דע מאין באת
לראות את הנולד

דע מאין באת

כיצד משתקף סיפור הבריאה בשלבי התפתחות העובר? אילו ארכיטיפים מתגלים בתנועה ובפעולות של התינוק בהגיעו לעולם? איך הופכים כל אלו לדפוסים שמניעים אותנו בחיינו הבוגרים? נועה ברקת מביאה הסתכלות ייחודית על המהות הרוחנית של מחוות ההיריון והלידה

ההיריון והלידה הם זמני מעבר רגישים ומשמעותיים, שבהם מתגשמת נשמה לגוף ומתחילה חיים חדשים עלי אדמות — זהו המעבר האחד מבין שניים שמובטח לנו בחיינו פה.

בכמה וכמה הרצאות ציין שטיינר כי בני האדם מתעניינים יותר בתקופה שאחרי המוות מאשר בזו שלפני הלידה: "האגואיזם דוחף את האדם לדבוק בישותו שלו כשהוא עובר דרך שער המוות [...] כל זרם דתי פונה בעיקר לאגואיזם הזה כשהוא עוסק בחיי נצח. הדת (ותפיסות הרוחניות בנות זמננו, נ.ב.) מקבעת את מבטה על המוות ושוכחת את הלידה."[1]

כולנו בוחרים זמן רב לפני הלידה את ההורים שיעניקו לנו גוף חיים וגוף פיזי מתאים. לכן ניתן לומר שיותר משהילד דומה להוריו, הוא נולד להורים שיש ברשותם גנטיקה המתאימה לצרכיו. בעידן הנוכחי הולכת המשימה הזו ונהיית מורכבת, גם לילדים המבקשים להתגשם וגם להורים שנדרשים לבחור במודע להרות, שהרי קיום יחסי מין אינו מחייב כניסה להיריון.

מעט לפני גיל 26, עם היותי לאם בפעם הראשונה, התעוררה בי שאלה בוערת על הלידה והשפעותיה. הרגשתי שטמון כאן סוד. למדתי נשימה מעגלית (ריברת'ינג), שעסקה בין היתר ברעיון שאופן הלידה משפיע על מי שאנחנו, וסוף סוף הבנתי מה קורה בכל פעם שאני ובן זוגי יוצאים מהבית. אני, שנולדתי במהירות, מצאתי את עצמי עצבנית ולבד בחוץ, צועקת על בן זוגי, שנולד לאט ועם התערבות אגרסיבית.

בהמשך הוכשרתי להיות מדריכה להכנה ללידה, ואת בני השני ילדתי בבית. התחלתי לאסוף סיפורי לידה, הולכת וצוברת ידע ומודעות באשר לקשר בין לידה לבין התנהגות הילד. כבר אז צחקתי ואמרתי שאולי העובדה שנולדתי בלידת בזק במסדרון, מסבירה את הסקרנות שלי לגלות מה טמון בחדר הלידה.

לימודי הייעוץ הביוגרפי ולידת בתי השלישית, כמו גם הספר מבטן ומלידה[2]  שכתבתי, ובו סיפורי נשים שראיינתי על היריון ולידה — הביאו אותי לביטחון חדש לגבי תחושת הבטן הזו. לא רק שחווית הלידה משפיעה על האופן שבו אנחנו חווים את העולם, היא גם מגלמת בתוכה את המפגש בין הנשמה החדשה שנולדת לבין העולם. התינוק מספר לנו דרך לידתו מי הוא. הוא אומר "אני" בשפה שעדיין אין בה מילים, והיא שפת תנועות ומחוות.

המחווה של האני היא הזדקפות. זהו ההישג האנושי הגדול, וגם תו ההיכר שלו. זהו היום השישי לבריאה - שבו נברא האדם בצלם אלוהים
תינוק שרק נולד שוכב על בטן אמו. צילום: ליהי עמיצור לובל

צילום: ליהי עמיצור לובל

היופי של המחווה העוברית

ככל שאנחנו "צעירים" יותר, אנחנו דומים יותר אלו לאלו. לתינוק שרק נולד יש תווי פנים ייחודיים, אבל רק כמה חודשים קודם לכן, ברחם, היו פניו זהות לאלו של בני ובנות גילו. ברחם, כולנו ביצענו את אותן המשימות באותם הזמנים: ביממה הראשונה לקיומנו היינו זיגוטה — ביצית וזרע שיצרו יחד תא שלם אחד; כשהיינו בני שבוע היו בגופנו כ-16 תאים והיה עלינו להשתרש בקיר הרחם; הריאות הבשילו בשבוע ה-28 להיריון; ומתישהו בין השבוע ה-37 לשבוע ה-42 נולדנו — החלטה שכבר יש לה מאפיינים יותר אינדיבידואליים.

