להיות בתנועה תמיד: שיחה עם סטפני אלון על חינוך משוחרר מהגדרות [איגרת 259]

כבר חמישים שנה פועלת סטפני אלון למען החינוך האנתרופוסופי בארץ. בימים אלה היא מסיימת את תפקידה ארוך השנים כנציגה הישראלית של חינוך וולדורף לגיל הרך בארגון וולדורף הבינלאומי. כחברה ותיקה בחברה האנתרופוסופית, היא הוזמנה בחודש ספטמבר האחרון לכנס השנתי של החברה בדורנאך, שווייץ, שעסק בשאלת מהות החברה האנתרופוסופית כיום ובעתיד. האם יש לה מקום בעולם, ואם כן, מהו תפקידה?

נפגשתי עם סטפני בביתה בטבעון כדי לשמוע מפיה על התרשמותה מהכנס, אך כצפוי בראיונות מסוג זה, השיחה התגלגלה לעולם ומלואו. היא סיפרה כי בכנס השתתפו 820 איש מחמישים ארצות, מגיל 22 עד 98, כל אחד עם ניסיון חיים משלו, ומכל מגוון המקצועות.

בקשתו של שטיינר הייתה שנהיה בשאיפה רוחית שאיתה ניצור קהילה רוחנית בה אני מתעניינת באחר. אתה מעניין אותי יותר מאשר אני מעניינת את עצמי. אין תכניות מה נעשה. נצא לדרך ונהיה יחד, והעשייה המשותפת תנבע מהמפגש

"בהתחלה שאלתי את עצמי לאן הגעתי, למה בכלל הזמינו אותי ומה יקרה כאן?" מספרת סטפני, "אבל לאחר הכנס הרגשתי שזה היה באמת רצון כן של אנשי הגתאנום והחברה האנתרופוסופית לאפשר מפגש שאינו חותר לכיוון תוצאות, אלא מפגש בין אנשים שכל אחד מהם עשה כברת דרך בחייו. המפגש הזה אִפשר לאנשים השונים להתבטא כדי לנטוע בהם את התקווה שבכל מקום הדברים יכולים להשתנות, הואיל והייחוד של להיות אנתרופוסוף הוא לחיות את השינוי מבלי לדעת לאן הדברים מובילים. לא הייתה שם תחושה היררכית שמישהו טוב יותר או יודע יותר מהשני, אלא מפגש אנושי במעגלים קטנים וגדולים.”

האם נגעתם בשאלה מהו תפקיד הגתאנום כיום?

"בוודאי. אמנם הגתאנום הוא מבנה בטון מוצק, אך יש לו תפקיד רוחני חשוב. הוא צריך לשמור על מורשתו של שטיינר ולעסוק במחקר רוחי כיצד כתביו רלוונטיים לתקופתנו. למשל, הרצאותיו של שטיינר על האימפריאליזם מאוד מתאימות למה שמתרחש בעולם כיום. מנהיגי העולם שקועים בחשיבה ישנה, ולמרבה הפלא ההמונים מצביעים בעדם - מצביעים לכוחניות, שליטה ועריצות. מה זה אומר על בני האדם בתקופתנו? בזה צריך לעסוק: בשאלות רוחניות, חברתיות ומעשיות."

שאלה מהותית היא האם חינוך ולדורף יכול להוכיח את עצמו לא רק בתנאים אידאליים, אלא בקהילות שעוברות משבר וקושי או בקהילות מרוחקות ושונות מבחינה תרבותית

כיצד חָוִויתְּ את השאלה המרכזית בכנס?

"האם האנתרופוסופיה כחברה, כמקום למחקר רוחי, וכגוף שרוצה לשנות משהו בתוך החברה האנושית, מסוגלת לפתוח את עצמה למה שקורה מסביבה? יש לי תחושה שמשהו נפתח רק כאשר אנו פוגשים את האדם כאדם. זה דומה לחשיבה שלי על חינוך וולדורף כלימוד על המהות שלו, ולא על היצמדות לתכנית לימודים "אידילית". כך ניתן להגיע ללב העניין. מה נושא אותך בעשייה הזאת? מאיזה מקום אתה מרגיש אדם אחר?  וכאן יש לאנתרופוסופיה מה לתת. בתקופה זו, של חוסר ביטחון מול העריצות השלטונית, צריך לסגל אומץ וחיוניות; לשבור את חומות הגזענות ולראות את האדם האחר בלי דעות קדומות. אם נביט על חינוך וולדורף, הילדים מגיעים אלינו משכבה סוציו-אקונומית בינונית-גבוהה. אין חינוך וולדורף באזורי פיתוח, בשכונות עוני או בקרב שכונות המהגרים. אולי יש לנו רצון להגיע לשם, אבל ביישום אנו חלשים. זה מזכיר לי הרצאות נפלאות של שטיינר מ-1918 על דחפים סוציאליים ואנטי-סוציאליים באדם. בכל יוזמה, נאמר שם, אתה יכול לקחת עוד מישהו איתך. מה זה אומר? זה אומר שיש מקום לכל אחד, לא רק לדומים לך – מורים או אנתרופוסופים, למשל. קודם כל אני רואה אותך כמו שאתה, בלי מחיצות של דם, גזע, מין או מעמד. רק כך נוכל ליצור קהילות חדשות. אבל, קודם כל על היחיד להתחיל לעשות משהו. זהו מפגש אנושי אמיתי שמתפתח לכיוון העתיד."

