האיש שזוכר מה שטיינר אמר

שטיינר, גם אם לא נתן לכך ביטוי מפורש בדבריו, ייעד את משנתו החינוכית לא רק לילדים, אלא גם למבוגרים. יישום אישי של אנתרופוסופיה אינו אלא חינוך עצמי, חניכה עצמית דרך הכתובים. רלף זוננברג, היסטוריון, חוקר דתות, עיתונאי, ועורכו לשעבר של הביטאון האנתרופוסופי הגרמני Die Drei, עסק לא מעט בכתביו ^[1] בהיסטוריה של האנטישמיות במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, "במיוחד בהיסטוריה היהודית-הגרמנית רבת התהפוכות." בשיחה בינינו הוא מורה לעבר הקשר הבלתי ניתן לניתוק בשפה העברית בין "חינוך" ל"חניכה" במובן הרוחני.

אודי: מאין נובעת ההתעניינות שלך בנושא היהדות והאנטישמיות?

רלף: בשנות השמונים, בנעוריי, השואה כבר נכללה בתוכנית הלימודים בבתי הספר. אחרי עשרות שנים של הדחקה, היה עניין כן ואמיתי בעיבוד העבר ובהתמודדות עמו. קראנו מתוך יומנה של אנה פרנק וסיפרו לנו על גורל היהודים ועל האמת של ההיסטוריה הנציונל-סוציאליסטית לא רק בשיעורי ההיסטוריה. היו תלמידים שעבורם זה היה יותר מדי והיו אחרים, כמוני, שספגו הכול לתוכם. סרט הטלוויזיה כשהיטלר גנב את הארנב הוורוד (1978), ובמיוחד הסדרה המבוססת על האוטוביוגרפיה של ינינה דוד פיסת שמים ^[2] השאירו בי רושם נפשי עמוק. הוא היה עמוק עד כדי כך, שהתאהבתי קצת בשחקנית הראשית המלנכולית, דנה ווברובה, ששיחקה באופן מרשים את הילדה היהודייה בת ה-14 בגטו ורשה וקיימתי איתה שני ראיונות טלפוניים בפראג, מקום מגוריה, כמעריץ בגיל ההתבגרות, בלי ידיעת הוריי.

באשר לרקע המשפחתי שלי, אבי, שהיה בן 17 בתום המלחמה ונעקר ממקום הולדתו, עוד הספיק להיות חבר בתנועת הנוער "היטלר-יוגנד". למרות שאחרי 1945 היה דמוקרט מושבע, ההתייחסות המשפחתית אל התקופה הנאצית תאמה את הדגם השגור: היה אמנם גינוי של משטר הרייך השלישי ובעיקר של השואה, אבל השקפת עולמו הגרמנית-לאומנית של סבי ומעורבותו הפעילה נדחקו הצידה, כאילו אין קשר ביניהן. רק כדרך אגב נודע לי מסבתי האהובה, שבעלה, שיש לי רק זיכרונות עמומים ממנו משחר ילדותי, היה "אנטישמי מתון" אבל לא "נאצי" (אותם החשיב כ"אספסוף פנאטי מדי"). כגנרל לשעבר בוורמאכט בכוחותיו של רומל באפריקה, נסע סבא שלי, הארתור שמידט הזה, יחד עם אשתו, סבתי, ב-1949, על פי הזמנתו של המלך פארוק למצרים, כדי לבנות במסגרת הליגה הערבית צבא כנגד המדינה הישראלית שזה עתה הוקמה. הודבק לו שם קוד שצלילו יהודי, "מיסטר גולדשטיין", שאותו אימץ תוך מחאה. מאוחר יותר שיחק שמידט תפקיד מחפיר כנציג המפלגה הימנית קיצונית NPD בבוואריה, שהצליחה ב-1967 לכבוש מושבים בכמה פרלמנטים במדינות הפדרליות הגרמניות. אבל הסיפור המשפחתי, על הכתמים המכוערים שבו, שרק כמבוגר צעיר התוודעתי אליהם, לא היו הסיבה לכך שהתעניינתי בהיסטוריה של העת החדשה וגיליתי עניין בשאלות רוחניות.

אודי: בגיל עשרים כבר היית חבר בחברה האנתרופוסופית. האם יש אירוע כלשהו שעורר את ההתעניינות שלך בה?