מאז ומתמיד נמשכתי להבין את האופן שבו הבריאה מתרחשת. כשכבר הייתי מדריכה להכנה ללידה ויועצת ביוגרפית, נחתה עליי ההכרה שחייב להיות קשר בין סיפורי בראשית לבין התפתחות העובר (אמבריולוגיה). הימים היו ימי ראשית האינטרנט וחיפשתי את שני המושגים יחד, מה שהעלה את שמו של יאפ ואן דר ואל — אמבריולוג ואנתרופוסוף הולנדי. לא חשבתי פעמיים. נסעתי לסדנה שהעביר בהמבורג כשחברה טובה משמשת כמתורגמנית. זו היתה חוויה מכוננת עבורי, שמאז התרחשה (ביוזמתי ובארגוני, ובאנגלית) עוד פעמיים בישראל. בכל פעם הבנתי עוד קצת את היופי של שפת המחוות העובריות.[3] את הקסם שבגילוי כי האישה, האם, נושאת בתוכה, בתוך הרחם ופעילותו, את הזיכרון הקוסמי של האדמה, כך שכל אחד מאיתנו, דרך הקיום העוברי, עובר דרך השלבים שעברה האנושות (ואולי משום כך נקרא העוּבּר — עוּבּר, מהמילה עוֹבֵר).

להתחיל מבראשית

הזרע והביצית, הם ה"אבא" ו"האמא" של גופנו. אלו הם תאים ייחודיים, בעלי 23 כרומוזומים בלבד. שניהם התחילו כתאים רגילים שעברו חלוקת הפחתה. הם "ויתרו" על חצי מהמטען הגנטי — הזרע ויתר על כל מה ש"ביציתי" בתא, והביצית ויתרה על כל מה ש"זרעי" בתא. בכך נוצרה השונות הגדולה ביותר האפשרית, וגם המשיכה העמוקה ביניהם.

תהליך החצייה הזה, או "הנסירה" בלשון הקבלה, מתאר את פיצול האדם הקדמון, שהיה גם זכרי וגם נקבי. זהו רגע ביוגרפי בהיווצרות גופנו, שהוא הד לאירוע המתואר בבראשית א', שהוא עצמו הד לאירוע פיצול המינים, שהתרחש לדברי שטיינר באמצע העידן הלמורי. עד אז, אומר שטיינר, "יכול היה כל יצור אנושי לייצר יצור אנושי אחר מתוכו-הוא, מגופו שלו; על ידי כך שנעשה זכר או נקבה [ומאז] עלינו לפעול ביחד עם גוף אחר כדי ליצור יצור אנושי אחר."[4]

ברגע ההפריה מתרחש מפגש בין איכויות מנוגדות: שמיים וארץ, ביצית וזרע, ומתוך התוהו ובוהו אנחנו מתחילים ליצור גוף. כולנו היינו ברגע הקסום הזה ששערי עולם החומר נפתחו בפנינו והסכימו לנו להיכנס.

נרטיב בראשיתי נוסף שניתן להתבונן דרכו על התפתחות העובר הוא שלבי הבריאה, מהחומר הדומם, דרך הצומח והחיה ועד האדם.[5]

שלב הדומם ומחוות הנפרדות: כשאנו "לובשים" גוף, אנחנו מפרידים את החומרים "שלנו" משל העולם. אלה הם הימים הראשון והשני לבריאה, שבהם נבראת התשתית הפיזית: האדמה והשמיים. זהו השבוע הראשון לחיינו עלי אדמות, בו אנו מתקיימים בגוף דמוי גביש, הגדילה נעשית כלפי פנים ואנו משכפלים את עצמנו שוב ושוב, במעין "העתק-הדבק" מדויק. תאים אלו הם תאי גזע זהים ההולכים וקטנים ככל שהם מתרבים.

