חופשה משפחתית

"לראות עולם בגרגיר של חול

ושמים כחולים בפרח בר כחול

אינסוף לחפון בכף היד

ואת הנצח ברגע יחיד ומיוחד".

וויליאם בלייק

כשהילדים שלנו היו קטנטנים ואמרנו למשפחה המורחבת שאנחנו יוצאים איתם לחופשה, התגובה היתה: "או חופשה או משפחה! זה לא הולך ביחד!" נזכרתי אז בהגדרה של חברה שלי למושג בורגנות: ובכן, בורגנות היא החיפוש המתמיד אחר הנוחות, והניסיון להישאר באזור הנוחות. מכאן נובע שטיול או חופשה משפחתית אינם עולים בקנה אחד עם השאיפה הבורגנית הממוצעת, כי אין שום דבר נוח בנסיעות ארוכות, או בהליכות ארוכות, ואפילו חופשות של "הכול כלול" דורשות מאמץ ניכר של התארגנות והיטלטלות בדרכים. הכי קל ונוח לרבוץ בבית, כשהמזגן והטלוויזיה פועלים, ואולי אפילו להזמין טייק-אוויי. די ברור לי שקוראיו של עיתון זה, ובמיוחד קוראי המדור שלי, אינם נמנים עם הצרכנים הקבועים של מסכים למיניהם, ואני משתמשת בהקצנה זו כדי לחדד את המסר שחופשה משפחתית היא עניין אקטיבי שדורש הרבה רצון, דבקות במטרה ותכנון.

כאשר ההורים נמצאים במקום שמהווה עבורם השראה, גם הקטנצ'יק שמתלווה אליהם חש את ההתכוונות הפנימית והרוחנית שלהם. ילדים יכולים לחוות את ההתפעמות שלנו מהיופי של הטבע, או את הנכונות של השרירים שלנו להתאמץ ולהזיע במעלה ההר וכך, בלי מילים, אנחנו יכולים להעביר אליהם את הערכים שחשובים לנו

לא שוב "אותו מקרר בגישה כל כך שונה"

לעיתים אנחנו ממש זקוקים למנוחה, וזה לגיטימי. מצד שני, באופן פרדוקסלי אולי, צבירת כוחות חיים עבור המשך ההתפתחות שלנו מתרחשת רק כאשר אנחנו חווים חוויות משמעותיות, ואלו מחייבות מאמץ מנטלי ופיזי.

כשבן זוגי ואני חשבנו על הקמת משפחה, תכננו והתכוונו שטיולים משותפים יהיו יותר חשובים לנו מאשר "אותו מקרר בגישה כל כך שונה", כפי שכתבו ה"ג'ירפות" בשיר. כלומר, בכל פעם שתהיה אפשרות כלכלית לכך, נטייל בישראל ובארצות אחרות. זה היה לנו חשוב, כי שנינו אוהבים לטייל ולא חשבנו שנכון להמתין עד שילדינו יגיעו לגילאי העשרה, וגם ראינו חשיבות רבה בחינוך לערכים כמו היכרות עם האחר, התפעמות מיופיו של העולם ומהיצירתיות של האנשים שבו, גיבוש המשפחה ועוד.

כשבננו הבכור היה בן שבועיים בערך, שמנו אותו במנשא ויצאנו לנחל קטלב. הוא ישן בעת שאנחנו הסתובבנו בין העצים האדמדמים. אפשר לומר שהוא לא הפיק הרבה מהטיול, אז "למה לסחוב אותו?" ובכן, כאשר ההורים נמצאים במקום שמהווה עבורם השראה, בין אם זה מעגל הקשבה בצפון, ביקור בתערוכת צילום במרכז או טיפוס על הר כרבולת במכתש, גם הקטנצ'יק שמתלווה אליהם חש את ההתכוונות הפנימית והרוחנית שלהם. ילדים יכולים לחוות את ההתפעמות שלנו מהיופי של הטבע, או את הנכונות של השרירים שלנו להתאמץ ולהזיע במעלה ההר, וכך, בלי מילים, אנחנו יכולים להעביר אליהם את הערכים שחשובים לנו.

