דרושה תנועה

גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר. הקיבוץ היה בית פיזי, תרבותי, חינוכי ורוחני עבורנו, והתיימר לתת מענה לכל רבדי החיים. "דבר התנועה" נגע ליחסי הורים-ילדים, לבחירת מקצוע, לפוליטיקה ולכלכלה העולמית, וגם לתהליכים הרוחניים האינטימיים ביותר. עשרות שנים לאחר הניסוי הזה ניתן לראות שהוא לא ממש הצליח, אבל (אצלי לפחות) הוא הוליד געגוע לזרם כזה, שנותן מענה לכל הצרכים; צורך להרגיש חלק מתנועה חלוצית, המייצרת קריאה אלטרנטיבית של המציאות – תנועה המעניקה לפרטים בתוכה שייכות ומשמעות.  

ולהבדיל – אחד הדברים שהרשימו אותי באנתרופוסופיה, כשפגשתי אותה לראשונה, היה רוחב היריעה של התפיסה. האומץ לחדש מגוון רחב כל כך של נושאים "ארציים" כמו חקלאות או אדריכלות, לצד נושאים אזוטריים ו"רוחניים". תפיסת עולם שלא מסתפקת באספקט מסוים של המציאות, אלא מנסה לתת כלים לעבודה עם כל הקיום; שלא מעניקה רק תשובות סדורות, אלא גם דרך לחקירה ולימוד. חשתי שהאנתרופוסופיה מעניקה לי כיווני חשיבה והשראה, גם אם אימצתי רק חלקים מהמכלול הענק של מופעיה.  

וכעת, לאור ההתרחשויות המהירות והקיצוניות שאנחנו חווים בשנים האחרונות, אל מול דילמות שלא נתקלנו בהן בעבר, אני מרגישה שוב צורך לברר מחדש אמונות ודרכי פעולה. אני מחפשת מרחב רעיוני, רוחני וחברתי, שבו ניתן לקיים בירור כזה, ובעיקר – אני מחפשת שותפים לשאלות, והדרכה מאנשים מנוסים יותר ממני.  

כמו רבים אחרים, אני חווה לאחרונה היעדר חופש, והוא נובע גם מהתחושה שאני ניצבת מול מערכת ענקית ונוכח תהליכים חובקי עולם, שאין לי לבדי ראייה מספיק רחבה ועמוקה כדי לדעת איך להגיב אליהם. 

אף אחד כבר לא מחפש את "דבר התנועה", אבל אני מחפשת אפשרות לשמוע, לשאול, ללמוד ביחד את המורכבויות ולהציע אפשרויות לפעול בתוכן. וגם בזרם האנתרופוסופי חסר לי שיח כללי על שאלות רבות, כמו: 

האם לרפואה האנתרופוסופית יש תובנות כיצד להתמודד עם שלל האתגרים הבריאותיים שנוצרו בעקבות הקורונה?  

האם גני ולדורף היו צריכים להתמודד ביחד עם הדרישה להכניס רק הורים מחוסנים לגנים?  

האם קיים קשר בין הפגיעה בזכויות האזרח שהתרחשה בזמן הקורונה לבין המאבק שמתרחש עכשיו?  

האם לשילוש החברתי יש כלים להבנה של המתרחש כרגע בחברה הישראלית? או רעיונות איך ניתן לעזור לה?  

האם יש באנתרופוסופיה מודלים שיכולים לאפשר שיח בריא יותר בין דעות שונות ולהתמודד עם קיטוב חברתי?  

האם אנו מאורגנים בקהילות חיים וחינוך, שיכולות להקל על הפרטים בתוכן להיאבק על חופש הזכויות שלהם? 

האם עובדי חינוך ולדורף, שנמנע מהם לשבות או להביע דעה על הרפורמה, צריכים לעמוד על החופש הזה גם במחיר התנגשויות עם משרד החינוך?  

שטיינר תיאר איך פעולות לא מוסריות בסביבת הילד ישפיעו עליו עמוקות, עד לרמה הביולוגית של מערכת הדם. במציאות שבה אנו נדרשים לבחור בין פשרה לא מוסרית אחת לאחרת – איך נוכל לעבוד עם אמירה כזאת?  

התשובות לשאלות אלו מורכבות וקשות, ואולי אפילו אינן בנמצא עדיין. אבל חשוב למצוא פורמטים לעסוק בהן, מתוך הידע, הכלים והקהילות שנוצרו לאורך השנים בתוך האנתרופוסופיה. אני מאמינה שזה חשוב גם לפרטים המחפשים מקורות השראה והתחזקות מול אתגרי התקופה, וגם לתנועה כולה, כדי שהיא תישאר תנועת חיים רלוונטית, משפיעה, וצומחת בתוך הזמן.