כמה רחוק אפשר להגיע? ביקור בכפר שמעון
דיאלוג בין שווים
מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

כמה רחוק אפשר להגיע? ביקור בכפר שמעון

כפר שמעון הוא כפר טיפולי לאוטיסטים בוגרים שפועל בגישה הוליסטית ובהשראת האנתרופוסופיה. במקום לארוז סכו"ם מפלסטיק, כנהוג במוסדות אחרים בארץ, עוסקים הדיירים בליבוד, ציור, סדנאות קליעת סלים ועבודה בעץ. למנהל הכפר, אילן בלום, יש חזון גם לשיתופי פעולה יצירתיים עם היישוב הסמוך

רגעים מעניינים עברו על נועם שרון ועליי בדרכנו משער הכניסה אל משרדי ההנהלה של "כפר שמעון". איש לא טרח לקבוע במקום שלטים, שהרי ממילא דיירי הכפר — אוטיסטים בוגרים, בגילאי 21 ומעלה, בתפקוד בינוני ונמוך - מתגוררים שם כבר שנים. על כן פנינו אל אחד הדיירים שהתהלך אנה ואנה ברחבה הקטנה שמול אחד הביתנים. שאלנו אותו לשלומו, וביקשנו הנחיות, אך הוא הביט כאילו דרכנו, והמשיך בצעידתו במקום.

קחו את החוויה הקטנה הזו והכפילו אותה ב - 24 וריאציות שונות של תקשורת לקויה. ברוכים הבאים לכפר שמעון: פנינה קטנה בפאתי מושב שריגים (לי - און) שבעמק האלה.

שיעור ציור בכפר שמעון. מתוך סרטו של אורן רייך, מכללת דוד ילין.

שיעור ציור בכפר שמעון. מתוך סרטו של אורן רייך, מכללת דוד ילין.

 לחפש את הגרעין התקין

"תכתוב שלא מדובר בכפר אנתרופוסופי," אומר לנו אילן בלום, מנהל הכפר, אשר מלווה אותנו בביקור. בלום, 65, אשר שלח את ילדיו להתחנך בבית הספר "שקד" בטבעון, מגיע בכל בוקר מיקנעם המושבה. יד ימינו הוא חיים אפרים, אנתרופוסוף ותיק, שמצטרף אליו בכל בוקר ואמון על המלאכות בכפר. "כדי להקים מוסד אנתרופוסופי יש להכשיר צוות אנתרופוסופי שלם, ואנחנו רחוקים מזה מאוד. אנחנו מנסים, בעיקר ברמה האישית, לפעול מתוך גישה הוליסטית. אם אנחנו מצליחים להביא משהו מן הגישה הזו — דיינו."

כדי להתחיל להבין איך בכלל פוגשת האנתרופוסופיה את החוויה האוטיסטית עלינו להבין מעט את החוויה עצמה. מורי ולדורף שעובדים עם תלמידים בבית ספר רגיל מנסים כל העת להבין מהי מהותם האנושית של כל ילדה וכל ילד; לנסות למצוא את אותה עצמיות שהם רוצים לגדול ולהתפתח לתוכה; להעניק להם את המזון המתאים לגוף, לרוח ולנפש; ובעיקר — לאפשר להם להיות מי שנכון עבורם להיות. אלה הם ילדים מתקשרים, כאלה שניתן לפתח איתם לאורך השנים שיחה עמוקה, כזו שמאפשרת את ההתפתחות. אבל כיצד ניתן ליצור שיחה עם אדם שהלקות העיקרית שלו היא אי - היכולת לתקשר לעומק עם אנשים אחרים?

כפר שמעון ייחודי לא רק בשל מידותיו המצומצמות שמאפשרות לכל המטפלים להכיר אישית את כל הדיירים, אלא בעיקר בשל תפיסת העבודה שלו: בכפר לא בונים תכניות אישיות עבור כל דייר, למשל, להביא אותם לעצמאות בפעולות יומיומיות כמו רחצה או בסידור החדר שלהם, אלא מנסים לעבוד מן המעטפת — ביצירת סביבה טיפולית תומכת ומאפשרת. זו הדרך בה המקום פועל הן ברמה הפיזית, והן ברמת הריתמוסים.

