היפרדות המינים [1]

תהליך ההפרדה והקיטוב העמוק והיסודי ביותר באנושות הוא הפיצול למינים, לנקבי ולזכרי. פיצול זה חוצה את האנושות כולה, על התפתחותה ההיסטורית והתרבותית, וביטוייו מתגלים החל במבנה הגופני וכלה בתחומים הנפשיים והרוחיים. הוא מהווה את האבטיפוס של מתח הקטבים בקרב האנושות. הוא ראשית הגעגוע והכמיהה, אך בה בעת גם יסוד הריב והקונפליקט. ההשלכות של פיצול זה מתבטאות, בצורה כזו או אחרת, בחיי כל אדם כמוטיב מרכזי. 

בספר מן הרשימות האקשיות [2] מחזיר אותנו שטיינר לעידן הלמוּרי, העידן השלישי של התפתחות האדמה. במהלך

עידן זה החומר נעשה דחוס יותר ויותר, בעוד הישויות האנושיות שיורדות להתגשם באדמה מתקשות לממש את כל הפוטנציאל הבורא והיוצר הטמון בהן. 

הישות האנושית השלמה מכילה בתוכה גם את ההיבט הזכרי וגם את הנקבי. במובן זה אפשר לומר שהאדם כישות הוא דו־מיני. כבר בספר בראשית (א, כז) אפשר למצוא עדות לכך: "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" ולא, להבדיל, "זכרים ונקבות". רק בהמשך, בפרק ב', מתאר הסיפור המקראי כיצד אלוהים מפיל שינה על האדם ומפריד את הנקבי מהזכרי. מתוך האחד הזכרי-נקבי, הנקרא במסורת העברית בפשטות "אדם" – מתהווים שניים. רגע זה בסיפור הבריאה הוא כמובן תמונה, אימגינַציה, לתהליך אבולוציוני הנפרש על פני זמן ממושך למדי. 

בשליש האחרון של העידן הלמורי, אומר שטיינר, מגיע תהליך ההפרדה המדובר לשיא מסוים: גופים זכריים וגופים נקביים מתחילים להופיע בהדרגה, ומתהווה מעין מעבר מצורת הפריה עצמית להפריה חיצונית. במילים אחרות, כל עוד הישות הכילה מבחינה גופנית גם את היסוד הזכרי וגם את זה הנקבי, היא יכלה להוליד גוף באופן עצמאי; מבלי להזדקק לגוף אחר לשם הולדה. כעת מתחיל להיווצר פיצול: בהדרגה, מתחילים להופיע גופים המהווים כלפי חוץ התגלמות של צורת פעילות אחת, נקבית או זכרית. כתוצאה מכך נוצרת חד־צדדיות במבנה הגופני של האדם, וכעת הוא זקוק לגוף אחר, משלים, לצורך הפריה, זכרי או נקבי בהתאמה. זהו השלב הראשון. [3] 

אבל אם מגשים את עצמו רק היבט אחד – נקבי או זכרי – משמעות הדבר היא שנותרת פוטנציה בלתי ממומשת של ההיבט ההופכי – פוטנציה שאפשר להשתמש בה לשם התפתחות אנושית מסדר גבוה יותר. עד לתקופה המדוברת בעידן הלמורי, המבנה הגופני של האדם טרם הבשיל לקבלת הישות הרוחית האינדיווידואלית לתוכו. האדם חי עדיין בתודעת חלום, ללא אני ער, שכן היסוד הרוחי האניִִי הקשור לפעילות החושבת, עדיין לא התגשם. התגשמות קשורה ישירות לבשלות המבנה הגופני. אצל האדם הלמורי (עד לשליש האחרון של עידן זה), לא הייתה בשלות גופנית מספקת להגשמה של יסוד האני החושב. 

עם תחילת תהליך הפיצול האמור, החל להתרחש הדבר הבא: אותה פוטנציה בלתי ממומשת, אותו היבט יוצר-בורא שלא התגשם (זכרי או נקבי בהתאמה) – יכול להיות מופנה פנימה לטובת שכלול והבשלה של המבנה האנושי. הייתה זו פעולה אינטנסיבית שמטרתה עיצוב האיברים הפנימיים ובייחוד – המוח; ולאחריה ובאמצעותה, היה יכול האני החושב להתגשם. בשני המינים התרחש דבר דומה אך הופכי: הפוטנציות הבלתי ממומשות – בזכרי ובנקבי – הופנו לשכלול המבנים הפנימיים. באופן זה, לראשונה בהתפתחות האדם, הבשיל המבנה הגופני לרמה שאפשרה לישות האינדיווידואלית החושבת להתגשם.

המחיר של הולדת האני החושב הוא ההפרדה למינים. למעשה, כדי שאדם יוכל להופיע כישות שלמה יותר ברובד הנפשי-רוחי, היה עליו לפצל את עצמו, ולהופיע באופן חד־צדדי ברובד הגופני. אולם התמורה למחיר זה היא רמה גבוהה יותר של אחדוּת שבה הוא זוכה: אותו היבט של פעילות בוראת-יוצרת אצל האישה, שלא הוגשם עד למישור החומרי כגוף, הוא בעל איכות "זכרית". אצל הגבר, אותו היבט הוא בעל איכות נקבית. [4] נוצר יחס הופכי בין פנים לחוץ: בהתגשמות נקבית תהיה הנפש בעלת איכות "זכרית", ובהתגשמות זכרית תהיה הנפש בעלת איכות "נקבית". [5] באופן כזה האני המתגשם אצל האישה יהיה בעל איכות רוחית "נשית", והוא יתמזג עם הנפש ה"זכרית" אצל האישה לכדי אחדות מחודשת ברמה גבוהה יותר. אצל הגבר יתגשם האני ה"זכרי", ובהתמזגו עם הנפש ה"נקבית" שלו עצמו, תיווצר אחדות מחודשת ברמה גבוהה יותר של הוויה. האדם זוכה למעשה פעם נוספת בדו־מיניות, והפעם בספֵרה הנפשית-רוחית. 

אם כן, בנקודה מסוימת בשליש האחרון של העידן הלמורי, אינדיווידואלים אנושיים יכולים לראשונה למצוא גופניוּת

שתאפשר להם התגשמות. תודעת האני היא המַתנה של הפירוד. בד בבד, עם לידת האני, מתחילה להתגלגל גם הקארמה האנושית. האדם מתחיל לחוות את עצמו, ברמה ראשונית, כישות עצמאית. רגע זה מופיע בספר בראשית כתמונת האכילה מפרי עץ הדעת. מבחינת הפירוד למינים תמונה זו מדויקת להפליא: הישות האחדותית הזכרית-נקבית מתפצלת ונפרדת, ואל המרווח שנוצר יכול להתגנב הנחש. לוציפר נכנס ועמו יסוד התשוקה. הנפש מתחילה לסגור על עצמה והיסוד האגואיסטי באדם מתעורר לראשונה. במסגרת התרחשות זו, האדם מגורש מגן העדן. "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" ו"בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" – הם הפירות של תהליך זה. במובן הרוחי לא מדובר בעונש אלא במעין מתיחת קשת גדולה. על האדם להוליד כעת את מעשיו מתוך האני העצמי שלו. מתחיל בעבורו מסע של הולדה עצמית. 

שתי איכויות הוויה

עד כאן דובר בחלוקה לשני המינים מנקודת מבט חיצונית יותר. כעת נתבונן בה מנקודת מבט איכותית. בספר מן הרשימות האקשיות שטיינר כותב:

שכן הנפש הינה זכר ונקבה כאחד והיא נושאת בחובה את טבעם של שני המינים. היסוד הגברי שבה קשור למה שמכונה רצון ואילו היסוד הנשי – למה שמכונה דמיון. [6]

 

מה ששטיינר מכנה זכרי או גברי כאיכות יסוד הוא הרצון. מה שהוא מכנה נקבי או נשי כאיכות יסוד, הוא הדמיון, השייך למעשה לקוטב התודעה. חשוב להדגיש כי אין מדובר כאן בהכרח בדמיון במובן של פנטזיה, אלא בעצם היכולת ליצור דימויים. במובן זה, הצורה הראשונית ביותר של התעוררות חיים פנימיים קשורה באפשרותו של אדם ליצור דימויים. במילים אחרות, להחיות בתודעתו, כבמעין תמונה, דבר מה הנמצא אי־שם בחוץ. המילה "דימוי" נובעת מהמילה "דומה". יש בתוכי משהו הדומה לדבר מה הנמצא בעולם שחיצוני אליי. במובן זה אפשר לראות בדימוי מעין השתקפות. 

מן הדברים הללו עולה, כי הקיטוב הבסיסי ביותר בישות האדם, המתגלה דרך החלוקה לזכרי ונקבי, הוא הקיטוב בין רצון לתודעה; בין רצון – פעילות בוראת, לבין תודעה – פעילות של אור, שבצורתה הראשונית אין היא מופיעה עדיין כחשיבה מושגית, אלא כיכולת בסיסית ליצור דימויים. פעילות הרצון מהווה גם פעילות של החצנה או הפרָיה, הבאת דבר מה לידי הגשמה. לעומת זאת, פעילות התודעה כפעילות של אור היא פעילות היוצרת מרחב פנימי. קיטוב זה באדם מתייחס לציר של מעלה ומטה.

בתנועת האור של ישותנו, המתרחבת ממרכז להיקף, נוצר בעבורנו מרחב פנימי. במובן זה הדמיון כאיכות נשית-נקבית הוא פעילות של יצירת מרחב פנימי. בעברית בולט הדבר במושגים הבסיסיים הקשורים לספֵרה ההכרתית: "חוכמה", "בינה", "הכרה", "דעת", "חשיבה" – כל אלה הם מושגים שמינם נקבה. גם במסורות קדומות אחרות, ישויות החוכמה (איזיס וסופיה למשל) הן נשיות-נקביות. ההכרה נתפסה בעבר כאפשרות להכיל בתוכי את חוכמת הקוסמוס. הנפש נתפסה כרחם, שבה היה יכול האלוהי לגלות את עצמו. ההתגשמות הגופנית של פעילות זו היא התהוות של רחם. כלומר, הגוף הנשי יכול להוות מצע להתהוות של חיים חדשים. הרחם הוא במובן זה איכות של דמיון – יכולת של הכלה והפנמה. מנגד, הגוף הפיזי הזכרי דחוס יותר. הוא אינו בנוי לאפשר התהוות של חיים חדשים בתוכו, אלא ליצור אותם, באמצעות הפריה, כלומר בפעולה מגשימה כלפי חוץ. כגוף המעוצב בדמות הרצון, הזכרי מופנה באופן בולט החוצה. 

כל אדם מהווה קומפוזיציה מורכבת. כל אדם הוא מפגש, מערך יחסים דינמי של רצון ודמיון. את הביטויים לכך אפשר למצוא בהיבטים רבים וכפי שראינו כאן – עד למבנה הגופני ממש. התבוננות כזו יכולה להעניק לנו מפתחות חדשים להבנה של עצמנו. לשם כך נדרשת פעילות תודעתית אינטנסיבית, ופיתוח יכולת לחקור את הדברים בלא משוא פנים. עלינו לנסות ליצור הכרה שחוצה אל מעבר למישור הזהויות החלקיות ולהתבונן במציאות ללא מעורבות רגשית, מנקודת מבט של האני החובק־כול שבעבורו הזהויות הנבדלות הן צורות התגלות. עלינו לחפש את זהותנו האמיתית לא במרכיבים הנבדלים, אלא ביסוד הזהה לנו לחלוטין, כלומר באני שלנו.

מנקודת מבט זו נפנה להתבונן כעת ביסודות הפנימיים. אצל הנקבה, כפי שראינו, קיבל הגוף את מבנהו מתוך איכות הדמיון. הנפש לעומת זאת היא בעלת איכות של רצון. היא נושאת בתוכה יסוד מארגן, מחלק – זוהי איכות "זכרית" במהותה. אך אצל הזכר, שגופו מעוצב בדמות הרצון, הנפש ה"נקבית" בנויה כמרחב להכלה ולהבשלה של רעיונות ויצירה. היא יכולה להוות רחם להולדה של אימפולס רוחני. 

בעוד הנפש ה"זכרית" אצל האישה מאפשרת לה התמצאות ובהירות באשר למתרחש בנפשה, הרי שלנפש ה"נקבית" אצל הגבר יהיה קשה לתפוס ולזהות את המתרחש בפנימיותה – זוהי בעבורו "תהום הנשייה". אכן, קשה מאוד לתפוס ולקבל את השוני במיקום הפנימי בהקשר זה בין הזכרי לנקבי. אלו שתי נקודות מוצא נפשיות שונות בתכלית.

בשונה מכך, האיכות הפנימית של הופעת האני תהיה אצל שני המינים מקבילה להופעה הגופנית. אצל הגבר פעולת הרוח תהיה בעלת אופי "זכרי", כלומר, בעלת איכות רצון פעילה של מחקר ויזמות ביצועית, ואילו אצל האישה תהיה פעולת הרוח בעלת איכות "נקבית". האני עצמו, כיסוד הנצחי הפועל בנפש, הופך לכלי קיבול בעבור הרוח. [7] יש דוגמאות רבות להבדל ישותי זה, הן בעולם האמנות, הספרות והשירה, הן בספֵרת החיים הרוחניים.

הזכרי-נקבי (או הנשי-גברי) הוא הקיטוב הראשוני ביותר בתוך זרם ההתפתחות הגדול של ישות־אדם־עולם. יש להדגיש: אין הוא ראשוני רק במובן הכרונולוגי. הוא חי בנו באופן מַתמיד והופך בתקופתנו לשאלה קריטית. למתח האופף את המפגש בין המינים יש השלכות רבות בחיינו. מדע הרוח מנסה להעלות לתודעה מתח זה מנקודת מבט רוחית. התבוננות עצמית נוקבת היא צעד ראשון בדרך הזאת. 

בספר מן הרשימות האקשיות מתאר שטיינר כיצד האישה בתקופה הלמורית היא זו שמובילה את תהליכי התפתחות התודעה. הנשים הן אלה שמתעוררות ראשונות: 

חינוך הנערות [...] היה מכוון לכך ש[הנערה] תפתח דמיון חזק. היא הייתה נחשפת, למשל, לסערה כדי שתרגיש את יופייה המבעית. [...] מה שהחדירו לנפש הנערה היו, כביכול, הפנטזיות והחלומות של הטבע. [...] בדרך זו פיתחו הנשים כוחות אנושיים מיוחדים; יכולת הדמיון שלהן, שהייתה מאוחדת עם הטבע, נעשתה בסיס להתפתחות גבוהה יותר של חיי האידאות. הן נטלו את כוחות הטבע אל תוך עצמן, ושם הייתה לכוחות אלה השפעה־שלאחר־מעשה בנפש. כך נוצר הגרעין לזיכרון, ועם הזיכרון נולדה גם היכולת ליצור את מושגי המוסר בצורתם הראשונית. [8] 

האישה היא זו שמובילה בתחילה את התפתחות התודעה האנושית. היא מפתחת עולם פנימי דרך התמסרות ל"פנטזיות והחלומות של הטבע". בהדרגה עובר הטבע הפנמה, מתחיל לדבר בתוך הנפש האנושית והופך לדימוי. זהו תהליך של יצירת פנימיות הכרוך גם בהפרדה. ההפרדה היא שמחייבת את התפתחותם של "מושגי המוסר בצורתם הראשונית". התודעה האנושית, שהודרכה קודם לכן על־ידי השראה רוחית ישירה, כשהיא מחוברת באופן בלתי אמצעי לטוב, צריכה כעת, כתוצאה מההפרדה, לשאול את עצמה את שאלת הטוב והרע – מה תואם את רצון האלים ומה לא.

בהמשך, האישה מעבירה את מה שפיתחה בתודעתה אל המין הזכרי, שנמצא בתחילה בשלב התפתחותי חיצוני יותר. הוא מפתח את ספֵרת הרצון באופן אינטנסיבי דרך התנסויות קצה בספֵרה הגופנית: הוא נכווה באש, הוא מתנסה בתופעות של קור וחום, הוא חווה תופעות של מזג אוויר קיצוני ומתַרגל מצבים שונים של סיבולת וסבל. הרצון של הגברי-זכרי מחושל דרך התנסויות מעין אלו. בתמונה המקראית של האכילה מפרי עץ הדעת, אפשר לראות את כל התהליך המתואר כאן: חווה היא שאוכלת ראשונה מן הפרי. היא שמתעוררת ראשונה לתודעה עצמית (וכאן עלינו להניח בצד כמובן כל שיפוט מוסרי או מוסרני), והיא שנותנת את הפרי לאדם. ככל שנתחקה אחר ירידת האנושות עמוק יותר אל האדמה בהמשך ההתפתחות, נראה כי מי שנוטל את ההובלה הוא המין הגברי. ככל שנרחיק לאחור אל ראשית הדברים, נמצא כי מי שהוביל הוא המין הנשי. ככל שהאנושות תיפתח אל הרוח בהווה ובעתיד – הנשי יצטרף יותר ויותר להובלה. כיום, דרך תהליכי חציית הסף של תקופתנו, אפשר כבר להבחין בבירור במגמה זו. 

פעימת התפתחות

אך לפיצול המינים יש השלכות נוספות, הקשורות לתהליכי ההתפתחות האינדיווידואליים. כתוצאה מפיצול זה, מופר במובן מסוים האיזון הראשוני שבו הייתה הנפש האנושית נתונה. הנפש, בהתגשמות הזכרית, חודרת, אם אפשר להשתמש בדימוי זה, קצת עמוק מדי אל תוך הגוף הפיזי, בעוד שבהתגשמות הנקבית הנפש חדורה מעט פחות מדי בגוף זה. ההפרדה כופה על הנפש האנושית חד־צדדיות מסוימת, וזו הופכת לכוח מניע בתוך ההתפתחות. נוצר דחף לאיזון – בתוך הקארמה של האדם.

במחזור ההרצאות התגלויות הקארמה, שטיינר מתאר מתח זה מנקודת מבט נוספת: דווקא משום שבאופן כללי הגבר נמצא בהתגשמות יתר, ומשום שאיבריו הפנימיים מוקשים יותר – חוויותיו הפנימיות יהיו דלות יותר. כתוצאה מכך, בהתגשמותו הבאה הוא יחדור באופן מתון יותר לתוך הגוף. חוויות עמוקות מאפשרות לנו הגשמה עמוקה יותר; נותנות לנו כלים להגשים גופניוּת בצורה חזקה יותר. אדם שלא היו לו התנסויות עמוקות בחייו הקודמים, לא יהיו לו למעשה כלים להגשמה גופנית עמוקה. לפיכך, משום שבהתגשמות כגבר קלטה הנפש את המציאות בצורה חלשה יותר, לא יהיה בידיה האימפולס להעמיק בחיים הבאים לתוך העולם הגופני הארצי. התוצאה הקארמתית של התהליך הזה הוא למעשה הגוף הנקבי. הקארמה של הגבר היא האישה. אצלה מופיע הדבר באופן הופכי: מתוך התנסויות העומק שאותן חוותה כתוצאה מהקונסטיטוציה הרכה וה"פתוחה" יותר, יתהווה בעבורה אימפולס להגשמה גופנית חזקה. הגופניות המוגשמת יותר, הזכרית, היא פרי התנסות פנימית עזה בחיים הקודמים. במובן זה, הקארמה של האישה היא הגבר. שני התהליכים הם מטמורפוזות של הקארמה. כחוקיות קארמתית כללית אפשר לומר כי ההתגשמות הזכרית, על ההתנסויות הייחודיות לה, מבקשת את איזונהּ בהתגשמות נקבית ולהפך. [9] מנקודת מבט רוחית, המין שאליו אני נולד מהווה כלי של התפתחות ונקודת מוצא לעבודה בעולם.

מעניין לציין כי את התיאורים הקשורים לפיצול למינים מביא שטיינר בהקשר לשיח הפמיניסטי של תקופתו. הוא מרגיש שיש צורך ליצור תשתית רחבה ואובייקטיבית להתבוננות בשאלה המגדרית. ללא תשתית כזו, אנחנו נגררים לשיטתו בהכרח להשטחה מסוימת, המובילה לכך שהפמיניזם הקלָסי מאמץ לעצמו את האידיאלים הגבריים, שלפיהם – מתי אישה תגשים את עצמה? כשהיא תוכל לעשות את מה שגברים עושים. בפילוסופיה של החירות שטיינר ניגש לשאלה זו ממקום אחר, המבוסס לחלוטין על הפעילות החירותית של האני באשר הוא. יש להשאיר לנשים להחליט מה הן רוצות לעשות. כלומר, יש לחזור ולברר שוב ושוב מהו הדבר שהאדם – כאדם באשר הוא – מבקש לעשות. על השאלה הזו להישאר פתוחה, כלומר, אין לגזור אותה מתוך התאוריה המגדרית או מכל יסוד מבני כזה או אחר.10 

הקיטוב הרוחי

מאחורי הפיצול לנקבי וזכרי בתוך האנושות, עומד מסתורין גדול, ושטיינר מתייחס אליו באופן שמגלה ומכסה בעת ובעונה אחת:

ניתן אפוא לראות, שלמהותו העליונה של האדם אין כל קשר לגבריות ולנשיות, אולם השוויון הפנימי נובע מהנפש הגברית באישה ובמקביל לה הנפש הנשית בגבר. ההתאחדות עם הרוח מביאה לבסוף לידי שוויון. אולם העובדה שלפני היות השוויון הזה היה קיים הבדל, עובדה זו קשורה עם סוד של הטבע האנושי שהבנתו היא בעלת חשיבות גדולה לכל מדע הנסתר. זהו המפתח לחידות חשובות של החיים. בשלב זה איננו רשאים עדיין להרים את המסך העוטף סוד זה. [11]

שטיינר מכוון כאן למעשה אל האינקרנציה הראשונה של כל אדם. הסיבה לכך שנפש מסוימת נולדה באינקרנציה הראשונה כגבר או כאישה – אינה מוסברת מתוך החוק הקארמתי. יש כאן אפוא רגע ראשוני עלום. זהו רגע ראשוני המצביע על הפרדה, על פיצול, המטרימים את כל מה שתואר עד כה. שטיינר מכנה זאת "סוד של הטבע האנושי", ומדגיש "שהבנתו היא בעלת חשיבות גדולה לכל מדע הנסתר". זו החידה הגדולה. שטיינר רומז שיש דבר מה טרום גופני, טרום קונסטיטוציוני, שעלינו לחשוב עליו בצורה חדשה: לא כדימויים השגורים של "זכרי" ו"נקבי", או "גברי" ו"נשי", שפיתחנו בעולם הארצי ואנחנו מטילים על הספֵרה הרוחית. זו גם הסיבה שדבריו נפתחים באמירה "למהותו העליונה של האדם אין כל קשר לגבריות ונשיות". 

הרצאה משנת 1906, האמנות המלכותית בצורתה החדשה, שטיינר מתייחס לכך מכיוון נוסף, שעומד לכאורה בסתירה לדברים אלה: 

מצד שני, ידוע לכם גם שסמלים אלה קשורים – וזאת אני מדגיש עוד באופן מאוד מיוחד – לשני הזרמים הגדולים שאנו פוגשים כניגוד, העוברים דרך העולם, והמתנשאים גם עד לתחומים הרוחיים הגבוהים ביותר; הקיטוב בין הכוחות הגבריים לנשיים. [12]

כאן שטיינר מדבר על הוויית היסוד העומדת בתשתית של כל המוכר לנו כ"גברי ונשי"; הוויה המתנשאת "עד לתחומים הרוחיים הגבוהים ביותר". הגברי והנשי מכונים כאן "זרמים". מתוך דבריו עולה כי גם ההוויה הרוחית עצמה אוצרת בקרבה את הקיטוב לגברי ונשי. [13] תמונות כאלה עולות בין השאר במיתוסים העתיקים, כהשתקפות לממשות רוחית מקוטבת. כך למשל ביחסים בין זאוס להרה, או בין אוזיריס לאיזיס. "חוק ההוויה", שעליו מדבר גתה באומרו "כל החולף אך משל הוא", [14] חייב להוביל אותנו למחשבה על אודות חידת המינים מנקודת מבט חדשה. שהרי כל מה שמתקיים על פני האדמה כממשות גופנית, מוצא את תמונת הבראשית שלו בספֵרה הרוחית. ובכן, מהי אם כן תמונת הבראשית, אותה ממשות רוחית העומדת מאחורי היפרדות המינים?

ספרו של גאורג גלצר הלהבה המפוצלת [15] נוגע, בצורה של אגדה, בדיוק בשאלה זו. שם מובאים הן שאלת החלוקה למינים, והן מתח ההתפתחות הבסיסי העולה מתוכה, לרמה הרוחית. בשפה תמונתית, שהיא אולי הדרך היחידה לדבר בתקופתנו על מסתורין זה, גלצר פורס תמונת התפתחות רחבת היקף. להלן כמה קטעים מן הפרק הראשון. נניח לתמונות לדבר:

אָז אוֹמֵר הָאָדוֹן מִלָּה הַנּוֹבַעַת מִלִּבּוֹ,

הַיּוֹצֵאת מִפִּיו כְּחֶרֶב בּוֹהֶקֶת

וּמַכָּה בַּצִּלְצוּל עַל הַצּוּק הַצְּלָלִי.

הַסֶּלַע רוֹטֵט, מַעְגְּלֵי גַּלִּים נָעִים בַּיָּם

לְעֵבֶר נְטוּל הַחוֹפִים, וְגוּשֵׁי עֲרָפֶל

נְפוֹצִים לְכָל עֵבֶר. אַךְ בְּשֶׁל הַמַּכָּה

נִתָּז נִיצוֹץ. הָאָדוֹן תּוֹפְסוֹ

בְּיָדָיו וְנוֹפֵחַ בּוֹ מִיָּד, בְּטֶרֶם יִדְעַךְ.

מִתְנַשֵּׂאת וְעוֹלָה לֶהָבָה זְעִירָה, הָאָדוֹן

מְגוֹנֵן עָלֶיהָ בְּיָדוֹ וּמִתְבּוֹנֵן בָּהּ בְּאַהֲבָה.16

 

"האדון", ההולך על חוף ים הנצח ומצית את הלהבה הראשונית של האני במכה על סלע. מסע ההתפתחות של האדם מתחיל. 

מֵעֵינֵי הָאָדוֹן נוֹרוֹת כְּחִצִּים קַרְנֵי הָאוֹר

הַחוֹלְפוֹת בֶּחָלָל וּמַצִּיתוֹת אֶת הַיָּם,

הַבּוֹעֵר כְּאֵשׁ זְהֻבָּה. חֵץ אוֹר מִמֶּרְכָּז

עֵין הַשֶּׁמֶשׁ פּוֹגֵעַ בְּחֹד הַלֶּהָבָה הַזְּעִירָה –

וּמְפַצֵּל אוֹתוֹ לִשְׁנַיִם. הַמַּלְאָךְ חָשׁ דְּקִירַת כְּאֵב

בְּלִבּוֹ. אַךְ לְאַחֲרֶיהָ עוֹלֶה בּוֹ נַחְשׁוֹל מְבַעְבֵּעַ כְּאוֹר שֶׁמֶשׁ,

כְּשֶׁשְּׁנֵי חֻדֵּי לַהֶבֶת לִבּוֹ לוֹפְתִים זֶה אֶת זֶה

וּמְבַקְּשִׁים בְּלִי הֲפוּגָה לָשׁוּב וְלִהְיוֹת לְאֶחָד. יְרַקְרַק וְזָהֹב

זוֹהֵר הַחֹד הַזָּעִיר הָאֶחָד – כְּחַלְחַל וַאֲדַמְדַּם הַשֵּׁנִי.

בְּחֶדְוָה טְהוֹרָה הֵם חוֹדְרִים זֶה בָּזֶה וּמִתְפָּרְדִים

שׁוּב וָשׁוּב, וְהַלַּהֲבֹנֶת חָשָׁה בִּמְעֻמְעָם וּבַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

שֶׁהִיא עַצְמָהּ הוֹוָה, וְכִי עֲטוּפָה וּמוּגֶנֶת הִיא בְּאוֹר הָאָדוֹן.

כְּמִיהָה עֲמֻקָּה מוֹשֶׁכֶת אוֹתָהּ הָלְאָה, וְהַסִּירָה חוֹצָה

אֶת הַגַּל וְצוֹלֶלֶת מַטָּה אֶל הַגֵּאוּת. [17]

תמונות אגדה נפלאות אלה – וכן אלה שמובאות בהמשך הסיפור – מרמזות על שלושת מצבי ההוויה: שבתאי קדמון, שמש קדומה וירח קדמון. תנועת ההתפתחות הפנימית של התיאור נעה מן השלם, דרך פיצול הולך ומעמיק, לעבר אינדיווידואציה. התמונה הראשונה – הסלע, הלהבה, הניצוץ – היא דימוי רוחי המקביל לשבתאי קדמון. לתמונה השנייה איכות המקבילה לשמש קדומה: יש בה תחילתו של קיטוב – אור וחושך; יש מתח הפרדה ראשוני בתוך הישות העצמית, בתוך הלהבה; ויש תחילתה של תנועת התקדמות. את המאפיינים המובהקים האלה של השלב השני משלימה איכות שמשית של בערה עם קרני האור המציתות "באש של זהב". בשלב הבא, השלישי (שלא הובא כאן), המקביל במובן מסוים לירח קדמון, מתבסס קיטוב מלא בתוך ישות האני השלמה. להבה אחת הופכת לשתי להבות נבדלות, כשהביטוי לכך הוא התעוררות תודעתית. בשלב הרביעי והאחרון, המקביל כאמור לשלב האדמה, שתי הלהבות עומדות זו מול זו כשני אינדיווידואלים. תהליך האינדיווידואציה הכרוך בפיצול ובכאב – הושלם.

עַד שֶׁלְּבַסּוֹף, שַׁם עַל גְּדַת הַכּוֹכָבִים, עוֹמְדוֹת

שְׁתֵּי דְּמוּיוֹת אָדָם מְחוֹנָנוֹת בְּחַיִּים וְכִתְרֵי אֵשׁ לְרֹאשָׁן,

כְּמוֹ נָסִיךְ וּנְסִיכָה!

גָּוֶן זָהֹב וְיָרֹק לְבִגְדוֹ וּלְכִתְרוֹ,

כָּחֹל וְאָדֹם־רַךְ לְשִׂמְלַת זוּגָתוֹ וּלְכִתְרָהּ הַזָּעִיר.

הֵם אוֹחֲזִים יָד בְּיָד וּמְמֻשָּׁכוֹת מַבִּיטִים זֶה בָּזֶה. וְשִׂמְחַת

הָאָדוֹן עוֹלָה וְגוֹאָה בְּמִלָּה מִתְנַגֶּנֶת, בַּקְּרִיאָה הָעוֹלָה בְּתוֹכָם

וּמְפִיחָה אֶת לַהֶבֶת חַיֵּיהֶם שׁוּב וָשׁוּב וּמֵחָדָשׁ. [18]

כאן מתחיל למעשה סיפור העלילה: הנסיך והנסיכה נפרדים. כל אחד הולך לדרכו, והסיפור עוקב אחר מסעותיהם לאורך העידנים. על מה מרמזות אפוא תמונות אלה? נראה שבראש ובראשונה על כך, שהקיטוב לנשי-גברי, ועוד קודם לכן לנקבי-זכרי, על פני האדמה הוא מעין השתקפות, שהיא גם התגשמות, של קיטוב ראשוני יותר בספֵרה הרוחית. 

האגדה מתארת התהוות ראשונית: האני הראשוני קיטב את עצמו, פיצל את עצמו לשניים, מבלי לאבד את אחדותו. [19]  פיצול זה הופך למתח היסודי של הבריאה, העומד בבסיס היחסים אדם-עולם. כל אחד מאיברי "הלהבה המפוצלת" הופך להיות "האחר האבסולוטי" עבור האיבר השני. זהו מתח הגעגוע שמניע את תנועת ההתפתחות. זוהי מתיחת הקשת הגדולה. מנקודת מבט זו, כל תהליך ההתפתחות נתפס אפוא כחיפוש אחר השלמה. כדי לאפשר התגשמות אינדיווידואלית, נוצר הפיצול הגופני למינים ובצידו האיזון הפנימי, כפי שתואר לעיל. ההפרדה הגופנית לזכרי ולנקבי היא במובן זה ההשתקפות הארצית של פיצול ראשוני יותר, בעל אופי רוחי, ובה בעת גם כלי הכרחי לאינדיווידואציה. בסיום הספר נקראת שוב מעם אדון הגורל גלצר מתאר בצורה ישירה יותר יחסים אלה של "הלהבה המפוצלת":

האם יש כאן רמז לכך שהאדם הארצי היחיד יביא את בן־השמש בתוכו לידי הולדה, לא רק על ידי ההתאחדות עם נפשו שלו, או עם רוחו שלו, אלא רק על־ידי מציאה עצמית של האני באתה, שגם הוא הינו אני, הניצב אל מול האני העצמי כנציג של "האחר", של שאר כוליות העולם?20 

 

אין באפשרותנו להביא לידי השלמה את ישותנו העצמית, אלא דרך האחר או האחרת. וכל אתה, כל את, הם נציגים בעבורי של אותו "אחר" או "אחרת" – של המַשלים הרוחי הנצחי, ובמובן זה – גם של כל שאר העולם. במקום אחר בספר גלצר מוסיף:

רק על־ידי איחוד בלתי אמצעי עם מרכז ההוויה, משמע, עם מכלול העולם – באהבה שאינה מוציאה דבר אל מחוצה לה – ניתן לאחד למצוא קשר פורה אל האחר. [21] 

 

מדוע יש להדגיש זאת? משום שאין קיצורי דרך. אולי בשל כך בחר שטיינר שלא לדבר באופן ישיר על המסתורין של הלהבה המפוצלת. לפני אירוע השיבה, יסוד האהבה האינדיווידואלי-אוניברסלי לא נמצא בנגישות מספקת לתודעה ולחוויה האנושית. רק בדרך של איחוד בלתי אמצעי עם מרכז ההוויה, הנושא בחובו את מכלול היקפהּ, יוכל המפגש להפוך פורה בעבור ההתפתחות הכללית. כשהדחף למפגש מוּרד למישור הפרסונלי, הוא עלול להוביל להיפוכו.

 

ציור ראשי: זרם, צילום ע"י שרון-אור מעין.

1 המאמר מבוסס על פרק מתוך ספרי החדש, מפגש הזרמים, שיצא לאור בתקופה הקרובה. 

2 רודולף שטיינר, מן הרשימות האקשיות, בתרגום אלישע אבשלום, הוצאת תלתן, ירושלים 1999. התיאורים בהמשך מתבססים על הפרק "התחלקות המינים", עמ' 57–66.

3 נוכל לראות כיום עדות לתהליך הפיצול הזה, מתוך התבוננות בעולם בעלי החיים ובעולם הצומח. אפשר לראות בכל שלבי האבולוציה מעין עקבה שנותרה מהתהליך האמור. 

4 בשנות העשרים של המאה ה־21, כל דיון הקשור במושגים "זכר ונקבה", "גבר ואישה", מהדהד באופן ישיר את השיח המגדרי על כל גווניו, החל מהמחקר האקדמי וכלה בקודים החברתיים והתרבותיים. מאמר זה, המושתת על מחקר מדעי רוחי, מתמקד באיכויות היסוד של ההוויה. ככזה, הוא אינו יכול להסכין עם הנחות לפיהן ההבדלים הפנימיים בין זכרי ונקבי, גברי ונשי, הן תוצאה של מוסכמות והבניות תרבותיות-חברתיות ותו לא. דווקא ההבחנה של שטיינר בהקשר הזה בין היסוד הגופני לנפשי-רוחי, היא אולי אחת ההבחנות הראשונות בין שני הרבדים הללו: מין ומגדר (כפי שהיא מבוטאת בשיח העכשווי). הוא יוצר הבחנה ברורה בין היסוד הגופני, המין, ובין היסוד הפנימי, המגדר. במישור הפנימי כל אדם הוא גם וגם. שטיינר גם מציג, כפי שנראה בהמשך, מישור נוסף, "א־בינרי", של הרוח. במסגרת הזאת אפשר רק לרמוז לכך שדרך תהליכי חציית הסף של תקופתנו והשתחררות אברי הישות השונים (ראו ספרי דיבור על הסף) נוצרת פלואידיות הולכת וגדלה של האני ביחס לאברי הישות השונים, הדבר משפיע באופן ישיר על שאלת הזהות בכלל ועל שאלת הזהות המינית והמגדרית בפרט.

5 בספר בשער מדע הרוח (GA 95), שטיינר מתייחס גם לגוף האתרי של האישה כ"זכרי", ולגוף האתרי של הגבר כ"נקבי". כאן עולה תמונה לפיה, אצל האישה הגוף הפיזי והאני בהתגשמותו הארצית – הם נקביים; ואילו גוף החיים והגוף האסטרלי הם זכריים. אצל הזכר התמונה הפוכה.

6 מן הרשימות האקשיות, עמ' 58. 

7 לדוגמה בכתביהן של מרה פרידריך או איילין קאדי.

8 מן הרשימות האקשיות, עמ' 46–49.

9 אדם יכול לאזן את עצמו באופן מודע. למשל, אם גבר עוסק בפעילות אמנותית, כלומר בפעילות שעוזרת לו לצאת מהתגשמות-היתר ולהעמיק את החוויה, הוא מאזן את ה"גברי" שבו; אם אישה עוסקת בפעילות חשיבתית ערה, היא מאזנת את ה"נשי". החוקיות הבסיסית נשמרת, אבל מתפתח בה מנעד גדול. 

10 רודולף שטיינר, הפילוסופיה של החירות, תרגום צבי מדר, ניצת השחר, עמ' 182.

11 מן הרשימות האקשיות, עמ' 61.

12 רודולף שטיינר, אגדת המקדש, "האמנות המלכותית בצורתה החדשה", הרצאה שניתנה בברלין ב-2.1.1906. GA 93.

13 גם בספֵרה של האלוהות ניתן לראות קיטוב ראשוני זה בין האב הבורא (המצרים כינוהו "אוזיריס") לבין ישות החוכמה "איזיס". בתווך, בין אוזיריס לאיזיס, חי הורוס, ישות הבן, שהוא גם "הבֵּין לבין". 

14 גתה, 1985. פאוסט, תרגום יצחק כפכפי. דביר, עמ' 629.

15 גאורג גלצר, הלהבה המפוצלת, תרגום צבי מדר, ניצת השחר, ישראל 2022. ראו עוד במאמרו של גיא פז על הלהבה המפוצלת בגיליון זה.

16 שם, עמ' 11.

17 שם, עמ' 15.

18 שם, עמ' 27.

19 מכאן אפשר להבין גם את דבריו של שטיינר שצוטטו למעלה על כך ש"למהותו העליונה של האדם אין כל קשר לגבריות ונשיות": האני החובק כל של כל אדם חובק בחובו את חלקו האחר של הלהבה המפוצלת כעצם ישותו, וככזה הוא עצמו על־מיני.

20 ראו: Mara Friederich, Georg Goelzer, Wiedergerufen von Herrn des Schicksals, der Grüne Vogel, Dornach 1998, S. 315 (תרגום שלי – יב"א).

21 שם, עמ' 318.