"אף פעם לא חשבתי שאשאר בלעדיך": החיים לאחר מות בן זוג

"אף פעם לא חשבתי שאשאר בלעדיך": החיים לאחר מות בן זוג

כיצד מתמודדים עם אבדנו של בן זוג יקר? הגר דרור מליניאק על תהליך ליווי למציאת משמעות רוחנית במוות, באבדן ובכאב

"באמת שלא חשבתי קודם על האפשרות שאשאר בלעדיו", אומרת לי שרה (שם בדוי) במעין פליאה. אישה חכמה, משכילה מאוד, מלאת כוחות עשייה, בשנות ה-60 לחייה. פגשתי אותה לראשונה סמוך למותו של יוסי (שם בדוי), בן זוגה האהוב מאז נעוריה.

חלפו כמה שנים, והיא באה שוב. כן, היא למדה לחיות בלעדיו, והיא עובדת ומתנדבת ומטפלת בנכדיה, ועדיין, היא אומרת, "הרצון לחיים לא חזר. משהו חסר, ריק. וכשמגיע הערב, זה קשה יותר. ועדיין נדמה לי שבעוד רגע הוא ייכנס הביתה. ועדיין כשצריך לתכנן נסיעה או משהו, אני מדברת איתו במחשבותיי".

במהלך השנים עברתי תהליכים עם מטופלים שחוו אבדן של אנשים קרובים מאוד ושנוכחות הנפטר המשיכה להיות מוחשית עבורם, לעתים דרך חלומות רבי-עוצמה שהתוו את דרכם, לעתים דרך קולו של הנפטר שדיבר מתוך מחשבותיהם

יש בה שילוב כובש של תום ועוצמה. הפליאה שלה - "לא יכולתי לדמיין שאסבול מחרדה, ושאצטרך עזרה. שאזדקק למישהו שידבר אתי על מה שעובר עליי" - מעלה בתוכי את המשפט של גתה: "אם לא חיית את ה'מות והתהווה' - כי אז רק אורח היית, על הכוכב האפל הזה", ואני אומרת שכל כך הרבה אנשים בחברה המערבית היום סובלים מחרדות ומדיכאונות, שלהיות אדם כמוה - חסון נפשית, יציב על האדמה, עד האבדן הזה - זה בעצמו מפליא.

לדבר על החיים

כשבאה אליי בפעם הראשונה, ביקשה שאדבר איתה על המוות ועל מה קורה לנשמה לאחר לכתה. דיברנו אז על איך אפשר לשמור על קשר עם הישות הרוחית-נפשית של האהוב שחצה את הסף. היא חוותה את נוכחותו של יוסי באופן מוחשי מאוד, ויזואלי כמעט, משאיר לה סימנים ממשיים. זה לא הפתיע אותי, כי במהלך השנים עברתי תהליכים עם מטופלים שחוו אבדן של אנשים קרובים מאוד, ושנוכחות הנפטר המשיכה להיות מוחשית עבורם, לעתים דרך חלומות רבי-עוצמה שהתוו את דרכם, לעתים דרך קולו של הנפטר שדיבר מתוך מחשבותיהם.

עכשיו היא רוצה לדבר על החיים. אנחנו מבינות ביחד שמותו של יוסי הפר את ה"חוזה" שהיה לה עם החיים, עם הגורל. היא נשארה כאן והיא חיה, אבל משהו בתוכה מת. "אני מת-חי" היא אומרת, ואני חושבת שבהיותה טיפוס מארסיאני[1] - המופנית בכוח קדימה אל העשייה - כוחות הרצון שלה חיים לגמרי, ומה שמת נמצא בספירה הרגשית. הרצון חי, אבל הרגש כבה, ולכן הפעילות והעשייה לא מצליחות להצית את הלב ולחמם אותו.

"כשהכוח המארסיאני מכוון המטרה נבלם - העולם מתחיל להצטלצל" אומר ליווכוד[2]. והנה הכוח הזה של שרה נבלם עם מותו של יוסי. האם העולם יוכל להתחיל להצטלצל בעבורה או שהוא יישאר דומם וקפוא? האם כוח החשיבה העז שלה יוכל להיפתח אל הרוח, כך שתובנות רוחיות תוכלנה לזרום אל הידע שצברה ופיתחה? ואם כן - האם יהיה בה הכוח להביא את פרי חשיבתה החדשה אל העולם?

ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר האוסטרי-יהודי הנודע שפיתח את תורת הלוגותרפיה, והדגיש את מרכזיותה של תחושת המשמעות לבריאות הנפשית של האדם, דיבר על "כוח ההתרסה של הרוח האנושית"[3], ואני תוהה האם הכמיהה של שרה אל הרוח, אל מול תחושת האבדן שאינה מרפה, היא דרך ההתרסה שלה, והאם תוכל בשלב זה של חייה למצוא את הכוחות להתפתחות הפנימית הנחוצה לשם כך. ועוד אני חושבת על הזוגיות הזו: חברות עמוקה של 40 שנים. אלו הזוכים לחברות כזו, לחיבור עמוק של גוף, נפש ורוח לבן/בת זוגם - יודעים שזו מתנה מיוחדת שקיבלו מהחיים, מתנה המאפשרת להם לשאת ביחד אירועי גורל קשים, תוך שהגורלות האישיים משתרגים, כשני גזעים המתלכדים לאחד.

שרה כותבת:

תַּחֲנַת הָעֲגִינָה שֶׁל חַיַּי,
רֵיקָה.
הָאוֹר,
עָצַר נְשִׁימָתוֹ מֵעָצְמַת הַכְּאֵב.
אֲסוּפָה בְּחֵיקִי הֶעָצוּב,
דִּמְעָתְךָ זוֹלֶגֶת בִּי.
וּמֵאֵלֶם דִּמְעוֹתֵינוּ
אָסַפְתִּי
צִלְלֵי זְמַן,
לְמִּלִּים.

עתה, לאחר האבדן, כששני הגזעים התלכדו לאחד, לא נותר לי אלא לחבק באהבה מתנת זיכרון זו ולצמוח שוב מחדש, מתוכנו

כמה מילים על תהליך הטיפול

"בפעם השנייה בה חזרתי לטיפול, הזדקקתי לעזרה בהכוונה למציאת משמעות חדשה לחיי לאחר אבדן. תחושת הייאוש על היעדר המשמעות הייתה קשה. העולם בו למדתי להתנהל באושר, קרס והתפורר. הקושי הגדול שלי נובע מן התהייה כיצד אוכל למצוא משמעות למוות, לשנות מציאות החיה בתוכי כשאני מרוקנת וכבויה, ומתוך כך להגדיר מחדש את המשמעות לחיים, חיי שלי. השיחות שאנו מקיימות, והשיחות שלי עם עצמי בעקבותיהן, מביאות אותי להכרה כי עוצמת הכאב מסייעת לי להעמיק להתבונן בתחושותיי ולהבין את מצבה של הנפש שלי.

לאט ובשום שכל, מעמתת אותי הגר עם עולם השכל אל מול עולמי הרגשי שכבה. היא מאתגרת את עולם הידע שלי ואני חשה כי הדבר מסייע לי להרחיב את ענייני הגובר והולך בעולמות הרוח. אנחנו מבררות יחד את משמעותם של עולמות אלה. מניסיוני אני יודעת כי עבורי רכישת מידע ועיבודו הוא תנאי הכרחי ראשון להתפתחות עולמי הפנימי. 'מות והתהווה', אמר גתה.

המפגשים ממחישים לי עד כמה מציאת המשמעות היא תהליך ארוך, מורכב, כואב ומייסר, כמו לידה מחדש.

דיברנו על החברות העמוקה שהיתה ביני לבין יוסי. אכן זכיתי! אכן, מתנת חיינו איפשרה לנו לשאת אירועי חיים ביחד, ועתה, לאחר האבדן, כששני הגזעים התלכדו לאחד, לא נותר לי אלא לחבק באהבה מתנת זיכרון זו ולצמוח שוב מחדש, מתוכנו.

לְעֵת נְשִׁירַת הֶעָלִים
בְּאוֹר חָסֵר שֶׁל
שֶׁמֶשׁ,
הָרוּחַ לָחֲשָׁה סוֹדוֹת
לָעֵץ.
פִּזְּרָה שִׁבְרוֹן סְתָווֹ
כִּנְגוּעָת סוּפָה,
וְהָעוֹלָם לֹא חָדַל
לֶכְתּוֹ".


לקריאה נוספת:

גוטמן, דוד, האם איחרתי את הרכבת? משמעות החיים במחצית השנייה של החיים, הוצאת מודן, 2007.

Glas, Norbert — The Fulfillment of Old Age.

[1] טיפוס מארסיאני — שהשפעת המהות הרוחית של הפלנטה מארס (מאדים) בולטת באישיותו. בכל אדם אפשר לזהות בולטות של השפעה פלנטרית מסוימת.

[2] Lievegoed Bernard, Man on the threshold, Hawthorn press, 1985.

[3] פרנקל, ויקטור, השאיפה למשמעות, הוצאת דביר, 1969

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

תגובה אחת

העגלה שלך