מהי קהילה חדשה לדעתך?

"קהילה בתקופתנו אינה צריכה להיבנות על דם, גזע, מקצוע, אמונה או פילוסופיה משותפת – עליה להסתמך רק על אנשים. ליצור קהילה על-סמך משהו משותף זה "old fashioned " אלו היו הקהילות העתיקות."

אם כך, מהו החוט המקשר בין האנשים?

"הרצון ליצור קשר בין בני אדם. כך אני עובדת. היחד, זה הדבר המשמעותי. הקהילה כיום לא חייבת לחיות ביחד, במקום מסוים. זאת רק אופציה אחת. כיום אין מתכון לקהילה. זה מאוד דינמי. בקשתו של שטיינר הייתה שנהיה בשאיפה רוחית שאיתה ניצור קהילה רוחנית בה אני מתעניינת באחר. אתה מעניין אותי יותר מאשר אני מעניינת את עצמי. אין תכניות מה נעשה.  נצא לדרך ונהיה יחד, והעשייה המשותפת תנבע מתוך המפגש."

לסטפני יש היסטוריה ארוכה של חיפוש אחר חיים בקהילה. בצעירותה הגיעה לכאן משוויץ, ארץ מולדתה, כדי להתנדב בקיבוץ. לאחר מכן עבדה בבית אליהו בבאר שבע. בהמשך חיה לאורך שנים יחד עם משפחתה במושב בית יחזקאל ובקיבוץ הרדוף. גם לאחר שקבעה את ביתה בטבעון, בה הקימה את גני וולדורף הראשונים שמהם צמחה קהילת שקד הענפה, היא ממשיכה להיות פעילה בקהילות רבות ומגוונות בארץ ובחו"ל. אמנם קהילת הגננות היא ביתה הטבעי, אך אפשר למצוא אותה עוזרת ופעילה בקהילות ערביות בארץ ובשטחי הרשות הפלסטינית, בפעילות חינוכית בארצות עולם שלישי ובסיוע באזורי מצוקה ואסון בעולם. השאלה שמלווה אותה בכל מקום היא האם חינוך וולדורף יכול להוכיח את עצמו לא רק בתנאים אידאלים, אלא בקהילות שעוברות משבר וקושי או בקהילות מרוחקות ושונות מבחינה תרבותית.

 האם מושג הקהילה שאנו מכירים פשט את הרגל?

"השאלה היא איך אני תופסת את האחר מבלי לבוא אליו עם תמונה מוקדמת של מי אתה ומה אתה צריך להיות בכדי שנעשה משהו יחדיו. בכנס לא היו תשובות לכך וגם לא היו ציפיות לתשובות. התעוזה להשאיר את זה פתוח נתנה לי תקווה שמשהו יכול לנוע ולהשתנות גם בחברה האנתרופוסופית ובחינוך וולדורף; לצאת מהתבניות של שטוטגרט; לפתוח את האפשרות לטפח מורים שמעזים לשנות וכל הזמן שואלים שאלות. כיום אנו נכנעים לכל מיני תמונות אידיליות של מה זה בית ספר. מחנך טוב הוא אחד שמעז לשנות ופוגש את האחר ממקום חדש - אחד שנושם החוצה ומסתכל מי עוד עובד במרחב שלו."

את טוענת שהעולם משתנה וצריך לנסח בשבילו מחשבות חדשות. יש לך דוגמא לחשיבה כזאת?