"התעסוקה היא הציר המארגן בעבודה עם הדיירים, ולכן אנחנו עובדים דרך המלאכות", מספר לנו בלום בעודו מוליך אותנו מסדנה לסדנה: סדנאות עץ, פיסול בחימר, ציור, ליבוד ועוד. בכל מקום תלויות עבודות של הדיירים. "הסדנאות הן אולי המקום המשמעותי ביותר בו הם יכולים להתפתח. אנחנו מעניקים להם את חוויית העבודה התהליכית — מהצמר הגולמי, דרך סירוקו והפיכתו לצמר ליבוד, דרך הצביעה ועד היצירה עצמה. תוך כדי זה אנחנו לומדים יחד מה רוצה כל אחד מהם ליצור. פעמים רבות יש רצון שלא יודע לקבל ביטוי, אולם העבודה הצמודה עמהם מאפשרת למטפלים 'לנחש' אותם, והרבה פעמים להציע דרכי עבודה ולקלוע לרצונם. המלאכות מאפשרות למטפלים לפגוש את הדיירים פנים אל פנים, ואף להפגיש אותם עם דיירים אחרים. זהו מפגש חברתי ברמה הבסיסית ביותר, שיכול להיווצר רק דרך עבודה תהליכית ורציפה עם הדיירים. במוסדות אחרים לטיפול באוטיסטים שפועלים בישראל לא ניתן לעבוד בצורה הזאת. נותנים להם את האפשרות לתעסוקה רפטטיבית כמו אריזת סכו"ם מפלסטיק, שהיא ממילא המקום בו הם חזקים, אבל שם הם לא מתפתחים ממש. מלאכות הכפיים מאפשרות לנו לקיים עם הדיירים את התקשורת המעמיקה ביותר שניתן להגיע אליה איתם. ובעבודה הזאת אנחנו מחפשים כל הזמן לא רק את הגרעין התקין של כל אחת ואחד מהם, אלא גם את העצמיות שלהם. אצלנו אין עבודה מונוטונית, אלא כזו שמאפשרת להם להביע את עצמם. ברור לגמרי שבתהליך הזה אנחנו מתפתחים יחד איתם."

"התפקיד שלנו בעולם הוא לחפש את אותם המקומות בו יכול להתרחש דיאלוג בין שווים, בינינו לבין דיירי הכפר, המטרה היא להכיר לעומק את דיירי הכפר, להתאים עבורם ועבורנו את הסביבה אשר תאפשר לנו התחדשות מתמדת, להיות סיירת. להראות לאן אפשר להגיע בתהליכים טיפוליים עם אוטיסטים"
נבו סבוראי המורה לציור, בסדנת הציור בכפר שמעון, מתוך סרטו של אורן רייך.

נבו סבוראי המורה לציור, בסדנת הציור בכפר שמעון, מתוך סרטו של אורן רייך.

להכיר בבגרותם האוטיסטית

קצת היסטוריה: הכפר היה פעם חטיבת ביניים מקומית. בשל מיעוט תלמידים הוא ננטש, ואת המבנים קיבלה בשנת 1996 שושנה באייר, שכיהנה בעברה כיו"ר ארגון המורים. באייר הקימה את הכפר הטיפולי ובתה היתה מטופלת כאן. לבאייר היתה אינטואיציה טובה. היא חיפשה גישות חינוכיות שיפעלו דרך החושים, והכניסה לטיפול מוזיקה קלאסית ועבודה באמנויות. התרומה המשמעותית ביותר שלה היא שהצליחה לבנות כאן בית עבור הדיירים. הכפר עצמו נקרא על שמו של פרופ' שמעון זקס, אשר הנחיל את תפיסת החינוך המיוחד במסגרות הרגילות בארץ. זקס עבד בשווייץ מספר שנים, ומשם הביא גם רעיונות אנתרופוסופיים לטיפול. ספרו טיפוח הגרעין התקין שבילד לאור הרעיון האנתרופוסופי, שהתפרסם בשנת 1984, הוא הספר הראשון שנכתב בישראל מנקודת מבט אנתרופוסופית.

"בשונה מכפר רפאל," אומר בלום, "כאן הצוות לא גר יחד עם הדיירים באופן קבוע. לכן חשוב לנו ליצור בין הדיירים קהילת חיים משותפת." ואכן, המקום ייחודי מאוד: שני מבני מגורים נמצאים בלב הכפר, ו - 12 דיירים חיים בכל אחד מהם. כרבע מהם נשים. לכל אחד חדר משלו, מרוהט על פי טעמו. לכל בית מרחב ציבורי משותף. "שגרת החיים מהווה את הבסיס לעבודה עם הדיירים," הוא מספר, "ואנו עובדים בסדר יום קבוע: עד עשר בבוקר התארגנות אישית ורחצה, מעשר ועד חמש אחר הצהרים — עבודה בסדנאות, ואחר כך — זמן חופשי. פעמיים בשבוע מתחילים את היום בטקס משותף של נגינה, שירה וקריאת פסוק מספר תהילים.

"הדיירים שלנו הם אנשים בוגרים, ואנחנו מתייחסים אליהם ככאלה. לכמה מהם יש תחביבים — הם מנגנים בפסנתר או גולשים באינטרנט. אחרים שומעים מוזיקה או צופים בטלוויזיה. בדיוק כמונו, בעצם. הם יוצאים הביתה פעם בשלושה שבועות. וכן — הם מתגעגעים, אבל הם אנשים בוגרים. גם להורים אנחנו מעבירים מסר דומה: אנחנו מעודדים אותם לא לרחם על ילדיהם, אלא להכיר בבגרותם האוטיסטית. אנחנו מראים להם את תוצרי העבודה שלהם, ומעודדים אותם להכיר בעצמיות שלהם."

