מי אמר קהילה ולא קיבל?

לפני 16 שנים בערך, בלי שום הכנה מוקדמת, התחילו כל מיני חברים סביבנו לשלוח את הילדים שלהם למסגרות ולדורף. סקרנים, הלכנו לבקר באחת המערות האפלוליות שבהן גננות חיוורות זימרו לעצמן תוך כדי סריגה, ופעוטות חרישיים התכנסו במעגלים חסרי פשר. נבהלנו וברחנו. עמדנו בפרץ שנתיים שכללו גן מונטסורי מקסים, שנסגר בעודו באיבו, וגן מעורבות הורים עם הרבה כוונות טובות אבל תוצאה שהבת שלי הגדירה כ"יותר מדי רעש ואור מסנוור", ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו זורמים עם כל הנחלים לכיתה א' בבית ספר שקד.

שנת המבוא באנתרופוסופיה שעשיתי בינתיים וההתנסויות של הילדה בבית הספר הבהירו באופן חד משמעי שאם יש ילדה בעולם שחינוך ולדורף נוצר למענה הרי שזו בתי. מה שלא היה בטוח כל כך זה שהורות בחינוך ולדורף נוצרה בשבילי. מילא ההתמודדות הפומבית הכואבת עם חוסר הכישרון המביך ברקמה, ליבוד ותפירה. עם זה איכשהו הסתדרתי. מילא העלייה התלולה שוברת הברכיים לקודש הקודשים עם סלים של עוגות, סלטים ולזניה כל שני וחמישי, לזה איכשהו התרגלתי (למי שלא ביקרה אף פעם בבית ספר שקד, מומלץ מאוד להתחיל עם המגה גלופלקס בגיל צעיר). כך או כך, הקהילתיות הצפופה שאיכשהו נדחקנו לתוכה לא נחוותה מעולם כאזור נוחות.

ברור שבמקרה שלי, הלינה המשותפת בקיבוץ השמו"צניקי השאירה את חותמה, אבל הוא מעולם לא היה חד משמעי. אני זוכרת את עצמי לפרקים מאוד שייכת ומאוד לא שייכת, ולמעשה איכשהו תמיד נעה על הציר הזה, מה שהופך כל מפגש קהילתי פשוט לסדנה פנימית. קהילה מעוררת בי בו זמנית כמיהה ודחייה. בצד הדחייה מצטופפות מילים כמו "עדר ובדידות", בצד הכמיהה רוטטות מילים כמו "בית ומשפחה".

בין טבעון לטבעון חיינו כמה שנים בבית לחם הגלילית ובציפורי, וגם שם, בשני היישובים הקהילתיים האלה, עלו בי שאלות של שייכות. האם זה שהבאתי עוגת גבינה לחג השבועות של המושב וישבתי יפה עם המשפחה – כולנו בלבן עם זרים וטנא – הופכת אותי לחברה בקהילה? ואם נחזור אלינו, לקהילת שקד – האם זה שהתכנסנו במערה וזייפנו בלופּ את "עלה למעלה" בזמן שהילדים קיבלו ספרי תורה, הופך אותנו לקהילה? אני בטוחה שהמארגנים הרגישו ככה. אני בטוחה שאם אני הייתי המארגנת של הטקס הייתי מרגישה ככה. אבל כיוון שמעולם, באף אחד מהאירועים הקהילתיים האלה לא הרגשתי את תחושת השייכות האותנטית שקיוויתי להרגיש – אני עדיין מחפשת איך, ואפילו תוהה אם בכלל אפשר, ליצור קהילה של ממש לאורך זמן.

גיליון קהילה נתן לי את התירוץ וההזדמנות לצלול למקום האמביוולנטי הזה בתוכי, לשוחח עם אנשי קהילה, שהקהילתיות זורמת בדמם, והם בדמה – ולשאול איך זה עובד אצלם.

ספוילר: התחלתי את המסע הזה מאוד סקפטית לגבי היכולת שלנו, כבני אדם אינדיבידואליים, לחיות חיי קהילה הרמוניים, וסיימתי אותו הרבה יותר מאמינה.

יונתן לוי: בעולם סביבנו מתקיימת אשליה שאדם לא יכול להגשים חלומות במרחב התרבותי בלי גב כלכלי ממוסד. קהילת טבעון מוכיחה את ההפך

כלכלת אחווה וחלב אם

יונתן לוי הוא אושיה רבת פעלים בקהילת טבעון, אבא, מורה ומחנך בוולדורף, מחזאי ובמאי, ומזה שנה גם נושא בתואר רשמי כרכז "ענף קהילה ותרבות" בעמותת שקד, יחד עם שירלי מרום, שותפתו ליוזמת פסטיבל שייח' אבריק.

אני רואה על בסיס יומיומי את ההשפעה המיטיבה שיש לקהילת חינוך ולדורף על טבעון. זה לא מתחיל ולא נגמר עם פסטיבל שייח' אבריק, אבל זאת בהחלט אבן דרך משמעותית. ויחד עם זה, עכשיו שאני עוד מעט אמא בוגרת שקד בפעם השנייה (הבן הצעיר בי"א), אני תוהה אם אני אכן חיה בקהילה. האם באמת, למעט אירועים – מקסימים ככל שיהיו – הקהילה מתקיימת במרחב שהוא מעבר לחברויות אישיות ואירועי-שיא.

 יונתן: קודם כול צריך לשאול מה זו קהילה. ולהבנתי, זה סך כל הקשרים האנושיים שאדם מקיים. ככול שיש יותר נקודות ברשת החברתית של אדם, כך הוא מחובר יותר לסביבה שלו. מה הופך את טבעון לקהילה? התקבצות של עוד ועוד משפחות סביב תפיסת חיים מסוימת באזור גיאוגרפי אחד. גם בתוך קהילת שקד, למרות שהיא בנויה סביב רעיון חינוכי, אין שאיפה להגדרה נוקשה. כל אדם, בהתאם לביוגרפיה שלו, קשור לכמה וכמה מעגלים חברתיים, זה לא מעגל אחד, שאו שאתה בתוכו או שאתה בחוץ. זה לא יהיה נכון להסתכל על זה ככה.

מה הוא לדעתך המנוע של האימפולס הקהילתי?

יש לקהילה כוח שאין לאדם היחיד להגשים בעולם דברים גדולים. בעולם סביבנו מתקיימת אשליה שאדם לא יכול להגשים חלומות במרחב התרבותי-קהילתי בלי גב כלכלי ממוסד. קהילת טבעון, דרך המודל של שייח' אבריק, מוכיחה את ההפך. הקהילה מספקת לנו את האפשרות ליצור דברים גדולים יחד, הרבה יותר גדולים ממה שאדם אחד לבד יכול. בכל הפקה, הפקטור הכלכלי העיקרי הוא משכורות. אבל אם אנשים יוצרים יחד, מרצונם החופשי, יש פחות חילופי כספים במערכת והרבה יותר דברים מתאפשרים, לא רק במרחב האמנותי-תרבותי. ייתכן שיש כאן פתח לחשיבה כלכלית חדשה – "כלכלה של אחווה" כמו ששטיינר מתאר.

דיבורים על כלכלה חברתית חדשה אני שומעת כבר כמה שנים, בעיקר מכיוונו של "הפַּּסָל החברתי והיזם החינוכי" איל בלוך, והתרגלתי להתייחס לזה כאל חשיבה חיובית שיום אחד תברא מציאות. איכשהו, בתוך כל הבלגן של השנה האחרונה, מתחילה המציאות הזאת להתגשם. איל ואחיו, צפריר בלוך, העבירו לאחרונה השתלמות בכלכלת אחווה לחמש קהילות חינוך ולדורף: הרדוף, טבעון, קריית אונו, תל-אביב וירושלים.

אנחנו בדרך להגשמה של כלכלת אחווה עלי אדמות?

איל: סיימנו את ההכשרה ועכשיו כל קהילה צריכה לקחת לעצמה זמן מחשבה לאיך היא רוצה ליישם את מונחי היסוד שלמדנו בהתנהלות כלכלית חדשה.

תן דוגמה למונחי יסוד כאלה.

חלב אֵם.

מה?

חלב אם. האִם חלב אֵם הוא בעל ערך בכלכלה המקובלת? להפך. הוא מזיק. הוא פוגע בכלכלה. אמא מיניקה לא רוכשת תחליפי חלב. אין מוצר – אין מסחר – התוצר הלאומי יורד. בכלכלה הרגילה, כל אם מיניקה היא פגע רע. זה הזוי אבל זאת האמת. עכשיו אנחנו שואלים: איך נכניס לכלכלה החדשה את האם המיניקה כבעלת ערך? שהרי אנחנו יודעים שהיא כזו. כיום יש סתירה בין הערכים שלנו לכלכלה שלנו. כלכלת אחווה צריכה להתחשב בערכים ולא בהמצאות תלושות.

איך אנחנו מיישמים כלכלת אחווה בקהילות ולדורף?