ביום השלישי או הרביעי לקיומנו, הגביש, שדומה לתות (ונקרא "תותית"), מונה כבר כ-12 תאים, ואז מתרחשת הבדלה נוספת — חלק מהתאים מתקבץ אל המרכז וחלק נע אל השוליים. בתווך נוצר חלל פנימי אשר מתמלא בנוזלים. המרכז יהפוך מאוחר יותר לעובּר, והשוליים — לשק מי השפיר.

לאחר שבעה ימים ושבעה לילות בקירוב — כמו בסיפור אגדה עתיק, זהו זמן ארכיטיפי שאינו קשור לזמן הארצי — הגביש מגיע אל הרחם.

שלב הצומח ומחוות החיבור של גוף החיים (האתרי): גוף החיים נמצא בזרימה ובתנועה מתמדת, וכן בשאיפה לסדר ולקצב. המחווה שלו הפוכה מזו של הגוף הפיזי, הוא מחבר ופותח, מקשר ומתווך. זהו היום השלישי של הבריאה, שבו נוצרים הצמחים: דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי[6] ובו נאמר פעמיים כי טוב, מפני שהבריאות וההרמוניה הם ממאפייני האתרי.

אפשר "לשכנע" ביצית וזרע להתאחד (בחצוצרה או במבחנה), אבל אי אפשר לגרום להם להשתרש ברחם. עיקרון שונה צריך להשתלט על הנטייה הפיזית להסתגרות, ולפרוץ אותה. זהו העיקרון של גוף החיים, שבדומה לצמח — גדל החוצה.

התאים המשתרשים מאיצים את קצב החלוקה שלהם, פורצים את קליפת התא ושוקעים בקיר הרחם. במרכז התא נשאר צבר תאים שמאט את קצב ההתחלקות שלו, וכעת נוצרות שתי תנועות מנוגדות — התנועה המתכנסת לעומת זו שיוצאת החוצה.

שלב בעלי החיים ומחוות החלל הפנימי של גוף הרגש (האסטרלי): זוהי מחווה של התהפכות ועצירה שיוצרת מרכז: מקום שפנוי מהזרימה המתמדת, מקום שבו אפשר לעצור וליצור נקודת חיבור. אלה הם היום הרביעי והחמישי לבריאה שבהם נוצרים בעלי החיים (בתורה נאמר כי "הדם הוא הנפש") והכוכבים — כלומר האסטרליות, וזהו השבוע השלישי לקיומנו ברחם.

את התנועה האתרית החוצה מאזנת התנועה החוזרת פנימה, ומתוך התנועה החדשה הזו: פנימה למרכז ובחזרה אל השוליים, נוצרים הדם, כלי הדם והלב. עתה יש לישות האנושית בת השבועיים את התשתית לשלושת גופיה: הפיזי, האתרי והאסטרלי.

שלב האדם — האני ומחוות ההזדקפות: כדי לבטא את עצמנו עלינו לדבר ו"לעמוד על רגלינו". בתוך החלל הפנוי שיוצרת הנפש, ובזכות העצירה של הזרימה המתמדת, יכול להתגשם האינדיבידואל — זה שיש לו נקודת מבט על המתרחש ויכולת ביטוי. המחווה של האני היא הזדקפות. זהו ההישג האנושי הגדול, וגם תו ההיכר שלו. זהו היום השישי לבריאה — שבו נברא האדם בצלם אלוהים. זהו "אקט האינקרנציה" שעליו דיבר שטיינר כ"אירוע של היום ה-17", שבו משיג האדם מודעות עצמית ויכולת ביטוי.

אמנם בשלב הזה אנחנו עדיין דומים יותר לבעל חיים, אבל ככל שיעבור הזמן, ילך העובּר ויזדקף, ואיבריו יתארגנו בהתאם. בשבוע השמיני לחיינו כבר תהיה לנו צורה אנושית לכל דבר.

כך אנחנו עוברים את שלבי הבריאה: השמיים והארץ, הופעת הצמחים, בעלי החיים והאדם. לכל אחד מהם מחווה ותנועה ייחודית משלו: הפיזי מתכנס ונפרד מהסביבה, האתרי פורץ החוצה אל הסביבה, האסטרלי יוצר מרכז ותנועה בין חוץ ופנים והאני מזדקף ומתוך כך יוצר זיקה חדשה לעולם.

