אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
פורסם בתאריך 11 באוקטובר 2019
עבור הנפש היהודית, מתחיל בראש-חודש אלול ‒ הוא חודש הסליחות ‒ תהליך של חשבון-נפש ביקורתי על מעשיה. בחינה זו מכוונת לגלות את חטאיו הגדולים והקטנים של האדם, הן כלפי אנשים אחרים והן כלפי האל ותורתו ("בין האדם לחברו" ו"בין האדם למקום"). גילוי המקומות שבהם נכשל ולא עמד בציפיות, מעורר באדם תחושת קטנוּת, חוסר-ערך, אכזבה-עצמית, וכמובן פחד מהעונש שייגזר עליו. המסע ממשיך דרך עשרת הימים הנוראים ‒ עד ליום כיפור, שאליו מגיע האדם בעמדה של מורא מפני פסק-הדין שיחרוץ את גורלו. עמדה נפשית זו מאופיינת בהרכנת-ראש מפוחדת מתוך תפיסת קטנוּת האדם לעומת האל הכל-יכול שמחוצה לו, בעל העוצמה האמיתי, שקובע מה יקרה השנה לפי שיקוליו.
לעומת תפיסה זאת מציב שטיינר בהרצאה האימגינציה של מיכאל[1] תמונה שבה הוא קורא לאדם להתעורר לתהליך שקורה ביקום ולתהליך המקביל שמתרחש בתוכו. כפי שבסתיו מתגלים מעשי האלים בקוסמוס במטר מטאוריטים עשויים ברזל; כך בתוך האדם נושאות כדוריות הדם עטופות הברזל את החמצן מן הריאות אל הגפיים ולשאר האיברים, וזאת כדי שיהיה לאדם כוח להוציא לפועל כוונות של ישויות גבוהות ממנו. האדם נקרא לפתֵח עמדה של זקיפות נפשית ואומץ לב, מתוך תחושת ערך ותפקיד של מגשר בין ההיררכיות הגבוהות, לבין המציאות על-פני האדמה.
איכות האומץ של מיכאל מגולמת ונחגגת אמנם בחג מיכאל, אך כל מדע-הרוח של שטיינר רווי בה. לתפיסתו, איכות זו נחוצה כעת לכל התרבות האנושית, עם או בלי אנתרופוסופיה. שטיינר, שכמונו גדל בתרבות יהודית-נוצרית רוויית חרדה מפני האל הנוקם והאכזר, מבין שפחד הוא מה שעוצר אותנו משיתוף פעולה פורה עם עולמות הרוח. להמחשת איכות מיכאל, הבה נתבונן במדיטציה הנפוצה בחוגים אנתרופוסופיים בכותרות שונות, זו התגבשה ונערכה בנוסחים שונים על-סמך הרצאה של שטיינר.[2]
מדיטציית עוז-רוחנו
עלינו להכיר בנפש כל פחד וחרדה
מפני מה שבא לקראתנו מן העתיד.
עלינו להסתכל קדימה בשלוות-נפש
ולחשוב רק שכל מה שמגיע אלינו
ניתן לנו על-ידי הַכְוונה עולמית מלאת-חוכמה;
זהו חלק ממה שעלינו ללמוד בתקופה זו,
כלומר, לפעול מתוך אמון מלא בעזרה הנוכחת תמיד של עולמות הרוח.
באמת, שום דבר לא יועיל
אם לא יעמוד לנו עוז-רוחנו.
הבה נתרגל את רצוננו, והבה נחפש את ההתעוררות מתוך עצמנו בכל בוקר ובכל ערב.[3]
בהתבוננות קונטמפלטיבית (המודעת להתנסות של עצמה), בשימת-לב לחלקיה השונים של המדיטציה הזו, נגלה כמה דברים מעניינים שיכולים לשמש לנו כמגדלור בימים אלה ובכלל:
- עלינו להכיר בנפש כל פחד וחרדה מפני מה שבא לקראתנו מן העתיד.
הנוסח שהגיע אליי אומר, "עלינו להסיר מהנפש כל פחד וחרדה". מנסיוני מצאתי שנוסח כזה מזמין אותי להדחיק את הפחד, ואז הוא ממשיך להתקיים במחשכים, מתחת לסף התודעה. לחילופין אפשר להכיר בפחד ודווקא הכרה זו מחלישה את כוחו, והכרחית כדי להעלות אותו למודעות. אז שיניתי אות אחת, הסמ"ך הפכה לכ"ף, ובכך שונתה המילה מ'להסיר' את הפחד ל״להכיר״ בפחד, זאת על-מנת לכוון לפעילות הנפשית שתועיל להסרתו. מ״להסיר״ את הפחד ל״להכיר״ בפחד.
