מה שבאלי: על חינוך חופשי שנולד מתוך מחסור במסגרות באינדונזיה [איגרת 246]

היתרון הגדול, וגם קושי, הנובעים מחיי בתרבות אחרת לחלוטין מזו שגדלתי בה, קשורים לצורך לבחון מחדש את אבני היסוד של אישיותי: מה נכון לי, ומה סתם מושרש בי מתוך הרגל? מה עושה לי טוב, ומה אני עושה כי ככה עשו אבותי? האפשרות לבחון כל אירוע מחדש - זהו תהליך בלתי פוסק של למידה, צמיחה והתמודדות.

בשנת 2009, כשמשפחתנו רק עברה מאוסטרליה לאי באלי שבאינדונזיה, הבנות עוד היו קטנות, ואני מיד גויסתי ללמד יוגה לילדים בבית ספר בינלאומי בכפר גדול בשם אובוד (Ubud) שבמרכז האי. הבת הגדולה הצטרפה לגנון של בית הספר, הקטנה נשארה קרוב עם מטפלת ואני הנקתי בין שיעור לשיעור.

השיקול אם כן או לא להצטרף לגן כלל לא עלה: היה ברור מאליו שהבנות מצטרפות למסגרת. ככה אנחנו גדלנו, וככה עושים כולם. די מהר עלו בי ספקות. זכורה לי הפעם הראשונה שפקפקתי, כשה״גדולה״ בת השנתיים חזרה מהגן עם שקית ממתקים בחג כל הקדושים. זמן קצר לאחר מכן הילדים למדו לעשות הדפסים, והשתמשו בדג מת כדי להדפיס צורת קשקשים. בתחומים נוספים, למשל ארוחות הצהריים הבשריות שהוגשו שם, נתקלתי בחוסר התאמה בין עולמי ואמונותיי ובין מה שקורה בגן.

התחלנו לחשב מסלול מחדש; הבנו שלשליחת צאצאנו למסגרת חינוכית יש השלכות שלא צפינו. ואז קרה הנס: באובוד נפתח גן קטנטן, אנתרופוסופי, עם תזונה נאה (raw food) בלבד. גן שהוא גן עדן, בעיקר בגלל האהבה הטהורה בין הגננת והילדים. שלוש שנים היה לנו ראש שקט. נוצרה בגן קהילת הורים בינלאומית משפחתית ותומכת. שתי הבנות, שהפרש הגילאים ביניהן הוא פחות משנתיים, פרחו שמחו למדו וגדלו, ובינתיים גם קיבלו אח קטן כתוספת למשפחה.

כשהגדולה נשקה לגיל שבע וכבר לא הייתה ברירה, היא עברה עם שאר בוגרי המחזור שלה חזרה לבית הספר הבינלאומי שבו לימדתי בעבר יוגה. מאז גם אני כבר עזבתי ושיניתי ויצרתי ופרחתי והפכתי אדם, לאם ולמורה ליוגה שהרבה יותר מודעת להשפעות שיש לסביבה עלי ועל ההחלטות שלי בחיים.

קיווינו שנתנו לה מספיק בטחון עצמי וכלים לעמוד על שלה, להבדיל בין טוב לרע, ולהתמודד עם מסגרת שיש בה גוונים וטעמים אחרים משיש בבית ומשהיו בגן. בית הספר אמנם הגדיר את עצמו כ״הוליסטי״, אבל למעשה הוא לא מאוד שונה מבתי הספר הממלכתיים באוסטרליה השכנה. תוכנית לימודים די נוקשה הכוללת אנגלית, מדעים וחשבון, הפסקות קצרות, מבחנים, הכתבות ולחץ. שלום כיתה א׳.