תהליך החצייה או "הנסירה" בלשון הקבלה, מתאר את פיצול האדם הקדמון, שהיה גם זכרי וגם נקבי. זהו רגע ביוגרפי בהיווצרות גופנו, שהוא הד לאירוע המתואר בבראשית
תינוק יונק מאמו רגע לאחר הלידה. צילום: ליהי עמיצור לובל

צילום: ליהי עמיצור לובל

להיוולד

המספר ארבעים מסמל את הזמן הנדרש לעבור מעולם אחד לעולם אחר. ארבעים שבועות נמשך ההיריון, ארבעים יום נמשכה מלאכת בניית הגוף בראשית ההיריון, וארבעים יום בסוף ההיריון הם תהליך הפרידה מעולם הרוח. רמז לכך אפשר למצוא בשני מדרשים. באחד מהם מסופר שארבעים יום לפני הלידה יוצאת בת קול ומכריזה: בתו של פלוני לבנו של אלמוני, ובשני, שבאותו זמן מגיע מלאכו של אדם וסוטר על פניו כדי שישכח את כל מה שידע.

ארבע המחוות בלידה

מחוות הנפרדות הפיזית: להיוולד משמע להיפרד. על התינוק להיפרד ממי השפיר ומהקרום שהגן עליו, ולצאת מרחם האם.

המחווה הארכיטיפית של העובר בסיום הלידה היא ראש למטה, פנים לאחור. מבחינה מכנית מובטחת כך התאמה נכונה וטובה יותר של התינוק למעבר באגן האם, אך זה לא רק עניין של מכניקה. בשפת המחוות הגופניות אומר העובר: כשעליי להפריד את עצמי, אני שולח את ראשי — שהוא לא רק החלק הבשל ביותר שלי, אלא גם מבטא את האינדיבידואליות שלי — אל האדמה. אני מביט לאחור, אל עולם הרוח שממנו הגעתי כדי לשמור על הזיקה שלי אל ישותי הרוחית.

ומה עושים ו"מספרים" התינוקות שמשאירים את ראשם גבוה ככל האפשר? ומה אלו ששולחים את הרגליים או הישבן קדימה?

המחווה האתרית — גוף החיים בלידה: למילה ציר יש חמישה פירושים: ציר במשמעות פתיחה של דלת, ציר במובן של מרכז שסביבו הכול סובב, ציר במובן של הדרך עצמה, ציר במובן של תמצית, זיכוך, וציר במובן של שגריר ומבשר. צירי הלידה, כמו צירי דלת, פותחים את צוואר הרחם וגם יכולים לפתוח שערים לתודעה גבוהה יותר.

הצירים פועלים באופן ריתמי. הם מתחזקים, מתארכים וההפוגה בין ציר לציר מתקצרת. ממש כמו סופה שבה הברקים והרעמים הולכים ומתקרבים. איינה מי גסקין, מיילדת אמריקאית, בספרה שתורגם זה עתה לעברית — מיילדות רוחנית, מדמה את הלידה לאחד מכוחות הטבע ואומרת כי "אנרגיה העוברת דרך מערכת מסדרת אותה".[7] כשהלידה מתנהלת בתנאים מיטיבים, מתאפשרת הפרשת הורמונים —  שגריריו הפיזיים של גוף החיים — שפועלים להגביר את האנרגיה ולהביא את היולדת והיילוד לשיא ולאופוריה. התערבות, כפי שאני יכולה להעיד, עלולה להפריע למהלך הטבעי: בלידה הראשונה שלי, שהתקדמה יפה, הסכמתי לקבל טשטוש, חומר שמעמעם את התודעה ואת תחושת הכאב, מה שאצלי, כמו אצל נשים אחרות, יצר פיצול בין ההתרחשות הגופנית לבין התודעה שנזרקה למקום אחר, והחליש את כוחות החיים שלי.

כשהלידה מתקדמת, גם גופו של העובר מתמלא בהורמונים משככים ומרככים והוא עובר את המסע ער, נרגש ומוכן לפגוש את אמו ולהתאהב בה ובעולם.

אם היולדת מוקפת בתמיכה, אהבה ועידוד שהכול בסדר ושהיא יכולה לעבור את התהליך בשלום — היא יכולה להרפות, לשחרר ותוך כדי כך לרפא הרבה מכאבי העבר שלה. אני נזכרת בנשים שסיפרו איך חוויות נטישה, כישלון ואפילו תפיסה של עצמן כחלשות — הופיעו ונעלמו כלא היו כשהלידה התקדמה ועברה בהצלחה.

