שאלה של ביוגרפיה | הקדמה

כרך ביוגרפיות השביעי שלנו מגלם בתוכו שאלות ביוגרפיות על ותת קרקעיות. על פני השטח יש כאן אוסף מרשים של סיפורי חיים דרמטיים, שכולם כאחד מעוררים שאלות (חלקן רכות, חלקן קשות) על טבע האדם, ומתחת לפני הקרקע רוחשת שאלת קיומו של אדם עולם במתכונתו הנוכחית ושאלת המסע האישי שלי בהקשר למגזין הזה, שאותו אני עורכת כבר חמש שנים ועובדת בו כבר עשור.
אבל אולי נתחיל דווקא ממה שמרחף מעל כל זה. הזמן בו אנחנו חיים, הזמן המאוד מסוים הזה שהביוגרפיות, או שמא נאמר הצווים הקארמתיים של כולנו — כל מי שחי היום כאן בישראל — הובילו אותנו אליו. ממש כרגע, כפי שאנחנו עכשיו.
אני מסתכלת אחורה על כל הפעמים שכתבתי אליכם, ונדמה לי שהרגש החזק ביותר שעולה אליי מכל "דבר עורכת" שכתבתי הוא תקווה עמוקה וסקרנות לגבי המציאות. כשאני מנסה להבין על מה התבססה אותה תקווה, אני מוצאת בתוכי בעיקר אופטימיות שאינה תלויה בדבר. והסקרנות? זו כנראה נובעת מהאמונה שיש לדברים משמעות.
וכעת, כשאנחנו הולכים ונגררים ללא כל סיבה נראית לעין לתוך הבוץ האירני, כשיקירינו מופקרים בערלות לב לייסורים נוראיים במנהרות החמאס, כששום דבר לא נראה הגיוני יותר — אני מרימה ידיים. אני נכנעת. אני מפסיקה לחפש משמעות ואני מוותרת על האופטימיות. אני עומדת מול ההווה בדומייה.
לרגע.
ועוד רגע.
ועוד אחד.

ואז אני הולכת לשטוף כלים, ולקפל כביסה, ולהשקות את העציצים במרפסת.
ומתוך הפעולה נרקמים חיים והם תובעים תשובה.
ומאחר וההווה לא מספק לי כזאת, אני מתבוננת אל העבר. אולי אלמד משהו. הנה בידיי אוסף הביוגרפיות האקראיות לכאורה שנאספו לכאן. הנה למשל ואנגרי מאטאיי, לוחמת חופש מקניה, שתחת שלטון דיקטטורי חמסני הצליחה להביא מרפא לאדם ואדמה; הנה גודרון בורקהרד שבמו ידיה הביאה את הרפואה האנתרופוסופית לברזיל והפכה את הייעוץ הביוגרפי לכלי ישים; הנה אריק איינשטיין שהלך תמיד אחרי הלב שלו, גם כשהמחירים היו קשים; הנה אלישע אבשלום שנזרק מבית הספר בכיתה ז' וחצב לעצמו דרך עצמאית להיות מתרגם מרכזי ובעלים של הוצאת ספרים אנתרופוסופית מהגדולות בארץ. הנה הילמה אף־קלינט, שהתמסרה לישויות רוחיות והשאירה אחריה אמנות מדיטטיבית סימבולית פורצת דרך (וגם, אגב, את הציור "רטוב על רטוב"). והנה גם פריץ האבּר, יהודי מומר, שהקדיש את עצמו לגרמניה מולדתו ומתוך אותה נאמנות לוהבת המציא דרך להפוך חנקן לדשן (המצאה שזיכתה אותו בפרס נובל, בטענה השנויה במחלוקת שבכך הציל את העולם מרעב). בהמשך הוא מצא דרך להפוך כלור לנשק כימי, בו השתמשו הגרמנים במלחמת העולם הראשונה נגד צבאות הברית, ורגע לאחר שקיבל פרס נובל פנה לייצור חומרי הדברה כימיים לחקלאות, המצאה שכותנה "ציקלון בי" ושימשה לאחר מותו לרצח מיליוני יהודים (כולל בני משפחתו) בתאי הגזים.

במאמר שפותח את הכרך הזה מדברת גלי אדר על גיל 72 כגיל שבו מוּסר מעל האדם עול הקארמה והוא חופשי לנתב את גורלו במו ידיו. ישראל מציינת בימים אלה 76 שנים לקיומה כמדינה ריבונית, שלפי נקודת מבט זו, בארבע שנים מתוכן הייתה חופשית לגורלה. האם, לצורך העניין, ישראל בוחרת להיות ואנגרי מאטאיי או פריץ האבר? (שאגב הוזמן אחר כבוד לנהל את מכון ויצמן, אלא שבמפנה אירועים קארמתי מובהק מת בדרך).

אני חוזרת לשאלות הביוגרפיות שאיתן התחלתי, המשך דרכו של אדם עולם — ככלי ביטוי משמעותי של האימפולס האנתרופוסופי בישראל, בימים שבהם, כך נדמה, אנחנו זקוקים לו אף יותר מתמיד; ושאלת המשך הקשר ביני לבין הישות הזאת, שנמצאת בתחילת השבעון השלישי לקיומה, ובאופן טבעי, בהתאם לגיל, חווה סערות אסטרליות.

כאמור, אין לי תשובות, אבל טוב להציף את השאלות, טוב להתבונן יחד על הדברים. ולמרות שאני יושבת מול המחשב, קל לי לדמיין אתכן ואתכם קוראות וקוראים את המילים, מתבוננים החוצה ופנימה ונושמים יחד איתי את ההווה. יהיה אשר יהיה.