מסע לארץ קסומה ולא נודעת

מה ילדים מסוגלים לעשות? כמובן שהתשובה תלויה בגיל וביכולת האישית של כל ילד, אבל בדרך כלל ניתן לומר שכאשר הם ממש מתעניינים ונהנים, ילדים מסוגלים לעשות המון. חשבו רגע על ילדים בנפאל אשר מטפסים ברגליים יחפות ובקלילות של עיזים בדרכם אל ביתם שנמצא על פסגת ההר. הפיזיולוגיה שלהם לא שונה מזו של ילד בגילם בישראל, אשר צריך ש"יקפיצו" אותו ברכב לבקר חבר שגר בקצה הרחוב.

כאשר אותו ילדון שהיה במנשא בנחל קטלב הגיע לגיל שלוש ואחותו לגיל עשרה חודשים, נסענו איתם לאמריקה המרכזית: מקסיקו וגוואטמלה. הדבר התאפשר בגלל עבודתו של בן זוגי והיה לנו ברור שאנחנו לא מתכוונים להיפרד מהקטנטנים למשך חודש וחצי וגם שהם בהחלט יכולים להרוויח, ליהנות, ללמוד ולהתרחב מההתנסות. החוויות שעברנו היו כל כך משמעותיות עבור בננו, שהסתבר שעד היום ישנם דברים שאנחנו אף לא היינו מודעים אליהם, והוא זוכר עד עצם היום הזה, למרות שאז לא היו טלפונים ניידים וצילמנו מעט מאוד. למשל תוכי גדול וצבעוני בכניסה לחדרנו במלון. באחת הפעמים לקחנו אותו לטיפוס על הר הגעש פקאיה, בגואטמלה, שהיה חצי פעיל. ההר פלט להבות קטנות ועשן, והגענו כמעט עד הלוע. הטיפוס היה קשה ביותר אבל בננו זוכר את המסע הזה כמו מסע לארץ קסומה ולא נודעת.

נסענו בתחבורה ציבורית וישנו בבתים קטנים של מקומיים. ילדינו קיבלו המון אהבה, התעניינות, וסקרנות צחקנית - למשל העובדה ששניהם היו מתולתלים ובהירים עוררה שמחה רבה. כשהילדים אכלו אוכל מקומי, הם עוררו את הבלוטות ה"אידישעיות" אצל המאמות המקסיקניות אשר הוסיפו לצלחתם עוד ועוד פריחולס. החוויה של היותם מרכז ההתעניינות והחיבה, היתה לדעתי בהחלט משמעותית לגידולם כאנשים בעלי ביטחון שמסוגלים להגיע לסביבות חדשות בלי חשש.

מדברים כיום הרבה על קבלת האחר והשונה. כאשר אנחנו מטיילים, מיד אנחנו עצמנו הופכים להיות האחר והשונה ולעיתים, בהקשרים פוליטיים, אנחנו הזרים והדחויים. לא תמיד השונות היא נעימה, אבל היא מאוד חשובה להתפתחות של ילדים ושל בוגרים. אני זוכרת פעם, כאשר עליתי לרכבת ביפן באזור שאין בו זרים רבים, והרגשתי איך כל העיניים מתלכסנות לעומתי - האירופית היחידה - ולאחר מכן שבות לבהות בנימוס בעיתוני המנגה, רק על מנת לפזול מדי פעם לעברי שוב.

המפגש עם רמת חיים אחרת משלנו מאפשר גם הוא מבט וחקירה פנימית מעמיקה של סדר העדיפויות האישי. אמנם ילדים צעירים מאוד אינם יודעים לומר את תחושותיהם במילים, אבל הם חווים בלי ביקורת את השוני שבין חייהם לבין החיים של אחרים. עיניהם ונפשם מתרגלות לקיומם של אנשים שצבע עורם, מנהגיהם, המזון שלהם, המוסיקה שלהם והערכים שלהם שונים משלנו.

כשצעיר ילדינו היה בן ארבע, לקחנו את כל החבורה לקניה, וביקרנו בבקתות של שבטים שונים. הריהוט בבקתות העץ היה מינימלי לחלוטין: מזרונים לשינה, ערסל לאחסון מזון ואולי כמה סלסילות על הרצפה ובהן בגדי המשפחה. ילדים ותרנגולות התרוצצו הלוך ושוב בין התוך האפלולי לבין החוץ החם והמואר. בתוך דקות התרוצצו גם ילדינו הלוך ושוב והשתתפו במשחק שחוקיו היו ברורים לכולם מלבד לנו, המבוגרים.

הטיול במחוזות כאלה מאפשר כמובן גם מפגש מרתק ובלתי אמצעי עם בעלי חיים שאינם מצויים ברחובות הערים בישראל, מנשרים בגולן וצבאים בעין עובדת ועד קופים בהודו ופילים באפריקה.

האם הטיולים פוגעים לילדים בלימודים? כמובן שהשתדלנו לצאת עם הילדים בחופשות מבית הספר, ורק להוסיף עליהן מספר ימים. אבל הרגשנו שבמקביל לאיסוף החוויות, מתרחש למעשה גם לימוד פורמלי. למשל, כאשר טיילנו ביוון, נפגשנו אישית עם האורקל מדלפי ודמיינו איך נראתה האולימפיאדה. בדרום אפריקה התפעלו בנותיי מביצי יען שהיו מונחות בטבע מתחת לשיח, ובחרו מאוחר יותר במגמה מורחבת של לימודי ביולוגיה. בני הבכור התפעל מביקור בנאס"א והתפתח בכיוונים ריאליים. כמובן שגם מוזיאון המדע בחיפה, חוות האלפקות ומקדש הבהאים יכולים להשיג אפקט לימודי זהה.

לפעמים בכל זאת כדאי להישאר בבית

מאידך, לא לכל מקום מתאים לקחת את הילדים. יחד עם הרצון לשתף את ילדינו באירועים שחשובים לנו, ישנם מקומות שבהם קיים קוד התנהגות שלא מתאים לילדים. הדרישות של מארגני כנסים או סדנאות מדיטציה או אפילו מפגשי זומבה בטבע שהילדים לא יתרוצצו או יצחקו או יתגלגלו בין רגלי המשתתפים, הן בהחלט לגיטימיות. זאת על מנת להגן על היכולת שלנו לקחת חלק אמיתי בהתנסות, מבלי לצאת להחליף את החיתול לתינוק וגם כדי לאפשר למשתתפים האחרים באירוע להתמסר לחווייתם. לכן אנחנו צריכים להכיר את ילדינו ולבחון מה מתאים להם. נכון שהם יראו את אבאמא חווים חוויות רוחניות משמעותיות, אבל התחושה המרכזית שלהם עצמם תהיה של דיכוי כוחות הרצון שלהם.

לאן עוד לא לקחת את הילדים? למקומות שכל מטרתם סחיטת כיסם של ההורים, כאשר מצופה מהילדים לשמוע מוסיקה בעוצמה גבוהה מאוד וכאשר הגירויים החזותיים רבים מאוד. ישנה אגדה אורבנית לפיה ילדים אוהבים צבעוניות רבה וכי הם נהנים רק כשהם צריכים להריע בקול גדול (לא שומעים!! תגידו יותר חזק!!!). אבל אם נביט בקהל הצעיר באירועים כאלה, נראה בעיקר דמעות, מתח, ושקיות של חטיפים אשר מטרתן להושיב את הילדים. שוב, אני משערת שרוב קוראי העיתון הזה לא נוטים לקחת את ילדיהם למופעים בקניונים וכו', אבל לעיתים אנחנו בכל זאת משתכנעים ולוקחים את ילדינו למופעים בבית המלון שבו אנחנו נופשים. בתי הקטנה, למשל, נבהלה מאוד מליצן בגובה שני מטר שגחן אליה בלובי של אחד המלונות ואני לא סבורה שזו היתה התנסות חשובה עבור התפתחותה.

זה משחק ילדים

סיני. מושלמת למשפחות. צילום: רוני שקד

איך מתארגנים לטיול עם ילדים? ישנן אסכולות שונות מה צריך לקחת ובאיזו מידה צריך להתארגן. אנחנו העדפנו טיולי תרמילאים,  ועברנו ממקום למקום בתחבורה ציבורית וברכב שכור. פחות נטינו להזמין לינה, כי לא רצינו להתחייב למקום מסוים בזמן מסוים. החופשות שלנו ארכו שלושה עד שישה שבועות וניסינו לאפשר שהות ארוכה יותר במקומות כיפיים והימלטות מהירה ממקומות פחות נעימים. לכן תמיד השתדלנו לקחת מעט מאוד ציוד כדי לא להכביד על התנועה. הציוד ההכרחי מבחינתנו היה חפץ בעל ערך רגשי בהתאם לגיל כמובן, וכן משחקים עבור זמני המתנה: משחקי קלפים כגון טאקי, חוברות צביעה וצבעים וכו'.

נכון שכיום ישנם מסכים אשר עוזרים להעביר את הזמן, אבל גם הם מייגעים וילדים מעדיפים עשייה פעילה בזמנים משעממים. השתדלנו גם לווסת את האנרגיה בשדות תעופה או בהמתנה למעבורת בעזרת משימות תנועתיות: "רוץ עד הקיר, תיגע בו ותחזור... נמדוד לך את השניות עם סטופר" או: "נראה אם את יכולה ללכת לאחור את כל החדר?" וגם: "תראו איזה עלים יפים נשרו שם! תביאו כמה בצבעים שונים...".

במהלך הליכות ארוכות, אפשר לשיר שירים לפי נושאים, לעשות "שרשרת מילים" (המילה הבאה בתור מתחילה באות שבה הסתיימה המילה הקודמת. לדוגמא: אמא-ארנב-בית.. וכו'.

גיבוש משפחתי

אחד ההישגים המשמעותיים ביותר של הטיול המשפחתי הוא תחושת הגיבוש. כיום, כאשר ארבעת ילדיי הבוגרים נפגשים ל"טיולי אחים" או יוזמים יציאות משותפות וכן ברור להם שכולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם, אני יודעת שהם שואבים הרבה תמיכה וכוח מהקשר הזה, בעולם שבו אנשים רבים סובלים מבדידות.

עד היום אנחנו נוהגים לצאת מספר פעמים בשנה לטיולים בארץ ובחו"ל בהרכב משפחתי, כאשר כעת מוזמנים גם בני ובנות הזוג של ילדינו.

הטיול המשפחתי הוא במידה רבה סיר לחץ שלתוכו נמזגות כל החרדות שלנו, מאותגרת היכולת שלנו לשמור על קור רוח, מנהיגות ודבקות במטרה. תעצומות הנפש של כל אחד מאיתנו מאותגרות בזמנים שונים, נבדקת האפשרות שלנו להיות קשובים, סבלניים ואוהבים וגם נבחנת לא פעם עוצמת הזוגיות שלנו.

ילדינו נדרשים לטפח את כישרונם לחיות בהרמוניה עם זולתם, להתאים את עצמם לצרכים המשתנים, להיות גמישים וגם לדחות מדי פעם את הסיפוק של רצונות מיידיים. כל אלה מאתגרים וקשים ועלולים להביא מדי פעם לידי דמעות, אבל גם לצחוקים שזוכרים אותם לעד. באופן משונה, דווקא החוויות הכי קשות הן אלה שאנחנו זוכרים בנוסטלגיה מתוך גאווה בעצמנו ובכוחות המופלאים שגילינו בתוכנו בזמן שחקרנו באמצעותן את העולם.