחש ואני חייב לעצור. בשבועות הראשונים לא היה לי סיכוי לקלוט את זה. אני לא ממש רואה אותו ולא ממש שומע אותו, אני פשוט כמו "קולט" או יודע את זה. וזה יכול להיות כך לא רק במצבי סכנה. לתחושתי, הניאקה הרבה פחות מתלבטים והרבה יותר "קולטים" מה הדבר הנכון לעשות בסיטואציה נתונה. ממש התרשמתי שיש להם פחות קמטי-התלבטות במצח וסביב העיניים.״

אולי השימוש הזה במוח, כמקלט, הוא יותר איטי מהשימוש הרציונלי, כמחשב, ולכן אנחנו ממעטים להשתמש בו.

״זה אולי נדמה לנו כך, אבל יש מחקרים שמראים את ההפך, שדווקא החלק הקדמי במוח, הקורטקס הפרה-פרונטלי, שחושב רציונלית, החלק ה"נוצץ" של החשיבה, שמתפתח הכי מאוחר – הוא החלק האיטי יותר. אנחנו יודעים שכשאנחנו נכנסים למצב אקוטי, הישרדותי, כשהרבה מאוד מונח על הכף – דווקא החלק הזה נחלש או מואט, כדי לאפשר פעולה מהירה שנעשית על-ידי חלקים אחרים.

החוכמה היא כמובן לשלב, לייצר סינתזה שמתאימה לימינו. אפשר לשאוב השראה מהניאקה ומקבוצות דומות בכל הנוגע להיבטים כמו בודי – אותה חוכמה הממוקדת ביכולת להיות עם אחרים תוך הימנעות מפגיעה מיותרת. אפשר להעריך מחדש את היכולת להיות נוכחים באמת עם מי שנמצא איתנו עכשיו, לראות אותו כ"מי" ולא כ"מה". את כל זה ניתן לעשות גם בלי לחזור ליערות, לציד וללקט. כפי שאמרו הוגים שונים כמו היידגר ודרייפוס, הסיפור אינו התנזרות מטכנולוגיה, אלא התנזרות מהבנה טכנולוגית של העולם. להבנתי, ההאטה הנדרשת קשורה בהחייאת היכולת להיות ברובד המיידי של המציאות, שבו אתה פשוט רואה וקולט יותר. זאת ההאטה שכדאי שנאמץ.״

 

בתמונה מעלה: שבט הניאקה. מחפשים הרמוניה ביחסים

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך