הקוד המוסרי

אין דרך אחרת להגיד את זה: הדתות אמורות לגווע, למות ולהתפוגג, תחתן תופיע ממלכת הקוד המוסרי. כאשר בני אנוש יפעלו מתוך הקוד המוסרי — לא פעם נגד רצונם, אבל לא מתוך הכרח דתי חיצוני להם אלא מתוך קוד מוסרי שהתפתח בתוכם — אזי הם יוכלו לבחור בטוב באמת מתוך פנימיותם.

לדתות היה תפקיד מרכזי בפיתוח הקוד המוסרי הפנימי האנושי: תפקיד מחנך, מארגן, מלמד קרוא וכתוב, מפתח חשיבה, ועוד תפקידים חשובים להתפתחותה ולהתעלותה של האנושות — בדרך להפיכת הקוד המוסרי לטבע שני. מרגע שמהפכת הידע הפכה את המסתורין לזמין, במובן שהכול גלוי ואפשר להגיע לדעת עולמות עליונים ולהכיר בכך שהכול אחד — תפקיד הדתות המאורגנות והשולטות מתחיל להסתיים.

הנוקשות המובנית בדתות, המתבטאת במבנה היררכי שהיה הכרחי בתרבויות קדומות, הופכת את המבנים הארגוניים של הדתות היום לכוח הפועל דווקא נגד הקוד המוסרי. הציוויליזציה שלנו התפתחה עד לנקודה שבה הגענו לגבול האחרון, רגע לפני פיצוח הסודות הכמוסים ביותר, סודות הבּינה.

האנושות התפתחה, עברה הרבה, התבגרה, ובפרט במאה השנה האחרונות ואחרי שתי מלחמות עולם, הגיעה לשיא התפתחות על סף עידן חדש (ויש לעידן זה שמות רבים: "ימות משיח" לפי העבריים, "נפש תודעה" לפי שטיינר, "המימד החמישי" לפי הניו-אייג' ועוד). ואילו דווקא בחברות דתיות לא פעם נתקלים בתרבות פרימיטיבית, במובן של חירות תודעתית מצומצמת יותר. ואם להידמות לאלוקות, לקנות דעת עולמות עליונים ולהכיר באחדות היא מטרת העל של הדת — הרי שצמצום החירות התודעתית הוא בדיוק היפוכה של מטרה זו.

זה הכשל העמוק שנמצא בדתות היום, ובראשן האסלאם, שנראה שנהפך, בחלקיו הקיצוניים-ג'יהאדיסטיים, להיות גורם שמאיים ממש, פיזית ומיידית, על שלום האנושות והאנושיות.

הרלוונטיות ההולכת ונשמטת מתחת רגליהן של הדתות והאיוּם על הדתות, מובילים לחוגים שהולכים ומקצינים, ובונים חומות הולכות וגובהות כנגד כל מה שמייצג קִדמה ותרבות של חירות. הדתות היו גלגלי העזר במרכבה הרוחנית המעלה את האדם למעלה — והאדם אכן התעלה. עכשיו, כאשר האנושות נמצאת רגע אחד לפני פיצוח הסודות הכי כמוסים, רגע לפני "גאולה", גלגלי העזר שמציעות הדתות אינם מסייעים יותר. להפך — הם אינם מאפשרים להמריא לשלב הבא.

אנושות בין שני קטבים

הדתות משאירות את מאמיניהם מוחלשים טכנולוגית (באסלאם וביהדות החרדית זה מובהק), כמו מתכחשות לטכנולוגיה ולקִדמה ומתגוננות מפניהן, נמנעות מהן. הסיבה ברורה: אנו בתחילה של אחת המהפכות הגדולות בתולדות האנושות, בכל קנה מידה (יש מדענים המשווים את הבינה המלאכותית לגילוי האש). עוצמת השינוי המתקרבת אלינו כל כך חזקה, עד שכמעט לא ניתן לתאר כיצד תיראה האנושות בעוד מאה שנה, שכן התאוצה מתגברת אקספוננציאלית. לנוכח מהפכה תודעתית כה עמוקה, הדתות המאורגנות מאבדות אחיזה, ההפסד ברור מראש, ותגובת הנגד שלהן הופכת להיות אלימה יותר, חֲרֵדִית יותר, מתגוננת, מסתגרת ועיוורת.

בקוטב השני נמצאת תרבות הדוגלת בקִדמה ובטכנולוגיה ורואה בהן מנוע לחירות מוגברת של בני האנוש. מי שחשוף לטכנולוגיה, כמו מי שמהווה חוד החנית לפיתוחה, הם לרוב אנשים חופשיים מדת. דווקא לקבוצה זו, החופשית יותר, נמסרים עכשיו הסודות הכי כמוסים של האנושות — סודות המדע, הטכנולוגיה, הבינה המלאכותית, האינטרנט. אם מקבוצה זו גם תיעדר מחד פרקטיקה דתית המכוונת למוסריות, ומאידך לא יתפתח בה קוד מוסרי פנימי-עצמאי, אזי המשך קיומה של האנושות יוטל בספק, משום שהכוח והעוצמה הגלומים בטכנולוגיה החדשה הן כמעט אינסופיות ביחס למה שידענו עד כה.

במובן זה, ניתן להבין את החרדה וההתנגדות העזה לזרם של קִדמה, טכנולוגיה וחירות אינדיווידואלית.

זו לא חרדה בעלמא, יש כבר על מה לבסס את החשש, יש רעות חולות רבות המאפיינות עידן זה בתרבות מערבית, כמו לדוגמה זרמים פרוגרסיביים שאיבדו קשר עם המציאות והאמת, או תופעות הולכות ומתרחבות של דיכאון וחרדה (קראתי איפשהו שאחד מכל שישה אמריקאים לוקח סוג של תרופות פסיכיאטריות, והנתונים בישראל דומים). בכל מקום בו הקוד המוסרי טרם התבסס פנימית במעמקי ישותו של האינדיווידואל, מתוך עצמו וללא כל סמכות חיצונית, כאשר תנאי בסיסי זה טרם הושג ובמקביל הדת נסוגה ואיבדה אחיזה — שם עשוי להתגלות הכֶּשֶל המוסרי. במישור הפנימי זה עשוי להתבטא בדיכאון וחרדה, ובשימוש בקנה מידה מטריד בסמים מכל המינים, מגראס ועד פרוזק; ואילו במישור החיצוני — באובדן דרך ובכניעה ליצרים הכי נמוכים, כמו תאוות מין וממון.

בין שני הקטבים הללו נמצאת ממלכת הקוד המוסרי. זהו מקום שבו בן האנוש משוחרר מדוֹגמה, כפייה ושליטה של מנגנון דתי, ועדיין מכפיף את עצמו לנקודת אמת פנימית המסונכרנת עם אמת אוניברסלית. נדרש קוד מוסרי פנימי, שבו כל אדם — שבקרוב תהיה בכף ידו יכולת טכנולוגית פנומנלית שיכולה לברוא כמעט כמו האל עצמו — יוכל להחליט לבחור בטוב. בחירה ברע, כאשר בידך כוח כה עצום, תשים קץ לאנושות.

הקוד המוסרי והדת היהודית

אנחנו נכנסים לעידן של הקוד המוסרי הפנימי. כזה שניתן בקלות לעוות, בגלל סובייקטיביות, בגלל חוסר מחשבה, טיפשות, בגלל היסחפות אחר עדר וטרנד. כך, למשל, אפשר לטעות ולחשוב שמלחמת חורמה אכזרית וכואבת כנגד ארגון טרור היא רוע. ואפשר לחשוב שארגון טרור, התגלמות רוע טהורה, אינו אלא קבוצת לוחמי חופש.

הקוד המוסרי הוא משהו שיש לחפש מתוך יושר פנימי עמוק. בכל החלטה, בכל דילמה, בכל התלבטות, להסכים ללכת עד הסוף עם השאלה: כמה מזה הוא אינטרס צר שלי, כמה הרצון לקבל לעצמי משפיע עליי כרגע בקבלת ההחלטה. כדי לענות על השאלה הזו בצורה אותנטית עליי לדעת את עצמי, להסכים לראות חלקים רעים וקשים בתוכי, להסכים לראות איך ומה מנהל אותי. וגם להיות מספיק כן עם עצמי באופן בו אני מדווח לעצמי, מספר לעצמי מה קרה באמת. להסכים לראות את האחר, עד הקצה שלו, כאילו היה עצמי. "רעך — כמוך".

במובן זה, הדת העברית תורמת תרומה בולטת: הרבה מענקי פילוסופיית המוסר היו יהודים, וכמות הטקסט היהודי העוסק במוסר לאורך הדורות היא פנטסטית. ניתן לשער מדוע זה כך. כארכיטיפ אנחנו עם שיצא מעבדות לחירות, כמו אז במצרים וכמו בדור האחרון ביציאת אירופה. כעם שהיה נתון בסבל שנגרם לו על ידי רוע טהור, הוא נדרש לעסוק לעומק בשאלות של מוסר. ובכל זאת, גם בדת היהודית כפי שהיא מאורגנת היום, קשה להגיד שהחלטות כמו למשל אי גיוס בזמן שאחרים נושאים בנטל היא מוסרית במיוחד.

אפשר להגיד שעידן הקוד המוסרי הוא הצמח העדין החדש, שגדל עכשיו באותה אדמה הניזונה מהעצים הקמלים של הדתות, שהריקבון העולה מהן הופך דשן לאדמה זו.

הפרקטיקה — איך מנגנים את זה?

אני שמח שנולדתי יהודי ושגדלתי בחברה דתית. זה נתן לי כלים שבשום דרך אחרת לא יכולתי לקבל. אם לא הייתי מתפלל מגיל 3, אני לא יודע אם הייתה לי היום יכולת להתפלל כל יום. אם לא הייתי לומד ומשנן ים של טקסטים בעל פה מגיל צעיר ביותר — אינני יודע אם הייתי מסוגל לקרוא תהילים בעל פה או לכתוב שירים. היכולת שלי להתמיד בפרקטיקות רוחניות אלו עד עצם היום הזה קשורה חד משמעית לילדוּת שלי ולעובדה שגדלתי בחיק היהדות. כילד הדת השפיעה עליי עמוקות — גם בגלל הרגישות הגבוהה שלי וגם בגלל האלימות וההפחדה שננקטו כלפיי. לאט לאט השתחררתי מזה, בתחילה דרך מרד ובהמשך דרך בירור הדרך הייחודית שמתאימה לי ושאני יכול לנשום בתוכה.

האדם החילוני יעבור תהליך הפוך. הוא יחיה את חייו בחופש ובחירות, אך ככל שיעברו השנים יחוש — בין אם במודע ובין אם לא — כיצד רובד רוחני שלם מצוי אצלו בחוסר מסוים. כמו ילד שמעולם לא למד לנגן והתבגר, הוא ינסה "לנגן" את האלוהות, את הקוד המוסרי שבתוכו, וימצא שחסרות לו טכניקות, כאלו שקל משמעותית לפתח כאשר הנפש עדיין רכה. במובן זה, לילד הדתי יש לכאורה יתרון. מצד שני, הקיבעונות של מי שלמד לנגן מגיל צעיר קיימים גם הם. יש התקשות רוחנית מסוימת, ואני מודע היטב לקיבעונות שלי הקשורים לאותו חינוך דתי שקיבלתי.

עם ישראל נמצא בשלב מדהים שלא היה כמותו. על אדמת ישראל יושב העם מחולק באופן שווה: החופשיים — חסרי "כישורי הנגינה" הבסיסיים, והמוכשרים מלידה שסובלים מקיבעונות. מתוך המצב הזה יצמח מצב תודעה חדש לגמרי: אנשי רוח חדשים, אנשי עשייה חדשים, הנהגה חדשה, ואנחנו בתוכם.

מתוך הכאוס שאנחנו נמצאים בו חייב לצמוח דור חדש, בני אנוש חופשיים המצליחים להתחבר לטוב ולאמת האוניברסליים, מתוך האומץ וההתמדה להכיר את עצמם ואת הזולת עד הקצה.

וכאמור, המלחמה שמשתוללת עכשיו אינה בין ישראל לארגוני טרור. זו מלחמה אוניברסלית על הקוד המוסרי האנושי.

 

• תמונה בראש: יערה עשת, אל תשלח ידך אל הנער, דיו וצבעי מים על נייר, 25/25 ס"מ, מתוך תערוכה על ערכי היהדות, צוירה באביב-קיץ 2023.