מול רגשות החרדה המכווצים, יש לי אפשרות לומר ולהכיר: אני הנני קיים. הפחד והחרדה אינם אני! הם שייכים לי, לפעמים הם מאיימים להציף אותי; אך במהותי אני נפרד מהם, יש לי אפשרות לראות אותם, להיות להם עד, אך עדיין לתפוס עצמי כנפרד מהם, מבלי שינהלו את חיי. מהלך מחשבות כזה יכול ליצור זקיפות מסוימת בנפש, בניגוד להרכנת הראש והכתפיים בהזדהות עם פחד וחרדה.
- עלינו להסתכל קדימה בשלוות-נפש ולחשוב רק שכל מה שמגיע אלינו ניתן לנו על-ידי הַכְוונה עולמית מלאת-חוכמה;
בפסוק זה מעביר אותנו שטיינר מתחום הנפש לתחום הרוח. לעומת החשיבה המדעית-מטריאליסטית הרווחת, מציג כאן שטיינר את המושג "הכוונה רוחנית מלאת חוכמה". הוא נמנע מלהשתמש במטבע השחוק "אלוהים", העלול מייד להזכיר את התפיסה הדתית הישנה, שממנה הוא מבקש שנתרחק. אמנם לא נאמר כאן במפורש, אך מרומז כי ההכוונה הרוחנית מלאת החוכמה הזו היא לטובתנו, כלומר, לא רק מלאת-חוכמה, אלא גם מלאת-אהבה.
המלאך מיכאל נלחם בדרקון, צייר: דניאל זהבי (התמונה הראשית: חלק מהיצירה)
- זהו חלק ממה שעלינו ללמוד בתקופה זו, כלומר, לפעול מתוך אמון מלא בעזרה הנוכחת תמיד של עולמות הרוח.
פה שטיינר מתייחס לאתגר ההתחנכותי-התפתחותי של תקופתנו (שאני מבין את אורכה ככמה מאות השנים הבאות, לכל הפחות). שטיינר קורא לנו לתת אמון באותה הַכְוונה עולמית שהזכיר בפסוק הקודם. האיכות הנפשית של נתינת אמון בעולם היא במובן מסוים ההפך מעמדה של פחד וחרדה. בעוד שהפחד והחרדה סוגרים אותנו בתוך עצמנו, פותח אותנו האמון אל העזרה מעולמות הרוח. לזקיפות שיכולנו לפתֵח בפסוק הראשון מתווספת כעת פתיחות להכוונה מלאת החוכמה, לעזרה הנוכחת תמיד של עולמות הרוח.
- באמת, שום דבר לא יועיל אם לא יעמוד לנו עוז-רוחנו.
הכול תלוי בהתפתחות הפנימית שלנו, הן באופן אישי, והן כפרטים העוזרים זה לזה וביחד יוצרים שינוי מתוך אחריות לאנושות ולפלנטה שלנו. בפסוק זה נפרד שטיינר לחלוטין מהתפיסה הדתית הישנה ואומר שהמשך האבולוציה של האדם תלוי קודם כול באדם עצמו. כבר לפני כמעט מאה שנה, קלע לתפיסה זו חוקר האבולוציה (הלא-אנתרופוסוף) ג'וליאן הקסלי,[4] באומרו שבאדם הגענו לשלב כה מפותח, שבו האבולוציה נעשית מודעת לעצמה, והיא שקובעת את המשך ההתפתחות של עצמה. על האדם להתעורר לתפקידו הגורלי בהתפתחות שלו ושל כל הפלנטה. לא כוח עליון כלשהו בשמיים קובע לבדו, אלא עלינו להתעורר, להזדקף, ולקחת יוזמה של רצון. שום-דבר לא יועיל אם לא יעמוד לנו עוז-רוחנו!
- הבה נתרגל את רצוננו, והבה נחפש את ההתעוררות מתוך עצמנו בכל בוקר ובכל ערב.
זוהי רוח מיכאל אמיתית! רוח בה האדם לוקח אחריות על ההתעוררות הפנימית שלו, ומכאן חובֵר לאחרים כדי שביחד יתרגלו את רצונם, ביחד ידאגו לכך שלא יֵרדמו, ויצאו לעשייה חיובית בעולם.
מבחינה נפשית מאפשרת לנו איכות מיכאל לנוע כמו מטוטלת, לעתים קרוב יותר לקוטב עוז-רוחו של האדם ("אני וְעֹצֶם יָדִי"), ולעתים קרוב יותר לקוטב של ויתור על שליטה, והאדרת כוחות עליונים ("יֵעשה רצונך"). ימי סתיו אלה ‒ שחלים בהם גם יום הכיפורים וגם חג מיכאל ‒ הם ימים טובים לתרגל זאת.
[1] דורנאך, 5.10.1923 (GA-229, GA-259).
[2] באזל, 27.11.1919, תרגמה לעברית חיה חצב (GA 297).
[3] תרגום חופשי.
[4] Evolution as a Process, Julian Huxley, 1954