המחווה הנפשיתגוף הנפש בלידה: המחווה הנפשית קשורה ליכולת לנוע בהתאם לנסיבות, להיות מופנה פעם כלפי פנים ופעם כלפי חוץ או פעם כלפי צד אחד ופעם כלפי צד שני.

כדי למצוא את הדרך אל העולם שבחוץ על העובר לבצע תנועת התברגות וסיבוב. ראשו, שהיה מופנה אחורה, צריך להסתובב ב-90 מעלות כך שיוכל לעבור דרך עצמות האגן על הצד הצר ביותר שלו. בהמשך, משולב כבר במחוות ההזדקפות של האני — הוא ימשיך להתברג כך שיצא עם פניו למטה, ימשיך בסיבוב כדי לשחרר את הכתפיים ויסיים את כל המהלך כולו עם פניו למעלה כלפי האם — סיבוב של 180 מעלות.

זהו השלב האקטיבי של הלידה — מפתיחה של 5 ס"מ ועד פתיחה מלאה. עוצמת הצירים והכאב הולכת ומתגברת והעולם הרגשי מתעורר ומגיב לכך. במקביל לאוקסיטוצין שמאיץ את הצירים, מופרש אדרנלין שמעיר ומגייס כוחות, ואנדומורפינים — קוקטייל הורמונים משכך כאב שמביא גם לתחושות התעלות ושמחה וליכולת למצוא שקט בעין הסערה. חוויה זו של מרכז וחיבור, כשהיא מתאפשרת, מביאה בעקבותיה חיזוק של כוחות נפש.

וכך כתבה לי אחת היולדות: "בשלב מסוים כבר לא היה הבדל ביני לבין הצירים. אני הייתי הצירים. הכאב היה אני, ואני הייתי הכאב. ולשבריר של רגע הרגשתי גל חום ממלא אותי ואושר ואהבה מציפים אותי, שלווה מופלאה. תחושה שבכל פעם שאני נזכרת בה דמעות ממלאות את עיניי ואני כמהה לה בכל מאודי."

המחווה הרוחיתהאני בלידה: החלק הרוחי מבטא את עצמו דרך היכולת לעמוד ישר, להזדקף, "לעמוד על הרגליים". העובר יוצא מתנוחתו הרחמית המקופלת ומתמתח, מזדקף. הוא מצליח בכך כשראשו כבר מחוץ לרחם ורגליו עדיין ברחם וכולו מתוח וישר להרף עין. מיד לאחר מכן, בזרועות אמו, הוא מתכרבל שוב, ובהדרגה, במהלך החודשים הבאים, מזדקף ולומד לעמוד על רגליו.

העובר לוחץ ומפלס דרך אל העולם, וגם האם הודפת אותו החוצה ומשיבה לעצמה בתהליך את גופה ששימש לו כאכסניה זמנית בעודה חווה את עצמה ואת עוצמתה. תנועה משולבת זו של הדיפה ודחיפה מתרחשת שוב ושוב במהלך החיים.

הזרע ויתר על כל מה ש"ביציתי" בתא, והביצית ויתרה על כל מה ש"זרעי" בתא. בכך נוצרה השונות הגדולה ביותר האפשרית, וגם המשיכה העמוקה ביניהם
תינוק ואמו רגע לאחר הלידה. צילום: ליהי עמיצור לובל

צילום: ליהי עמיצור לובל

דפוסי לידה

השפעותיה של הלידה הפיזית נוכחות בחיינו, גם אם איננו יודעים דבר על האופן בו נולדנו. האירועים שהתרחשו בלידה והאופן שבו הגבנו משתחזרים שוב ושוב במספר מצבי מפתח: בכל פעם שאנו נרדמים, אנו יוצאים למסע נפשי ורוחי, וכשאנו מתעוררים — שבים גוף הנפש שלנו והאני לפיזי, ואנו חוזרים להיות מודעים לקיומנו הגופני. למעשה, עם כל התעוררות אנו חווים כניסה מחודשת לעולם הארצי — מעין לידה.

כל אחד מאיתנו מגיב באופן שונה לנסיבות. יש כאלו שלידה מהירה תגרום להם למעברים מהירים ואפילו חפוזים, ולאחרים, הבהלה שחשו בלידה כזו תגרום להתעכב ולהאט דווקא.