על הקירות תלויות תמונות מטיולים משותפים, ואנחנו תוהים אם הדבר לא שובר להם את השגרה. "אוטיסטים שמחים לעשות דברים מיוחדים בדיוק כמונו. המחשבה שהם זקוקים לסדר יום קבוע ומאוד לא גמיש היא לא לגמרי נכונה. ניתן בהחלט לטייל איתם, להוציא אחד או שניים חרדתיים במיוחד. וגם אותם ניתן להכין מראש — לספר להם על המסלול ועל תכנית הטיול, וכך להפיג את החשש."

בעבודה הזאת אנחנו מחפשים כל הזמן לא רק את הגרעין התקין של כל אחת ואחד מהם, אלא גם את העצמיות שלהם
צייר: מיכאל, יליד 1992, דייר בכפר שמעון. מיכאל מצייר בטכניקות שונות, הוא בעל תחומי עניין נרחבים ומשלב אותם בציוריו.

צייר: מיכאל, יליד 1992, דייר בכפר שמעון. מיכאל מצייר בטכניקות שונות, הוא בעל תחומי עניין נרחבים ומשלב אותם בציוריו.

דיאלוג בין שווים

אילן בלום מנהל את כפר שמעון כבר שבע שנים. לימודיו הבסיסיים היו של חינוך מיוחד, אך הוא לא עסק בתחום עד השנים האחרונות. הוא התמחה בהוראת אוריינות הוליסטית, ועסק בתחום במשך שנים רבות. בשנת 2010 עבד שנה ברואנדה, שם ניהל בית ספר של 400 תלמידים — כמעט כולם יתומי רצח העם שהתרחש במדינה. "ברואנדה ראיתי את כוחו של החינוך הבלתי פורמלי: מלאכות, רקמה, ריקוד, מוזיקה, תנועה ועוד."

הביקור בכפר שמעון הוא ללא ספק מרשים ביותר, והדיבור הנינוח ועם זאת מאורגן ורהוט של בלום משרה תחושה שכל מי שמגיע לכפר — דיירים ומטפלים כאחד — זכה בחוויית חיים. עם זאת — כדי שהמקום ייחשב כמוסד אנתרופוסופי, הדרך אכן ארוכה: "אין לנו רופא אנתרופוסופי שמלווה אותנו, ואיננו מקיימים קולגיום צוותי משותף. שגרת העבודה שלנו לא מאפשרת את הדבר, הואיל וחלק מהאנשים נמצאים בכל רגע נתון בבית, ואחרים עובדים עם הדיירים. העבודה כאן היא מסביב לשעון, 24/7. קשה מאוד לאסוף את כולם למפגש שבועי." עם זאת — כל מבקר בכפר מקבל את התחושה שמשהו מאוד ייחודי מתרחש בו.

"התפקיד שלנו בעולם," אומר בלום, "הוא לחפש את אותם המקומות בהם יכול להתרחש דיאלוג בין שווים, בינינו לבין דיירי הכפר. המטרה היא להכיר לעומק את דיירי הכפר, להתאים עבורם ועבורנו את הסביבה אשר תאפשר לנו התחדשות מתמדת, להיות סיירת. להראות לאן אפשר להגיע בתהליכים טיפוליים עם אוטיסטים. מבחינה זו אנו אמנם נותנים מענה רק ל - 24 דיירים אוטיסטים וזו טיפה בים, אבל ההיכרות המעמיקה איתם, מאפשרת לנו לפתח דרכי עבודה ייחודיות שמהוות דוגמא ממשית איך ניתן לעבוד איתם וכמה רחוק אפשר להגיע."

לקראת פרידה אנחנו שואלים את בלום לגבי התכניות לעתיד: "הכפר יגדל בשנים הקרובות ב - 12 דיירים. לא יותר. אני רוצה להמשיך ולשמור על האינטימיות ועל ההיכרות העמוקה של המטפלים את הדיירים. פרויקט נוסף שחשוב לי לקדם הוא עבודה משותפת עם קהילת שריגים, היישוב השכן. אנו מתכננים שאמנים מהיישוב ומיישובי האיזור יפתחו אצלנו בתי מלאכה שונים, כמו למשל תכשיטנות, פסיפסים, קדרות, רקמה וכדומה, וישלבו עובדים מדיירי הכפר בבתי המלאכה שלהם. הייתי שמח שהדיירים שלנו יתארחו בערבי שישי אצל משפחות מהיישוב — אנו עובדים על הקשר הזה כרגע, והיה גם דיבור על השתתפות עתידית באירועים ובחגים של היישוב (למשל בטקסי הזיכרון), ולא רק כקהל, אלא כמקהלה, בנגינה על פסנתר וכדומה."

תמונת הכותרת: מקטע מציור של זמיר, יליד 1994, דייר בכפר שמעון

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*