אמנם היו גם יתרונות להחלטה להצטרף מחדש לבית הספר, אבל בסיום אותה שנה ראינו שהחסרונות עולים עליהם. בינתיים גם הבת השנייה סיימה את גן הפלאים, וביחד עם שלוש משפחות נוספות פתחנו קבוצת חינוך ביתי אצלי בבית. היה נחמד אבל לא מלהיב. במשך שלושה חודשים, שלושה בקרים בשבוע, היה עיסוק שמעולם לא ממש גרם לילדים לפרוח, ולכן כשהמורה קיבלה הצעת עבודה אחרת כולנו די נשמנו לרווחה והקבוצה התפרקה.

ניסיתי ללמד אותן בעצמי. אלו מכם שניסו יודעים שצריך משהו מיוחד ושונה בקשר בין ההורה לילד, שיאפשר להורה להיות גם מורה. ולנו פשוט לא היה את זה. ברגע שניסיונות הלימוד הביתי שלי הפכו לריבים והכרחות – הפסקתי. יש דברים שאינם בשבילי. אני מעולה בללמד אנשים אחרים לעמוד על הראש ולעשות מדיטציה, וללמד ילדים תרגילי מודעות וגמישות, אבל לא חשבון ובטח לא אנגלית, שאינה שפת האם שלי.

המחשבה לא ללמד אותם כלום, בכלל, אפילו לא עברה לי בראש עד שהתחברנו עם משפחה אמריקאית שלה שלושה ילדים, שניים מהם כבר גדולים, שמעולם לא למדו בשום מסגרת. ואז גילינו שיש תנועה שלמה, ופילוסופיה חינוכית תומכת, שנקראת "חינוך חפשי" ("UnSchooling"). התורה מתבססת על כמה הנחות יסוד, למשל שילדים - טבעם ללמוד, ושכל למידה באה מתוך משחק, ושכל פעילות מהנה היא גם פתח ללמידה ויצירתיות.

ככל שמכניסים לילדים דברים לראש, דוחקים החוצה יצירתיות מחשבתית. פתרון בעיות יכול לבוא מהרבה כיוונים, ואם נוביל אותם לדרך אחת - נחסום בעצם את כל הדרכים האחרות לפתור את הבעיה. בבסיס התורה עומד הביטחון בילד, האמונה בו, והאמון לתת לו לעשות מה שהוא רוצה. ההורות לימדה אותי שקשה מאוד ואולי אי אפשר, בעצם, להכריח שום דבר. אפשר להציע, להראות, להמליץ – וזהו.

אז כבר שנה שזה ככה. הילדים בחופש גדול תמיד. יש להם מעט חוגים, הרבה חברים, המון צעצועים ואינסוף יצירתיות. הבנות כבר יודעות לקרוא באנגלית. הם ארכיטקטים מוכשרים בעזרתו של לגו, יצירות אמנות מקשטות את הבית. בכוונה אין לנו אינטרנט בבית כך שגם אין ״זמן מסך״. ובעיקר, יש להם יותר ילדות משהייתה לנו. משחקים ארוכים. אחוות אחים. ילדות פשוטה ומאושרת, רגליים מלאות בוץ, עיניים בורקות ותמימות. הרבה פחות ביקורת חברתית ותחרותיות יומיומית מלחיצה שאותה אני זוכרת שחוויתי בילדותי.

אבל לאחרונה החל לצוץ בכולנו הדחף לנסות משהו חדש… נראה לי שדי מיצינו את העניין לבינתיים. הסקרנות הטבעית של הילדים והצורך שלהם בעניין וחברה על בסיס יומיומי גורם לי לבדוק מה הצעד הבא שלנו...

חלק מחברינו החליפו את ה-UnSchooling ב- WorldSchooling- כלומר לומדים תוך טיול בעולם. רוצים ללמוד על מקורות התיאטרון? נוסעים ליוון. ארכיטקטורה? יאללה, לפירמידות במצרים. מסתבר שאפשר לשים כמעט כל תחילית לפני המילה ״בית ספר״, ויש זרם כזה כבר איפושהוא בעולם. אולי מישהו מעוניין לבוא ולפתוח בית ספר אנתרופוסופי באובוד, הכפר שלנו שהפך מאז כבר לעיירה? ?