רלף: לא. התרחשות כזאת לא הייתה, אלא אם כן מפרשים את היעדרה המוחלט של סביבה רוחנית דתית מכל סוג כגורם, על דרך השלילה. הוריי התייחסו בשאט נפש כלפי כל צורה של רוחניות, מה שהעיק לעתים על האווירה המשפחתית. גם לא היו לי שום מפגשים עם אנתרופוסופים או אנשים רוחניים במהלך הילדות והנערות. אלא שמגיל 12 הייתה לי משיכה גדולה לידע וקראתי כמויות גדולות של ספרות. האני הגבוה שלי כאילו האיץ בי. במבט לאחור אני מודה לגורלי, שהיה עליי לפלס את הדרך אל האנתרופוסופיה ללא סיוע חיצוני. בגיל 15 נתקלתי בספרו של שטיינר מהרשימות האקאשיות, ובגיל 19 ידעתי, שאני רוצה להיות "אנתרופוסוף". מתוך הביטחון המוחלט הזה הייתי לחבר בחברה האנתרופוסופית – לתדהמת חבריה, שרובם היו מבוגרים בהרבה, ושלא הבינו איך גבר צעיר כל כך, ללא שום קשרים לסביבה אנתרופוסופית, מעז לעשות צעד כזה.

"שוב ושוב אני תוהה, כיצד אנתרופוסופים מסתמכים על שטיינר ועל גתה, אפילו קוראים לעצמם 'גתאניסטים' ובו בזמן משוכנעים שהם יכולים לוותר על ההתמודדות עם תורת ההכרה כלימוד יסודי"

אודי: מהו, לדעתך, תפקידה של האנתרופוסופיה היום, לאור העובדה שהיא חיה בתרבויות ובארצות שונות? מה תפקידה כגורם בחינוך חברתי? בחינוך של אנשים מבוגרים? למרות כל השוני, האם יש משהו משותף, שאנתרופוסופים יכולים לטפח, לפתח?

רלף: כן. לדעתי ישנו גורם משותף, שהוא מאפיין ייחודי של האנתרופוסופיה ובו בזמן יכול להעיד על האקטואליות שלה ועל היותה מודרנית, ללא זיקה לשאלה באיזה לבוש תרבותי, דתי או אישי חיים אותה. זוהי השאיפה שלה להיות מדעית, והנכונות הקשורה בכך: לבחון בפירוט חוויות רוחניות, על פי עדויות כתובות וכתבים שמאפשרים לנהל שיח ענייני על תוכנם. הרצון למסור דין וחשבון מתודי בעניין העבודה התודעתית, ופיתוח כושר הבחנה בין פרשנויות סובייקטיביות לבין נגיעה אובייקטיבית באמת, מבדילות את האנתרופוסופיה מווריאציות רבות אחרות של מסורות רוחניות.

בית ניתן לבנות רק מלמטה כלפי מעלה, לא להפך. כאן גם המחלוקת שלי עם ישראל קורן, שכנראה רואה בכך חיסרון, שההשתדלויות התודעתיות של האנתרופוסופיה – בניגוד, למשל, למיסטיקה של יצחק לוריא – ממוקמות קודם כול באזור הגבולי שבין תחום העצמים המוחשיים לבין התעוררות התודעה העל-חושית. ולכן, לדעתי, מה שנראה כחולשה, במציאות אינו אלא עוצמה, כיוון שהיום, בניגוד למיסטיקנים היהודים והנוצרים בימי הביניים, כולנו "מטריאליסטים", גם כשאנחנו תלמידים של השקפת עולם רוחנית.

אנחנו עומדים בשלב התפתחות תודעתי שהוא על סף של היעדר הנחות יסוד רוחניות, והוא בא לידי ביטוי בעיקר בפילוסופיה של מחציתה השנייה של המאה ה-20. המצב החדש הזה – שמלוּוה בהִיתָּקְלוּת אינטנסיבית בעולם חווית החושים וחוסר יכולת להביט מעבר לו – לעתים קרובות אינו מתאים עוד למושגים שהועברו במסורות ישנות, שבהן קיומו של התחום הרוחני הוא הנחת יסוד.

"משבר ההיתקלות" הזה מופיע היום גם בממדים קיומיים, במשברים אישיים, ובאתגרים אתיים גבוליים כמו למשל בתחום הסיעוד לפני המוות, שמולו מעמידה הרפואה המודרנית אמצעים להארכת החיים ואת הדילמות הכרוכות בהתערבות בתחום זה.

"ניתן, למרבית האירוניה, להחיל את שיפוטו הכללי של שטיינר את היהדות בת זמנו גם על רבים מחסידיו: התנועה האנתרופוסופית – ככל שהיא נאמנה לרעיונות אישיים לצורך סיפוקם של צרכים רוחניים, שמתעלמים מרוח הזמן – היא שריד של העבר"

אבל נראה לי שהבעיה היא, שאנתרופוסופים רבים כלל אינם מעוניינים להתייחס לעידן התודעתי החדש הזה ולפוטנציאל ההתפתחותי שבו (ובעיקר בתחום החינוך העצמי) – ומבקשים מפלט בתכני ההתגלות העשירים שבאנתרופוסופיה. זאת, במקום לעשות שימוש בכלים המנטליים הייחודיים שעומדים לרשותם ולכבוש לעצמם גישה אישית ובו זמנית מדעית, אל האנתרופוסופיה ואל תכניה המנטליים והרוחניים. אחרת אין זה מובן, מדוע כתביו של שטיינר בתחום תורת ההכרה, שהם הבסיס ועמוד השדרה של האנתרופוסופיה כמדע – שאמורים להיות, על פי קווי היסוד מחג המולד 1923,[3]  התשתית לבית הספר הגבוה בגתאנום – אינם זוכים ליותר תשומת לב גם מאה שנים מאוחר יותר. שוב ושוב אני תוהה, כיצד אנתרופוסופים מסתמכים על שטיינר ועל גתה, אפילו קוראים לעצמם "גתאניסטים", ובו בזמן משוכנעים שהם יכולים לוותר על ההתמודדות עם תורת ההכרה כלימוד יסודי; דווקא גתה, ובעיקר שטיינר, הרי משמשים דוגמה לכך שכישרונות רוחניים זוכים להוכחה ולאישור רק באמצעות תפיסה מדעית מודרנית. הם עוברים, תוך לימוד תורת ההכרה, דרך נקודת אפס הכרתית, וכך חווים ספירה של אינות והיעדר מוחלטת של הנחות היסוד – דווקא באמצעות הפעלת החשיבה והחוויה החושית; תהליך שיתאפשר גם למתרגלים הנחושים, בתנאי שלא פשוט ידלגו מעליו.

אודי: נקודות אפס אינן ייחודיות רק לתורת ההכרה. כהיסטוריון ואיש מדעי הדתות עסקת רבות בהערותיו של שטיינר על היהדות ופרסמת מאמרים לא מעטים בנושא. אתה יכול לשרטט בקווים מעטים את השפעתן החינוכית – אולי גם בהקשר ל"משבר נקודת האפס" – של דעותיו של שטיינר בנושא?

"תקוותי קיימת, שבעתיד יימצאו יותר ויותר אנשים, שיתייחסו בכובד ראש וברצינות לצוואתו של שטיינר בקווי היסוד של חג המולד 1923 ויהפכו את ספרי היסוד המתודיים שלו ללב פעילותם במסגרת בית הספר הגבוה"

רלף: במה שנוגע להשקפותיו של שטיינר על היהדות הטרום-נוצרית, אלה חדורות, לדעתי, בהערכה עמוקה. התרבות האירופאית כולה מבוססת על המורשת האתית-מוסרית של אברהם ומשה, שאותם שטיינר מתאר כמקודשים. בעבריות העתיקה מונחים הזרעים להתהוות של האני ושל המצפון, שטבועים כבסיס בעיקרי הנצרות. עקרונות, שכיום עשויים להיות עמדת מוצא לניסיון עצמאי לעצב מרחב של חירות, מתוך התבוננות חדורת מעורבות ברשמים ובחשיבה – ברוח הפילוסופיה של החירות – וזו ללא ספק מורשת חינוכית של שטיינר.

אמירותיו של שטיינר, לעומת זאת, שאגב ניתן לספור אותן בעשר אצבעות, באשר ליהדות בת זמנו, נראות חד ממדיות, שלא לומר בלתי מהוקצעות. היה זה בעיקר שטיינר הצעיר, שנסמך על עמדות אנטי יהודיות האופייניות לתקופה, ושזר אותן בעמדות פילוסופיות חירותיות – הסולדות מכל המוסכמות הדתיות הממוסדות אותן נטה לראות ביהדות בת זמנו (וגם בממסד הנוצרי). למרות שביקר בחריפות הוגי דעות לאומנים כאויגן דורינג או גיאורג שונרר והיה פעיל באגודה הברלינאית נגד אנטישמיות, הוא טען, כמו פיכטה והגל, שתוקפה ההיסטורי של היהדות פג, שהיא מסוגרת בד' אמותיה, ש"שימורה הוא טעות של ההיסטוריה, שתוצאותיה לא ניתנות למניעה." (1888).[4] העובדה, שבקרב יהדות המערב התהוותה תנועת רפורמה ושכתוצאה מההשכלה איבדה היהדות האורתודוכסית מכובד משקלה, נעלמה כנראה מתודעתו. בו בזמן, המעיט בהערכת הסכנה באנטישמיות וראה בציונות – כמו, אגב, רוב יהודי מערב אירופה – תנועה קיקיונית, וזאת בלי להתייחס ולו במילה אחת לפוגרומים הנוראיים שהתחוללו באותה העת ברוסיה למשל. אלה התרחשו אחרי רצח הצאר אלכסנדר השני ב-1881 – והובילו לגל של הגירת יהודים לארץ ישראל. יש אמנם לומר, למען ההגינות, ששטיינר ריכך מאוחר יותר את שיפוטו: הוא ייחס ליהדות התפוצות תפקיד רוחני, בכך שדבקה במונותאיזם והיוותה משקל נגד לתפיסות השילוש האלוהי שבמסורות הנוצריות, אבל מאמירתו, שהמשך קיומה של היהדות היא "טעות של ההיסטוריה", לא חזר כל חייו, הוא אפילו אישש אותה על ערש דווי, באוטוביוגרפיה מהלך חיי.

ניתן, למרבית האירוניה, להחיל את שיפוטו הכללי של שטיינר את היהדות בת זמנו גם על רבים מחסידיו: התנועה האנתרופוסופית – ככל שהיא נאמנה לרעיונות אישיים-פרטיים לצורך סיפוקם של צרכים רוחניים, שמתעלמים מרוח הזמן המודרנית – היא שריד של העבר. תוצאות ההחמצה הזאת, שאינן בטלות בשישים, נראה שהן משתקפות בהתקפות להן חשופים אנתרופוסופים בהווה, בעיקר בארצות דוברות גרמנית ואנגלית, והמנסות להוכיח שעניינה של האנתרופוסופיה הוא גזעני או מתנשא. אבל תקוותי קיימת, שבעתיד יימצאו יותר ויותר אנשים, שיתייחסו בכובד ראש וברצינות לצוואתו של שטיינר בקווי היסוד של חג המולד 1923, ויהפכו את ספרי היסוד המתודיים שלו ללב פעילותם במסגרת בית הספר הגבוה. שהרי זהו תפקידה המרכזי של החברה האנתרופוסופית, היא אמורה לשרת את מחקר הטבע האנושי הכללי, ובעיקר כבסיס לחינוך. ומה יכול להיחשב יותר אנושי-ייחודי מאשר יכולת החשיבה? האין התהליך של כל התפתחות תודעתית – על ההתבוננות והמעורבות הנפשית בה – אלא תהליך היצירה וההתהוות של חירות אינדיבידואלית?

***

ליצירת  קשר עם רלף זוננברג: [email protected]

[1] מבחר פרסומים בנושא:

The Dark Side of the Enlightenment. The Eighteenth Century, Changing Perception of the World, and Anti-Semitism in the Early Modern Age, in: Fred Paddock/ Mado Spiegler, Judaism and Anthroposophy, New York 2003, S. 141-151.

Keine Berechtigung innerhalb des modernen Völkerlebens. Judentum, Zionismus und Antisemitismus aus der Sicht Rudolf Steiners, in: Wolfgang Benz, Jahrbuch für Antisemitismusforschung 12 (2003), Berlin 2003, S. 185-209

Anthroposophie und Judentum. Perspektiven einer Beziehung, Frankfurt a.M. 2009.

[2] סדרת טלוויזיה גרמנית מ-1982.

[3] בכנס חג המולד 1923, בגתאנום שבדורנאך, שווייץ, ייסד שטיינר את החברה 
 האנתרופוסופית מחדש והתווה קווי יסוד ותקנון לפעילות החברה, שמרכזה 
         בגתאנום, לפעילות האנתרופוסופית ולדרכה הרוחנית. בכנס ייסד את ה"כיתה 
      הראשונה" של בית הספר הגבוה למדע הרוח, והתכוון להוסיף עוד שתיים, אלא 
          שנפטר במרץ 1925. פרוטוקולי הכנס פורסמו תחת הכותרת הקונסטיטוציה,
      GA 260a ברשימה הביבליוגרפית של כתבי שטיינר.

[4] Steiner, R. Gesammelte Aufsätze zur Literatur 1882-1904, GA 32
                 (אסופת מאמרים לספרות) S.145 ff.