"תביט למשל על הילדים הקטנים שנכנסים בזמננו לכיתה א' בגיל שש. זאת שאלה של המורים, כי זאת עובדה במציאות החדשה של העבודה מול משרד החינוך, למרות שזה לא נכון מבחינה פדגוגית. כאשר שטיינר פתח את בית הספר הראשון, היה צורך להכין את הבוגרים למבחני הבגרות. האם הוא היה בעד המבחנים האלה? ודאי שלא. אבל הוא התאים את עצמו למציאות מסוימת ולא אמר 'אני מתעלם מהעולם.' השאלה כיום היא לא האם אני מסכימה או לא מסכימה עם המציאות הזאת. אין לי הרבה  ברירות. המורה צריך לקבל את הילד בן השש ולהתאים את עצמו אליו עם חשיבה פדגוגית חדשה. אנו צריכים להכין את עצמנו ל'אין ברירה' הזה על ידי שינוי של כמה דברים בסיסיים. בעבר הייתי מורה בשוויץ, שם כיתה א' התקיימה לאורך שנתיים. הקצב היה איטי במעבר מן הגן. בעיניי, השאלה של המורה היום צריכה להיות: מי הם הילדים שהגיעו לכיתתי? איך אני מכין את עצמי אליהם ולא ההפך- לי יש תכנית והם צריכים להתאים את עצמם אליה. אולי אני צריך לשנות משהו בקצב שלי, לתת הפסקות ארוכות או יותר זמן משחק. אין מתכונים. זאת בעיה שמתמודדים אתה בכל העולם. לא צריך לבוא עם תמונה מה זה גן וולדורף או כיתה א', אלא ליצור אותה בהתאם לנתונים בשטח. על פי האנתרופוסופיה. לכן הכנסים האלה כל-כך חשובים. כל כנס מרחיב את הנפש. הוא פותח מקום לשאול שאלות. אתה חושב על שיטת החינוך שלך מחדש. אמנם, לגתאנום יש תדמית של מקום מאובן השוכן במבנה מבטון יצוק עם נטייה לשמרנות, אבל לאחרונה אני חווה צמיחה של כוחות חדשים. פתוחים יותר לכולם, בלי היררכיה. אם כל אחד ממאות המשתתפים שהיו שם ייקח מהכנס הזה אימפולס של חידוש ופתיחות למקום שבו הוא פועל, אז יתחיל משהו לנוע. לדעתי, זה הכוח שיש לחברה האנתרופוסופית. רק אם כל אחד יפעל גם מהמקום האינדיבידואלי וגם מהמקום החברתי - יבוא שינוי מבורך. השאלה היא מה כל אחד לקח מהכנס הזה. זה נשמע, לכאורה, מאוד מופשט, אבל לכל אחד מבאי הכנס יש אחריות: הערך של הכנס הוא בהיותו מעין מבוא למה שאפשר לעשות, וזו שאלה של כל אחד ואחד. לו הייתי יכולה, רגשית וחשיבתית, להשפיע על עוד אנשים לפתוח את החלונות האישיים שלהם ולעשות מעשה, הייתי עושה זאת. הייתי מאוד רוצה שכל אחד יחשוב על עצמו לא רק כאישיות עצמאית, אלא כחלק ממשהו גדול יותר. דוגמא טובה לכך היא תמונת הסמינרים למורים בארץ שאני חלק מהם. אין ביניהם שיתוף פעולה, וכל אחד עובד לבד. עתה, בעקבות כנס מורי הוולדורף שהיה ב'זומר', אולי משהו ישתנה. זה מאוד קריטי עבור חינוך וולדורף. אני לא אומרת שכל הסמינרים צריכים להיות דומים אחד לשני. זה מאוד יפה שכל סמינר פועל על פי אופיו, אך חשיבה ומחקר רוחי משותף - זאת חובה."

השאלה שעומדת לפניי כיום היא האם זה נכון שאדם שלומד ועוסק רק במחקר אנתרופוסופי הוא המתאים ללמד בסמינרים?

האם יש מחקר רוחי בסמינרים?

"אני לא רוצה להתייחס או לשפוט."

אשאל זאת אחרת: האם יש מחקר רוחי אנתרופוסופי משותף בארץ?