המערכת הכלכלית של חינוך ולדורף מושתתת כיום על תשלומי הורים ועל תקציב מהרשויות. זה מצב שמבטיח שחינוך ולדורף לא יתפתח כראוי. עכשיו צריך לפתוח את הראש לחשיבה מסוג חדש – חשיבה שמשלבת כלכלה וערכים. אנחנו, למשל, רוצים לקדם אנרגיה מתחדשת. אז אנחנו מסתכלים על המרחב הקהילתי שלנו ומנסים לגלות את המשאבים שעומדים לרשותנו. במקרה הזה: גגות. בקהילה יש המון גגות פרטיים שאנחנו יכולים להשתמש בהם לייצור אנרגיה סולרית – באופן שיהיה ירוק, מקיים וכלכלי, גם לבית הספר וגם לחברי הקהילה. הסיטואציה מאוד ברורה: נוכח משבר הקורונה ומשבר האקלים, אם לא נשנה את דרכי ההתנהלות שלנו, אנחנו ניפול חזק. אז הנחנו תשתית מחשבתית פילוסופית, פתחנו דלת לחשיבה חדשה ועכשיו צריך לחכות ולראות את הזרעים נובטים.

רוני לוי שדה: אנחנו משרתים קהילה ייחודית, שלרבים בה יש תפיסות פחות קונבנציונליות לגבי רפואה וחיסונים

בין ולדורף לפתוח

לפני 14 שנים, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי, פתחו חברי קיבוץ בית קשת את הדלת לקבוצת הורים שחיפשו מקום לגן ולדורף. הגן, שנהייה אבן שואבת למשפחות חדשות, שינה את תמונת היישוב, ובית קשת הפכה תוך שנים ספורות לקהילה שוקקת חיים עם כ-700 תושבים, מתוכם כ-300 ילדים במערכת החינוך של עמותת "חץ וקשת", מהגנים ועד י"ב.

אם מדברים על זיהוי משאבים ועל כלכלת אחווה, אפשר בהחלט להביא את בית קשת כדוגמה. ויחד עם זה, קיומה של קהילת חינוך חזקה בתוך קהילה במשבר, כששתיהן תלויות זו בזו, הוא מצב מורכב.

רוני לוי שדה היא אמא בקהילה, מיילדת בית, וחברה בוועד ההורים בבית הספר ובוועד היישוב.

איך משלבים בין הקהילות?

רוני: חוגגים חגים יחד; בני הנוער מאמצים את ותיקי היישוב – מבוגרים בשנות ה-80 לחייהם – מביאים להם חלה לשבת, מרימים טלפון לשאול מה נשמע; בקיץ מקרינים סרטים על הדשא, והסרט נבחר בהצבעה של כל הקיבוץ, ובעיקר מפתחים חוש הקשבה ומנסים לראות שהצורך של האחד לא דורך על הצורך של האחר. גם הקהילה הצעירה היא לא קהילה אנתרופוסופית בהגדרה; קיימת תרבות אלטרנטיבית – מעגלי נשים וגברים, שירה מקודשת ועוד. האבחנה בין היותנו קהילת חינוך לבין קהילת היישוב המעורבת, מבלבלת פעמים רבות, וכל העת מתקיים דיאלוג לא פורמלי בין הוולדורף לחינוך הפתוח. יש בקהילה שלנו משהו שהוא אנטי ממסדי באופיו. למשל סביב הקורונה עולות הרבה שאלות מכיוון ההורים.

 כמו האם בית הספר יחייב לחסן?

כן, למשל. מה הקו האדום שלנו. מצד אחד, בית הספר שייך למשרד החינוך וחייב לשתף איתו פעולה, ומצד שני אנחנו משרתים קהילה ייחודית, שלרבים בה יש תפיסות פחות קונבנציונליות לגבי רפואה וחיסונים. האנשים פה מאוד חרדים לחופש שלהם, לאינדיבידואליות שלהם, וכשבא משהו כזה, זה נתפס כאיום.

אז מה יהיה?

מי שחי את היחסים המורכבים בין הוולדורף למערכת החינוך יודע שזה לא פשוט. כקהילה מצאנו הרבה פעמים את הדרך להתאים את המציאות לצרכינו, אך בסופו של דבר הבחירה היא אישית.

יש התמודדות קהילתית עם הקורונה?

כן, כמו עם כל דבר אחר. אנחנו חיים תרבות של תמיכה. משפחה שיולדת, מישהי ששברה את הרגל, מישהו שעובר בית – יקבלו ארוחות, עוגות, תמיכה. בתקופת הקורונה הנוער פה הרים פרויקט בית קפה עם המון עזרה מהקהילה: בנו ביחד בחצר של בית הנוער מתחם פתוח עם מקומות ישיבה ובר. ומעל הכול, בית הספר שלנו קיבל השנה בית משל עצמו, וכל העשייה סביב זה עוד יותר גיבשה אותנו.

השנה, לאחר 14 שנות יוזמה, מתוכן שבע שנים שבהן בית הספר התקיים בתוך מערכת החינוך הרגילה ביבנאל, הוכר "בית חינוך קשת בגליל" כמוסד עצמאי על ידי משרד החינוך. גלית ארז כיהנה 14 שנים כמנכ"לית העמותה והשנה הצטרפה לניהול בית הספר שקיבל מקום משלו במתחם כדורי.

