הוצאת אדם עולם אנתרופוסופיה וחינוך וולדורף בישראל
האקדמיזציה של האנתרופוסופיה
רודולף שטיינר, מייסד האנתרופוסופיה, היה מדען ודוקטור לפילוסופיה. אך כבר בתקופתו, וגם הרבה זמן אחריו, נלמדה האנתרופוסופיה במקומות מרוחקים ביותר ממגדל השן האקדמי. נדמה שהדחייה הייתה הדדית: האנתרופוסופים ראו באקדמיה מוסד מטריאליסטי, שמתעלם מהמרכיב הרוחני של האדם והעולם, ולכן בלתי כשיר לחקור ולהבין אותם; והאקדמיה מצידה פשוט התעלמה מהאנתרופוסופיה, מאותה סיבה ממש, רק הפוך.
בשנים האחרונות אנו רואים שינוי במצב. האקדמיה נפתחת כלפי זרמי מחשבה אלטרנטיביים וחוקרת תופעות וקהילות רוחניות; ואילו התנועה האנתרופוסופית עוברת תהליך איטי ומתמיד של אקדמיזציה. נדמה שההתקרבות הזו נובעת מצורך הדדי: האקדמיה צריכה להישאר רלוונטית לחיים ולשמור על קשר עם ההתפתחויות התרבותיות סביבה; ואילו כניסתו של חינוך ולדורף לתוך זרם החינוך הממלכתי מעלה באופן טבעי ומיידי את הצורך של אנשיו לשחק בתוך המגרש האקדמי.
וכך, באופן טבעי, רוב המחקרים שמובאים באסופה זו קשורים להיבטים שונים של חינוך ולדורף.
אסופת המחקרים שמופיעה בגיליון השנתי שלנו מורכבת הן ממאמרים שבהם חוקרים אקדמאים חקרו את האנתרופוסופיה (וליתר דיוק, כאמור, את חינוך ולדורף), והן ממאמרים שנכתבו על ידי אנשים מתוך האנתרופוסופיה, שמנסים להביא את עולם התוכן שלהם לתוך האקדמיה.
במחקר הפותח של הגיליון, שנכתב במסגרת המגמה לחקר החינוך האלטרנטיבי באוניברסיטת חיפה, שואלים החוקרים עמיר פריימן, רותם לוינסון-ספרים ודקלה לרנר-דומיניץ, האם מורי ולדורף הם אנשים חופשיים. וכך כותבים הם במבוא למאמרם: "אם נסכים שמטרת-העל של חינוך ולדורף היא חופש ושמורי ולדורף אמורים מעצם תפקידם להוות מודל חי לאידיאל הזה, עלינו לשאול את עצמנו איך ייתכן יישום מלא של חופש בתוך מערכת כללים כה מובנית וסדורה." המחקר האיכותני, המתבסס על ראיונות עם מורים מבתי ספר ולדורף שונים בארץ, מעלה בפנינו שאלות מרתקות.
מחקר נוסף, הפעם כמותני, נערך בגרמניה ומשווה בין בוגרי סמינרים לחינוך ולדורף לבין בוגרי סמינרים אחרים להוראה ברמת המיומנויות הרגשיות שלהם. החוקרים בודדו את מרכיב לימוד האמנויות – שמהווה נדבך חשוב בהכשרת מורי ולדורף וכמעט שלא קיים בהכשרות מורים אחרות – ובדקו אם עיסוק באמנויות במהלך לימודי ההוראה מעלה את רמת היכולת של המורים לעתיד לחוש אמפתיה ולהתמודד עם חוסר ודאות.
לעומת שני המחקרים הללו, עבודת הדוקטורט של האמן האנתרופוסוף הגרמני-ישראלי אקסל אוולד, שמאמר מסכם שלה מובא בגיליון זה, מציג מחקר בגישה הגתאנית ומביא אותה אל שערי אוקספורד. אוולד פיתח סדנאות אמנותיות שונות במטרה לעורר אצל המשתתפים יחסי קרבה אמפתיים עם הטבע ולפתח "אזרחות אקולוגית". סדנאות המחקר נערכו לאורך תקופה של חמש שנים בארץ ובחו"ל.
מחקר ארוך טווח שערכה אפרת אנגרס-אוולד בדק את השפעת החומר על תיאטרון הבובות. וכך היא כותבת בדברי הפתיחה למאמרה: "רבות נכתב במהלך המאה ה-20 על האמנות הייחודית של תיאטרון הבובות, אולם השפעת החומריות עליה כמעט שלא נחקרה. גם מצפייה בהצגות נוצר רושם שבעיני בובנאים רבים החומר הוא משני בחשיבותו. אפילו זניח. אך מאחר שאני סבורה כי לחומר עצמו – לכל חומר – יש ייחודיות ומשמעות, הנחתי שלחומרים מהם עשויה הצגת תיאטרון בובות יש השפעה על ההצגה." אנגרס-אוולד בחרה בשלוש הצגות, שכל אחת מהן מורכבת מחומר אחד בלבד – צמר, נייר ובוץ – וחקרה את ההשפעות התרבותיות, התוכניות והרגשיות של החומר על ההצגה, על היוצרים שלה ועל הקהל.
המאמר של אילה שני, רבה חילונית-הומניסטית, עוסק בחשיבות הכנסת תכני לימוד יהודיים וציוניים ללימודי ולדורף בישראל – בהתבסס על תפישתו של שטיינר את הרליגיוזיות כ"רגש עמוק של הכרת תודה" ואת ההבנה שתחושת לאומיות יוצרת שייכות. בד בבד מתמודד המאמר עם שאלות שעולות משלילתו של שטיינר את הלאומיות ככלל (ובתוכה את הציונות) והן את היהדות כדת מתבדלת. שני בודקת במחקרה זה את האפשרות ומעבר לזה את הצורך לשלב תכני יהדות ולאומיות בקוריקולום ולדורף. "לימודי תרבות ומורשת ישראל, כאשר הם נלמדים מנקודת מבט יהודית-הומניסטית, יכולים להוות מנוף רב-עוצמה להתפתחות החופש הפנימי והחיצוני של הנערה והנער בדיאלוג עם התרבות שאליה נולדו," אומרת שני ומציעה דרכים ומתודות לעשות כן.
אנו מאחלים לכם קריאה מהנה ומלמדת.
נועם שרון וסימונה חנוך