"יש קבוצות לימוד קטנות. בטבעון יש קבוצת לימוד ארוכת שנים, והיום יותר מתמיד אנו מרגישים שיש שאיפה משותפת לחקירה. אפילו שיתוף בשאלה איך אני מתנהל עם עצמי בחיי היומיום עם התפיסה הרוחית שלי. נושא החשיבה המשותפת חייב לפגוש את ההכשרות ואת הסטודנטים החדשים ממקום חדש. שם חייבים לשלב ידיים, צריך לבנות בסיס משותף, ליצור גוף אחד כמו בגוף האדם: הרמוניה של חשיבה, רגש, רצון. הלימוד והחקירה צריכים להיות חלק מחיי היום ולא כשאהיה בפנסיה. הסטודנטים צריכים להרגיש דרכנו שאנו לא רק אנשי מילה, ויש לנו עוד שפות. אנו חיים את הדברים גם ברבדים אחרים. כאשר הם חווים זאת, הם נפתחים. אני מרגישה שיש שם פוטנציאל חדש. אמנם יש לסטודנטים קשיים בקריאת טקסטים, אולם יש להם איכויות שלא היו קודם, ולכן אנו צריכים לפגוש אותם ממקום חדש. זאת האמנות שלנו. זה מאלץ אותנו לחשוב על כל דבר מחדש."

איך את מביאה את הקומפוסט הרוחני הזה לסמינרים בהם את מלמדת?

"זה קורן מתוכי ומתוך העשייה החברתית שלי. זה מגיע אליהם דרך הביטוי האישי שלי. כך הם מרגישים אם אני אמיתית, ולא דרך ציטוטים של שטיינר. אני לא מורה לאנתרופוסופיה!

פעם שאלו אותי מי מלמד אנתרופוסופיה בסמינר הגננות. אמרתי בצניעות שאני מלמדת. 'מה, אין לכם מורה אמיתי לאנתרופוסופיה?' המשיכו לשאול, וכמובן התכוונו לגבר, כי גננת שמלמדת אנתרופוסופיה זה מעבר לדמיון.
השאלה שעומדת לפניי כיום היא האם זה נכון שאדם שלומד ועוסק רק במחקר אנתרופוסופי הוא המתאים ללמד בסמינרים? אולי מישהו או מישהי שחוו את האנתרופוסופיה בגן, בבית הספר או בחקלאות הוא יותר אמיתי ומחובר לחיים, אולי פחות מלומד אך יותר אותנטי? אלו השאלות שצריכות להעסיק אותנו. אם מורה אחד מלמד בסמינר מתודיקה ומורה שני אנתרופוסופיה, הסטודנט מפריד בין הדברים ומפספס את הקשר ביניהם. לצורך העבודה בכיתה הוא צריך את המתודיקה, אז את האנתרופוסופיה הוא ישאיר לשָבָּת, כאשר יהיה לו זמן... לא נכון לעבוד ככה, כי הדברים קשורים אחד בשני. ומה יקרה בהמשך? ההוראה תהפוך לטכניקה בלבד. לכן מחנכים ותיקים הם אלה שצריכים ללמד אנתרופוסופיה בסמינרים - כמהות וכתנועה חברתית - ולהסביר כיצד כל זה משתקף בעבודה היומיומית שלהם. התנועה היא מהמקור הרוחני לפרקטיקה, ולא להפך."

"קהילה בתקופתנו אינה צריכה להיבנות על דם, גזע, מקצוע, אמונה או פילוסופיה משותפת – עליה להסתמך רק על אנשים. ליצור קהילה על-סמך משהו משותף זה "old fashioned ". אלו היו הקהילות העתיקות."

את אומרת שהעולם משתנה וצריך לנסח עבורו מחשבות חדשות. האם הרגשת את זה בכנס?

"בכנס הזה היה אלמנט מיכאלי. לא למצוא מיד תשובות, אלא להניח בידיים של כל אחד את הפיתוח של האנתרופוסופיה. לקחת את הפנינים של העבר לתוך המציאות של היום ומחר. לפתח מודעות בבניית קשרים חברתיים, למצוא משהו משותף וליזום בקטן ובגדול. היות וחינוך וולדורף הוא היישום הנפוץ ביותר של האנתרופוסופיה בעולם, שם אנו צריכים לפתוח את עצמנו לשינויים. קשה להגדיר מה היה בכנס. לטעמי זה היה מפגש שפיתח פוטנציאל לפתיחות ומפגש בין אנשים. כפי שאמרתי, הוא נתן לי תקווה."

אבל אצלך תמיד הייתה הגישה הזאת של מפגש עם אנשים ושל עשייה נרחבת. האם יצאת מהכנס הזה עם משהו נוסף?

"אני אמנם אוהבת להיות בתנועה, ועל-פי ניסיוני זה משפיע על הסביבה, אבל אני לא הסיפור כאן. הפתיחות שפגשתי שם שִמחה אותי. אני בורחת ממקומות שמקרינים מאובנוּת. אני מרגישה שצריך לכבד את האימפולסים שנפתחים בנו שמתאימים לזמן הזה; דרך מי שאנחנו ודרך היוזמות במרחב."