גלית: זאת הייתה שנה מכוננת בשבילנו. 14 שנים חיכינו ליום הזה, ועכשיו, אחרי שבע שנים מאוד מורכבות ביבנאל, אחרי מערכה סוערת של הפגנות הורים, התנהלות מול הרשויות, ובעיקר בשל הנעת התהליך על-ידי ראש מועצת גליל תחתון, ניצן פלג – חזרנו הביתה, למועצה שלנו. מועצת גליל תחתון אספה מבנים יבילים למתחם כדורי, שממוקם למרגלות התבור, ואנחנו שיפצנו אותם. קהילת ההורים נרתמה לפרויקט הזה בכל מאודה: החל מגיוס תרומות וצוותי חשיבה לוגיסטיים וכלה בבניית פרגולות, צביעת הכיתות שקיבלנו – מבחוץ ומבפנים, ופיתוח הנוי. דווקא בתקופה הכל-כך מטלטלת של הקורונה, הקמת בית הספר יצרה תנועה פנימה, לתוך הקהילה, גם מבחינת הגוף הרוחני-הקהילתי וגם מבחינת הגוף הפיזי.

איל ארד: חלק מהגנים ממוקמים אפילו מחוץ לרמת גן, אבל קהילה, כמו שניתן ללמוד, הוא מושג יותר רוחני מאשר פיזי

קהילה ברוח

כל מי שקרא את ההוביט יודע שאנשים חביבים, שחיים במקום פסטורלי, יוצרים קהילה. בית קשת, תעוז, הרדוף, טבעון ועוד קהילות אנתרופוסופיות שקמו סביב יוזמות ולדורף מרגישות נוח במרחב מוגדר. זה במובנים רבים תנאי יסוד לחברה אנושית שמגדירה עצמה כקהילה. ולכן, כשמדברים על קהילת רמת גן, שלא רק מפוזרת במרחב עירוני כבר כמעט 20 שנה, אלא היא גם קהילת חינוך ולדורף הגדולה בישראל – אנחנו נאלצים להרחיב את ההגדרות שלנו ולשאול שוב מהי קהילה. נראה ש-2,000 איש, עם 7 גנים, בית ספר יסודי ותיכון, שבשניהם שתי כיתות בכל שכבה, וסמינר חינוך, הם הזדמנות חיה ונושמת לדבר על קהילות עתיד, שלא מתקיימות במרחב פיזי דווקא, אלא יותר בספרת המהות.

איל ארד הוא אבא בקהילה, יועץ תקשורת וחבר בוועד העמותה.

 מה הופך אתכם מצרכני חינוך ולדורף שחיים במרכז הארץ לקהילה?

איל: קהילתיות זה דבר שנבנה בהדרגה. אתה מכיר את ההורים בגן, ואז פוגש עוד הורים בבית הספר, ובגלל שבוולדורף נדרשת מעורבות הורים מאוד גבוהה, נוצרות חברויות. הילדים מתבגרים ואיתם מתרחב שדה הראייה הקהילתי. קחי אותי, למשל. כשהבת שלי סאם, שהיום בכיתה י"א, הייתה בגן, רחל האן הייתה אמא בגן. לא ידעתי שרחל היא המנהלת של זומר. בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה זומר. אבל אז הילדים גדלים, רשת ההיכרויות מתרחבת ואתה מגלה סביבך עוד ועוד אנשים שמדברים את אותה שפה כמוך, לפחות בכל מה שקשור בחינוך.

בניגוד לרוב קהילות ולדורף האחרות, אנחנו מפוזרים במרחב גדול, חלק מהגנים ממוקמים אפילו מחוץ לרמת גן. אבל קהילה, כמו שניתן ללמוד, הוא מושג יותר רוחני מאשר פיזי. זו שותפות רוחנית ורגשית יותר מאשר גיאוגרפית. עוד מעבר לזה, כשאני פוגש מישהו מקהילת ולדורף אחרת, אני כבר באופן טבעי מרגיש אליו קשר.

 ובכל זאת מה הופך אתכם לקהילה?

אני חושב שאפשר לגשת לשאלה דרך ההשוואה. הילדים הגדולים שלי היו בחינוך רגיל, ולמרות שזה היה בית ספר שכונתי, לא הכרתי שם כמעט אף אחד מההורים ולא נשמר שום קשר מאוחר יותר. החוויה שלנו בוולדורף שונה לחלוטין. קבלות שבת קהילתיות, ליווי של טיול, יריד אביב, פעילות נטיעות ט"ו בשבט, אספות ההורים הקבועות, הטקסים, החגים – כל אלה יוצרים קהילה. הורי כיתת "דולב" של הבת, שסיימה יסודי כבר לפני שלוש שנים, עדיין מחזיקים קבוצת ווטסאפ פעילה וממשיכים להיפגש. מתוך 30 משפחות בכיתה אנחנו בקשר עם לפחות 20, וככה גם הילדים. אפשר לומר שבהרבה מובנים אנחנו כמו קיבוץ עירוני, רק בלי המרחב הפיזי והכלכלי. קהילה ברוח.

אם כבר קיבוץ עירוני

קהילת רימון בפרדס חנה היא תופעה יוצאת דופן גם בתוך עולמן יוצא הדופן של קהילות ולדורף בארץ, ובמובנים רבים היא סוג של קצה. נתחיל מהתיאור הפיזי: בצמוד למתחם החינוך של קהילת רימון המורחבת, שכולל חמישה גנים ובית ספר יסודי (התיכון נמצא במקום אחר), שוכנים שלושה בניינים ישנים בני 3-2 קומות מסביב לחצר משותפת, בהם מתגוררות 14 משפחות ורווק אחד. כל הדיירים הם הורים או אנשי חינוך בעמותה וכל הילדים, באופן טבעי, לומדים בבתי הספר ובגנים. המקום היה בעבר פנימייה חקלאית ולכן יחידות הדיור קטנות, והן ברובן בנויות כמסדרון עם חדרים. בחצר יש דשא, אזור למדורה, מגרש משחקים, סוכה ישנה ומאחור נמצאים גן ירק ולול. מעין אגמון ומשפחתה מתגוררים במתחם קהילת רימון כבר שמונה שנים, שותפים לקהילה, שיותר מכול נראית ומתנהלת כמשפחה מורחבת.

איך הגעתם לגור פה?

גרנו במושב עופר, באחד המקומות הכי יפים בארץ. לבן הזוג שלי, עידו, הייתה שם מסגרייה, ואפילו היו לנו חברים במרחק כמה דקות הליכה, אבל עוד כשהבנות היו ממש קטנות, אפילו החמש דקות הליכה לחברים נראו לי ארוכות מדי. למדתי חינוך אנתרופוסופי בדוד ילין וחיפשנו לבנות גן ולדורף. שמענו מחברים על קהילת רימון ובאנו לראות. הכול היה קטן מאוד ושונה מהמרחבים שחיינו בהם קודם, אבל הייתה לנו, ובעיקר לי, תחושה שזה הדבר הנכון. אז כבר היו כאן כמה משפחות עם ילדים, חלק מההורים עבדו במערכת וחלק לא, ולאט לאט גדלנו כקהילה.

מעין אגמון: אני יודעת שבשנות הילדות של הבנות, נתתי לעצמי ולמשפחה שלי קהילה של ממש, וזה הדבר הכי טוב שיכולתי לתת לנו

זה לא צפוף ומחייב מדי?

בהתחלה היה ניסיון למסד כל מיני דברים כמו יום ניקיון או מעגלי הקשבה, אבל עם הזמן הבנו, שכל דבר שרוצים שתהיה לו המשכיות, יעבוד רק אם מישהו שזה חשוב לו, ייקח את התחום על עצמו. בסופו של דבר אנשים לא מחויבים לדברים רק כי "כדאי" ו"צריך". רק יוזמות שמבוססות על מחקר אישי ועל רצון אמיתי של אינדיבידואלים, יוצרות קהילה על בסיס מתמשך. עם הזמן, אנשים שהביחד והקהילתיות האלה פחות התאימו להם, עזבו. ובמקביל, עם השנים, כמו במשפחה, התגבשו גבולות ותמונה ברורה לגבי מה אפשר לצפות מכל אחד – מה הוא יכול או לא יכול לעשות.

למשל בקיץ, בימים של הסגר, בנינו בריכה משותפת. שתיים-שלוש משפחות יזמו והובילו וזה לא היה פשוט. היו משפחות שהתנגדו, היו כאלה שלא הייתה להן עמדה נחרצת לכאן או לכאן, ובסופו של דבר הוחלט שמי שזה חשוב לו – יוביל את זה. קנינו בריכה גדולה מיד שנייה, הקמנו גדר, הייתה תורנות מצילים והחלטנו שגם כלכלית – כל משפחה תשלם על הבריכה לפי מידת הרצון, המעורבות והיכולת.

ומה עם הילדים שההורים שלהם לא רצו או לא יכלו להשתתף?

כל הילדים יכלו ליהנות מהבריכה, בלי קשר לכמה ההורים השקיעו. היה לנו ברור שלא ייתכן שתקום פה בריכה ויהיה ילד שלא יוכל להשתתף בה. כל מה שיש בשכונה שייך לכולם. וככה זה עבד.

 זה ממש חזון אחרית הימים מבחינתי. קהילה במובן הכי תומך והגיוני שאפשר להעלות על הדעת.

כמובן שיש גם אתגרים ולפעמים גם עימותים. הנה סיפור נוסף: יש בחצר האחורית לול שהוא יוזמה של ילדה אחת. היה דיון שלם אם אפשר שבשטח הציבורי יהיה משהו ששייך לאדם אחד, והמסקנה הייתה שאם זה מאוד חשוב לה, ואם היא לוקחת על זה אחריות, אז כן, היא מובילה את זה וזה שלה. עכשיו יכולים אנשים לבוא ולשאול: "ואם כל אחד ירצה להקים פה לעצמו משהו?". אבל לא, בעצם לא כל אחד רוצה להקים לעצמו משהו. השאלות מגיעות עם הגדילה שלנו ואיתן התשובות. כמו שמגדלים ילדים – ככה קהילה צריכה לעבוד, זה משהו שנוצר עם השנים. לדעת לסמוך אחד על השני, להכיר את המגבלות ואת החוזקות, להכיר בזה שאנחנו פה ביחד ולמצוא פתרונות.

הקמתם פה קהילה, בית, מה יהיה כשהילדים יגדלו?

השאלה "מה הלאה" התעוררה, והיא מתחזקת ככול שהילדים גדלים. הסיטואציה המאוד מסוימת פה יוצרת מצב שבו גם אם זו תחנה ארוכה – זו עדיין תחנה. זה הגיוני שיגורו פה משפחות של הורים או מורים שקשורים למערכת, ולכן כשהילדים גדלים יש תנועה טבעית להמשיך הלאה. הקשרים שנוצרו פה הם מאוד חזקים אז קשה לנו לדמיין איך יהיה בלי. היו אפילו שיחות על לעבור מתישהו למקום אחר ביחד. אבל כך או כך, אני יודעת שבשנות הילדות של הבנות, נתתי לעצמי ולמשפחה שלי קהילה של ממש, וזה הדבר הכי טוב שיכולתי לתת לנו.

על כנפי הפגסוס

קהילת יחיאל כוללת משפחות מכמה וכמה יישובים שפרוסים על ציר מסילת ציון – גדרה, כולל כמובן תעוז, טל שחר, כפר אוריה ועוד. היא ידועה בכינויה "קהילת תעוז" על שם בסיס האם, שהולך ונודד עם השנים לטל שחר – שם כבר נמצא בית הספר וגם אחד הגנים. במערכת לומדים כ-270 ילדים. יעל קליין היא אמא, ממייסדי היוזמה, גננת הגיל הרך, חברה בצוות הניהול של היוזמה ויו"ר העמותה.

יעל קליין: מי שנכנס לגנים לוקח על עצמו לגדל ילד שבע שנים בלי מסכים. אנחנו שמים את זה במקום מאוד ברור. מדברים על זה כבר בערבי ההיכרות

 ספרי על הקהילה, מה מאפיין אתכם?

אני מאוד נטועה בקהילה שלי ולא כל כך מכירה קהילות אחרות, אבל אם לנסות לאפיין, קהילת יחיאל היא בבסיסה יוזמה של אנשי חינוך וזה צובע אותנו באופי מסוים. אנחנו מאוד פזורים פיזית ביישובי האזור, מה שיוצר תמונת קהילת ולדורף חדשה, שפטורה מהקשר גיאוגרפי אבל מאוד מחוברת בתוכה סביב תפיסת עולם חינוכית. אני חושבת שביחס ליוזמות אחרות אנחנו מאוד ברורים בהקשר החינוכי. למשל, מי שנכנס לגנים לוקח על עצמו לגדל ילד שבע שנים בלי מסכים. אנחנו לא שמים את זה במקום מעורפל, אלא מאוד ברור. מדברים על זה כבר בערבי ההיכרות ובשיחות הקליטה הראשונות. נכון שיש לפעמים מורכבויות עם אחים גדולים וסבים, אבל הכוונה הראשונית והמחויבות כלפי הגן והקהילה היא שבע שנים נקיות ממסכים. בשביעון הראשון אנחנו גם לא שולחים לחוגים, למעט פעילויות של תרפיות. אנחנו מנסים להיות ערים ואמיצים בהקשר הזה ולא להיסחף בזרם הכללי. מתוך אותה הבנה, בבית הספר ישנה התחייבות מפורשת של המשפחות, שאין בבעלות הילדים טלפונים חכמים עד כיתה ח'.

אני מניחה שמבחינה קהילתית אתם כמו שאר הקהילות, חוגגים חגים יחד, מתכנסים פעם בשנה ליריד אביב?

בעצם לא. כלומר, בתחילת הדרך שלנו כקהילה עברנו את כל השלבים האלה. כשהיינו קטנים, יריד אביב היה אירוע קהילתי פסטורלי, עם המון כוחות עשייה ואמביציה קהילתית. אבל עם הזמן – ילד ראשון, ילד שני, ילד שלישי – כבר אין כוח לזה וגם הקהילה גדלה וזה הופך לאירוע ענק, שההורים עובדים בפרך כדי להפיק, נגמר בתוך כמה שעות ומותיר אחריו בעיקר בלגן. לא נראה לנו שבית הספר או הילדים באמת נתרמים מכל זה.

נכון, ממרחק הזמן, כשאני חושבת על ירידי אביב בשקד, עם כל החן והקסם, יש גם איזו תחושה של פשיטה על בית הספר, מאות משפחות וילדים שרצים מאטרקציה לאטרקציה, ובסוף היום יש בעיקר המון אשפה לפנות.

עברנו עם זה אבולוציה של התבגרות ולאט לאט הדברים מצאו את מקומם הטוב והנכון לנו. את יריד אביב החלפנו בתרבות אביב: מעגלים של צוותי גנים, בנוסף להצגות השנתיות של כיתות בית הספר והסטודיו, מעלים, למשל, תיאטרון בובות ומזמינים את הילדים לראות. הרובד שדורש הזנה הוא הספרה התרבותית. אירועים המוניים כמו מסיק או יריד יכולים להיות מאוד מהנים עבור המבוגרים, אבל לאורך השנים ראינו שהם עלולים ליצור פירוק. כמי שחיים את הדופק הפנימי של הקהילה, אנחנו מרגישים כשהדברים נהיים פחות מדויקים או כשנדרש שינוי. עם השנים התבססו אצלנו מסורות חדשות, מדויקות ואולי צנועות יותר.

 מה מקומו של הסטודיו?

סטודיו "פגסוס", בניהול ובהובלה של אורי ואמירה כהן שיר, מהווה את מרכז ההכשרות שלנו. הוא אחד משלושת האיברים של היוזמה, יחד עם הגנים ובית הספר. יש בו היום שנת יסוד מלאה באנתרופוסופיה, הכשרת מורים וגננים, הכשרה בדרך לגילוי הקול, הכשרת אמנות, וקבוצת תיאטרון הפועלת מתוך האימפולס של עיצוב הדיבור. אנחנו יושבים בקולגיום משותף, אנשי חינוך מהיוזמה מלמדים בסטודיו, הורים מהמערכת לומדים בסטודיו, וסטודנטים בוגרי פגסוס משתלבים במערכת החינוכית.

לעתיד יש לנו חלום להקים יוזמות קהילתיות שממשיכות את מעגל החיים מעבר להקשר החינוכי. בית אבות אנתרופוסופי ומרכז ליווי לאמהות בשנת האמהות הראשונה, שני קצוות במעגל החיים שמאוד מוזנחים בישראל.

עם אילו קשיים אתם מתמודדים?

האתגר הגדול שלנו הוא אולי גם המזל הגדול שלנו, והוא בפיזי. אין כאן באזור כמעט שום אפשרות לקנות בית, להתיישב ולהתמסד. הנדל"ן באזור מאוד יקר ואין כמעט היצע. נדרש המון כוח רצון כדי לחיות כאן, אבל אולי דווקא זה מה ששומר עלינו. אנחנו קהילה שצומחת לאט ובאופן מאוד אורגני. כמעט כל הילדים בבית הספר מגיעים מהגנים שלנו ואנחנו מקווים שנוכל להמשיך ולצמוח באותו אופן ובעתיד להתרחב גם לתיכון.

גבעה קטנה בעמק

מה יש להגיד על הרדוף שלא נאמר? הקיבוץ האנתרופוסופי הראשון (ובינתיים היחיד) בארץ, כור מחצבתו של הוולדורף בישראל (נכון שהגנים התחילו בירושלים, אבל בית הספר הראשון והתיכון הראשון קמו כאן), ומשכנן של קשת יוזמות נוספות מכל תחומי האנתרופוסופיה: רפואה, קהילות מרפא, אמנות, תרבות, חקלאות וקולינריה. נראה כמעט מיותר לדבר שוב על הרדוף, שאיכשהו מציבה לשאר הקהילות רף לא הוגן, אבל בדיוק בימים אלה קורה שם, שוב, משהו חדש ומעניין, שכמו מאחר ומקדים את זמנו בעת ובעונה אחת. אני מתכוונת לחור השחור של האנתרופוסופיה: השילוש הקדוש. כלומר, החברתי. עד היום נראה שכולנו שמענו רק תירוצים למה החזון המפורש של שטיינר לגאולת החברה האנושית לא הצליח, ולכן מרגש ומסקרן לשמוע מיובל אלעד, מזכיר קיבוץ הרדוף, איך זה כן עובד.

יובל אלעד: הרדוף יצרה מפגש מאוד משמעותי עם החברה הישראלית בכך שהיא בעצם לקחה את העולם הזה לתוכה – דרך קהילות המרפא, דרך המדרשה היהודית- ערבית. בשביל לצאת ממש החוצה ולפעול בעולם צריך לפתח שרירים

יובל: קהילת הרדוף זה מושג שצריך לשים אותו רגע על השולחן ולהבין על מה אנחנו מדברים. יש פה, על גבעה קטנה בעמק יזרעאל, קהילה שמנהלת מפעלי חיים שלמים: מערכת חינוך של פעוטונים עד י"ב, יוזמות טיפוליות שיקומיות מאוד גדולות, מדרשה יהודית-ערבית, תיאטרון, עולם שלם של הכשרות בכל מיני תחומים, מסעדה, שוק אורגני, חקלאות ביודינמית ובתוכה רפת, שעוברת בימים אלה להיות 100% אורגנית. כל זה מתקיים בשלושת המישורים של השילוש החברתי: פוליטי, כלכלי ורוחני. ואני, כמי שחי את השילוש ומתבונן על הדברים מהפריזמה הזאת, יכול לומר שהרבה מהקשיים שהרדוף עברה בשנות קיומה נובעים מחוסר איזון באחת מהצלעות של המשולש. חשוב להבין שקהילה זה לא דבר רומנטי, אידילי. היא דורשת התמודדות יומיומית. דורשת מהאדם להיפגש עם האחר – ולא תמיד בסיטואציות חיוביות.

אתה יכול לתת דוגמה לחוסר איזון כזה?

למשל, בתקופה מסוימת, כשהמישור הרוחני היה חזק מדי ביחס לשניים האחרים, שיקולים רוחניים השתלטו על כל המרחב, וכתוצאה מזה היבטים כלכליים ופוליטיים נזרקו הצידה. זה הוביל להרבה מאוד חולשה ולקושי בהתמודדות עם שאלות כמו דיור, כלכלה, קליטה של חברים ועוד. היו תקופות אחרות, שבהן שיקולים כלכליים היו דומיננטיים מדי. היום אנחנו מנסים לבנות מערכת של איזונים. וברגע שנוצר איזון בין האלמנטים, יש פוטנציאל לצמיחה ולהתפתחות.

איפה אפשר להגיד שהשילוש כן עובד?

המבנה הארגוני של הרדוף, שפועל כבר שנה בהשראת תפיסת השילוש החברתי, מאפשר להנהלות השונות להקיף כל שאלה מתוך שלושת המרחבים. כל סוגיה, תהליך או קונפליקט יכולים להגיע לאחת משלוש ההנהלות שמייצגות את המרחבים (הנהלה כלכלית, הנהלה ארגונית ומעגל רוחני), וכך מתאפשר שיח מעמיק שמקיף את השאלה מנקודות המבט השונות. ניקח לדוגמה את הרפת. לנהל רפת ולמכור חלב בישראל דורש פעילות ארגונית מאוד אינטנסיבית במישורים הפוליטי והכלכלי. יש כאן שאלות של תְקנים וחוקים. ומהצד שלנו עומדת השאלה הרוחנית: מה זה אומר לגדל בעלי חיים? לצרוך את החלב שלהם? איך אנחנו חיים עם זה רוחנית? אולי זה בסדר רק אנחנו מצליחים לגדל אותם באיכות חיים מסוימת? ומהי? זאת שאלה קהילתית: איך הקהילה חיה עם הפעילות שהיא עושה בעולם.

זה מזכיר לי מה שעלי ברוק אמר בריאיון איתו בגיליון הקודם, שחוסנן של קהילות נמדד בפעולה שלהן החוצה, לעולם.

אני לגמרי מאמין בזה. אפשר להגיד שהרדוף יצרה מפגש מאוד משמעותי עם החברה הישראלית בכך שהיא בעצם לקחה את העולם הזה לתוכה – דרך קהילות המרפא שחיות בתוכה, דרך המדרשה היהודית-ערבית. בשביל לצאת ממש החוצה ולפעול בעולם בזירה החברתית-פוליטית צריך לפתח שרירים. זה אתגר שרבים מאיתנו מחוברים אליו, אבל אני מניח שכדי להגשים אותו יידרש עוד זמן.

בתמונה הראשית וכאן: אמנות בקהילה, שנחאי 2016
200 תלמידי בתי ספר בגילאים 20-7 יצרו מיצב אמנות שהוצב בפארק הפסלים בשנחאי, במיזם שמטרתו הייתה הטמעת יצירתיות וחדשנות
במערכת החינוך בעיר. אסטרטגיית הפעולה הייתה מבוססת על ההנחה שהבדלים בין אנשים – בגיל, בידע ובניסיון – תורמים לגיוון, להחלפת
דעות וללמידה הדדית. במיצב, פרחים עשויים מעלי כותרת בצורת סירות אלומיניום ענקיות, וביניהם, על שטח של מאות מטרים, כ 3,000- סירות
אלומיניום קטנות שנשאו בתוכן מתנות לקהל הרחב שהגיע לפארק. צילומים: נאוה דנון