בפעם הבאה שאתם נמצאים באולם ההמראות בשדה התעופה, שימו לב לאנשים מסביבכם: לאלו שנדחפים, לאלו שמעכבים את כולם, לאלו שקוראים להם ברמקול ולאלו שהגיעו שעות לפני הזמן. שימו לב להרגשה שלכם ולאופן שבו אתם עוברים את "הבועה השקופה" — המעבר בין העולמות — ונסו לראות בכל זה חדר לידה גדול.

הלידה היא אירוע מפתח בביוגרפיה שלנו. כשאנחנו מזהות מחווה מהותית שחוזרת בחיים, הרי שיהיה לה מהלך דומה: בתחילת החיים היא תופיע כמציאות חיצונית, כמשהו שפוגשים דרך החושים. למשל, לידה שהתחילה בזירוז מפני שהאם סבלה מחום גבוה או מרעלת, כלומר התנאים ברחם כבר לא היו מיטיבים והלידה לא התחילה באופן טבעי, אלא כתגובה לצירים "מלאכותיים". אלו נסיבות שיכולות להביא, למשל, לכך שהאדם בבגרותו יזדקק לדחיפה ולהרבה לחצים כדי לעזוב מקום שכבר אינו מיטיב איתו.

מאוחר יותר בחייו של אדם כזה יופיעו כוחות הנגד. כלומר יהיה ניסיון לבנות מחווה הופכית או תגובת נגד, ומאמצע החיים המחווה תגלה את טבעה כמעט בכל פן משמעותי. מחווה הפוכה יכולה להיות, למשל, לעזוב כשעדיין לא הגיע הזמן, רק כדי להימנע ממצב חירום.

אישה שאני מכירה מקרוב, נדרשה בלידתה להחלפת דם לאחר הלידה, כתוצאה מאי-התאמה של גורם רזוס (Rh). זהו תהליך מציל חיים ומאוד אגרסיבי, שבו שואבים דם מן התינוק ומחדירים כמות שווה של דם מתורם. האירוע הדרמטי הזה ממשיך להדהד בחייה כבוגרת, שבמהלכם היא החליפה מספר עיסוקים, ובכל פעם ביצעה שינוי גדול מאוד, כמו מחליפה את השדה הנפשי שבו עסקה.

הגישה שפיתחתי, שקראתי לה "שפת הלידה" — בוחנת את האירועים לאורך שלבי הלידה השונים לאור הידע על המחוות ומנסה להסיק מכך על ישות האדם: מה הוא מביא איתו, איך הוא מגיב למה שקורה סביבו ואיך נוכל לסייע לו. תינוק שנולד לפני הזמן זקוק לפעמים לזמן נוסף להתבשל, תינוקת שנולדה במהירות נוטה להחלטות אימפולסיביות גם בגיל שלושים. כשאנחנו יכולים לזהות את החותם האישי של עצמנו ושל הילדים שלנו — זה עוזר לנו לעזור לעצמנו ולהם.

הסיפור שלי עם היריון ולידה ממשיך לאורך השנים, וגם דפוס המעבר שלי: מהר ולמסדרון. אני זוכרת איך הבנתי, אחרי שנים של עיסוק בנושא, את הזווית של אמא שלי  ושל המיילדת — אלו שהיו צריכות להגיב מהר להחלטה שלי לצאת עכשיו ומיד לעולם. אני עדיין מתאמנת בלעזוב מקומות מתוך תקשורת, ועדיין הרגע האהוב עליי הוא רגע היציאה לדרך.

[1]  The Study of Man Schmidt Number: S-3801 lecture I.

[2] בהוצאת מודן, 2002

[3] Dynamic Morphology and Embryology In: Foundations of anthroposophical medicine — A training manual, Chapter 4 ; Jaap van der Wal.

[4] מתוך פרקים מן הרשימות האקשיות, רודולף שטיינר. תרגם מגרמנית אלישע אבשלום, הוצאת תלתן.

[5] עוד על התפתחות העובר בשלושת השבועות הראשונים במאמרו של ד"ר מוטי לוי עמ' 42 .

[6] בראשית פרק א.

[7] מיילדות רוחנית, איינה מי גסקין, הוצאת שירה היימליך, 2018 . תרגום: שירה היימליך ורחלי לביא.

תודה גדולה לדפנה דריאל על הערותיה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך