האם יש חיים אחרי מדינת הלאום?

רודולף שטיינר הוא מהוגי הדעות פורצי הדרך של המאה העשרים. תרומותיו פרושות על קשת רחבה של תחומים: רוחניים, מחקריים, אמנותיים, ומעשיים כמו חינוך, רפואה וחקלאות. ניתן לומר שהגדרתו כ"פילוסוף מעשי" יכולה להקיף את מכלול עבודתו. בשונה מרוב הוגי הדעות המהפכניים שקמו לאורך ההיסטוריה, שטיינר לא בא מהמעמד הבינוני המשכיל. הרקע המשפחתי שלו היה פשוט מאוד, ומשום כך, כאדם שלא הגיע מהמרחב "הפריבילגי", הייתה לו נקודת מבט שונה על מבנה החברה, על מורכבותה ועל חוסר הצדק בחלוקת המשאבים שבה. מושגים עכשוויים כמו "רב לאומיות" או "רב תרבותיות" היו מציאות חיים פשוטה עבורו, כשבמחוזות שבהם גדל התקיימו בכפיפה אחת קבוצות אתניות ושפות שונות: גרמנית, הונגרית, קרואטית, סרבית, סלובנית ועוד, ומכך יכול היה לחוות כבר מגיל צעיר את המתחים וגם את רקמת החיים הפשוטה בין הקבוצות השונות.

ערש החוק החברתי הבסיסי

וינה, בירת הממלכה ההבסבורגית בימיו, הייתה מטרופולין מרכזי שופע ותוסס, ושטיינר הצעיר היה מעורב בצדדים שונים של חיי החברה והציבור. אופייו הסקרני הביא אותו, כבר בהיותו סטודנט בעיר זו (שנות ה-80 של המאה התשע עשרה), למפגשים והיכרויות עם צדדים רבים של המושג הרחב "פוליטיקה" – במובנו המילולי הראשוני publicus (הציבור). שטיינר ראה בעניין את העלייה של התפיסות הסוציאליסטיות (המניפסט הקומוניסטי של מארקס ואנגלס נכתב ב-1848), ואילו בבית בו שימש כמורה פרטי יכול היה ללמוד לעומק את נבכי הכלכלה הקפיטליסטית העולמית (אב המשפחה היה סוחר טקסטיל גדול). מפגשים חשובים היו לו גם עם ניצני התנועה לשוויון זכויות לנשים.

המעבר לברלין, בסוף המאה, רק העמיק והרחיב את המעורבות של שטיינר במציאות החברתית-פוליטית. חשובה במיוחד בעבורו הייתה התקופה בה היה מרצה במרכזים להשכלת הפועלים של המפלגה הסוציאליסטית. המפגש הבלתי אמצעי עם הפרולטריון המתעורר היה חוויה חשובה ביותר עבורו. במקביל, חלק מתלמידיו ותלמידותיו של שטיינר באו מחוגי האצולה והשלטון, ודרכם קיבל נקודת מבט מעמיקה נוספת על התנהלות הפוליטיקה ברמות הגבוהות של המדינה הגרמנית, שהייתה הכוח העולה בפוליטיקה האירופאית והעולמית.

בעשורים הראשונים של חייו היה שטיינר נתון במתח מתמיד בין חייו החיצוניים ופעילותו הציבורית לבין המרחב הרוחני, שהיווה עבורו את המציאות האמיתית ובו הרגיש בודד, כיוון שלא היה יכול להתבטא לגביו בציבור בחופשיות. כניסתו של שטיינר לחברה התיאוסופית (1902) אפשרה לו להתחיל להתבטא בנושאים רוחניים באופן חופשי.

הבנות רוחניות מעמיקות לעולם יכילו גם תפיסות של מהות הזמן (החולף) והמרחב האנושי (המשתנה), ואכן, העיסוק בשאלות הזמן הוא מרכזי במכלול הגותו של שטיינר. מוכרות ההשפעות של גתה ושל הפילוסוף החשוב הגל (G.W.F. Hegel, 1770–1831) על הגותו. יקצר המצע במאמר זה להיכנס לתחום רחב זה, אך ברור שכבר בגיל צעיר הונחה בו תשתית להבנה מעמיקה של משמעות הזמן
בהוויה האנושית.

כבר ב-1902 פרסם שטיינר את ספרו הנצרות כעובדה מיסטית,[1] בו הוא עוסק בשאלות ההיסטוריה הרוחנית של העולם, ושנים אחדות לאחר מכן יצא לאור אחד מספריו החשובים ביותר, מדע הנסתר בקוויו העיקריים,[2] בו הוא פורש באופן בהיר ומקיף את תמונת התפתחות המרחב והזמן שעליו מבוססים עולמנו וישותנו. באותו עשור ראשון של עבודתו התיאוסופית-אנתרופוסופית, הניח שטיינר גם את הזרעים לתפיסותיו החינוכיות במאמר חינוך הילד לאור מדע הרוח,[3] ובאותו הזמן גם את אחד העקרונות החשובים להגותו העתידית בתחומי החברה והכלכלה, "החוק החברתי הבסיסי":

ככל שהאדם עובד יותר למען הכלל, וככל שהחברה מבטיחה תנאים המאפשרים קיום בכבוד לפרט, כך תשגשג ותתפתח ההוויה החברתית בכללותה.

שגשוגה של חברת אנשים העובדים יחדיו יגדל, ככל שתביעת היחיד לתגמול על עבודתו תפחת, ככל שתרומתו לעמיתיו תגדל, וככל שצרכיו האישיים יסופקו – לא מעבודתו האישית אלא מהעבודה הנעשית על ידי אחרים.[4]

שטיינר לא בא מהמעמד הבינוני המשכיל. הרקע המשפחתי שלו היה פשוט מאוד, ומשום כך, כאדם שלא הגיע מהמרחב "הפריבילגי", הייתה לו נקודת מבט שונה על מבנה החברה, על מורכבותה ועל חוסר הצדק בחלוקת המשאבים שבה

שאלות הזמן וההיסטוריה העולמית המשיכו להעסיק את שטיינר, ואת הבנותיו הוא פרש בשורה של פרסומים ומחזורי הרצאות.[5] בנוסף לכך, מדי פעם בהרצאותיו, נתן קווים מנחים עקרוניים לפיתוח כלים לחשיבה וניתוח היסטוריים, ומתוך כך גם אפשרויות להבנת ההווה.

סדר חברתי חדש 

ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. אחרי כמאה שנים של שקט (יחסי), התפתחות טכנולוגית וכלכלית ושפע שהעולם טרם ראה, נפלה אירופה למערבולת של הרס טכנולוגי ומוות מתועש, שגם כמותו טרם נראה. שטיינר, שהיה בלב האירועים, ראה אותם במלוא מורכבותם. ברובד העמוק, הייתה זו תוצאה, בלתי נמנעת כנראה, של ההתפתחות המדעית-פילוסופית החד ממדית, שנתנה משקל רק לתפיסה המבוססת על חושים – זאת תוך הכחשה גוברת והולכת של המרכיב הרוחני בהוויית הקיום. ברובד הקונקרטי הייתה זו התנגשות של דחפים פוליטיים אגואיסטיים של כל המעצמות, כשכל אחת מהן רואה רק את האינטרסים של עצמה, תוך התעלמות מן המשמעות של התפתחות הכלכלה הגלובלית והצרכים הלגיטימיים של מדינות אחרות. לכל התמונה הזו הוסיף שטיינר (בלא מעט הרצאות) גם את עובדת היותם של כל מנהיגי המעצמות המעורבות "אפסים פוליטיים", חסרי יכולת להתמודד עם האתגרים שמולם.

לקראת סוף המלחמה (1917) מחמיר מצבן של מעצמות המרכז – גרמניה ואוסטריה. מקורבים לשטיינר הנמצאים בעמדות פוליטיות בכירות פונים אליו לקבלת ייעוץ. שטיינר מציג נייר עמדה (הידוע בשם Memorandum), בו הוא פורש את הצעותיו למבנה מדיני עתידי לאירופה. למרות שהמסמך הגיע לבכירים במערכות השלטון ושטיינר אף נפגש עם כמה מהם – לא הייתה לכך כל השפעה.

בזמן שהמלחמה התקרבה לקיצה, התחזקה בקרב הצד המנצח (בעלות הברית) התפיסה ש"מדינת הלאום" היא הפתרון לכל הבעיות, כפי שבא לידי ביטוי בנאום ״14 הנקודות״ של נשיא ארה"ב וודרו וילסון. שטיינר ראה בתפיסה זו של מדינת הלאום האחוּדה טעות חמורה בפיענוח המציאות ובהבנת המערכות האנושיות-פוליטיות. דאגתו וחרדתו מהעתיד הצפוי הביאו את שטיינר להעמיק בפעילות פוליטית-חברתית. הוא יצא בסדרת הרצאות בהן ניתח את המצב הקיים והציג רעיונות לבניין העתיד.

בפברואר 1919, חודשים ספורים אחרי סיום המלחמה, הציג שטיינר את עיקרי הצעותיו לסדר חברתי אחר בספרו עיקרי הבעיה החברתית ופתרונה.[6] שטיינר פעל באינטנסיביות רבה בשנים הללו בהרצאות, מפגשים, עידוד יוזמות ופיתוח תחומים חדשים. תרומה חשובה נוספת שלו הייתה הקורס כלכלה עולמית,[7] בו העמיק את הסבריו על טבעה של הכלכלה הקיימת וחולשותיה, והציע מודל כלכלי ראוי לעתיד.

מימות עולם היו מדינות, ממלכות שלטו על טריטוריה, על הכלכלה ועל התושבים. מתוך הבנת החולשות של מבנה זה, הציע שטיינר מודל שניתן לכנות אותו "מדינה ללא מדינתיות"

תמונות קצרות

יקצר המצע מלפרט את מכלול רעיונותיו ותרומתו של שטיינר בתחומים הללו. אנסה לציין כמה:

מבנה המדינה. שטיינר היה מהפכן בתחומים רבים. מעניין לראות איך הוא הוא מקבל חלק מהנחות היסוד של החברה ומייד הופך אותן: אחת מתרומותיו מרחיקות הלכת הייתה מבנה המדינה. מימות עולם היו מדינות, ממלכות שלטו על טריטוריה, על הכלכלה ועל התושבים. מדינת הלאום המודרנית, הבירוקרטית, שהיא תולדה של המהפכה התעשייתית, הביאה תפיסה זו לביטוי מושלם. מתוך הבנת החולשות של מבנה זה, הציע שטיינר מודל שניתן לכנות אותו "מדינה ללא מדינתיות". בהבינו שבמציאות פועלים כוחות בעלי אופי שונה זה מזה, המבקשים מודל פעולה נבדל לכל אחד מהם, הוא מחלק את המציאות לשלושה תחומים: פוליטי, כלכלי ותרבותי-רוחני. לכל אחד מהם יש "קוד הפעלה" שונה: לראשון – שוויון, לשני – אחווה ולשלישי – חופש.

עבודה. בכל תפיסות העולם הכלכליות, העבודה היא סוג של חומר גלם והתגמול עבורה הוא נגזרת של התפוקה (שכר עבודה). שטיינר מציג תפיסה שונה לחלוטין, המנתקת לגמרי את החיבור בין מה שהאדם עושה (התפוקה, התרומה) לבין מה שהוא מקבל (שכר). הטענה שלו היא שהדבר החשוב ביותר הוא לספק לכל אחד קיום ראוי; זהו הבסיס לקיום האנושי וליחסים חברתיים בריאים. חרף כל השוני בין הגישות הכלכליות – כולן תפסו את ערך העבודה באותה צורה. שטיינר היה מהפכני בגישתו זו.

חיי הרוח. בתחום זה היה שטיינר נחרץ. הפעילות התרבותית, חינוכית, רוחנית, סובלת באופן קבוע מניסיון של שני גופים רבי כוח לכוון אותה: השלטון – יהיה אשר יהיה; וצורת החשיבה הכלכלית מוכוונת הרווח. התערבויות אלה עומדות בניגוד מוחלט לתפיסתו של שטיינר את תחום הרוח, בו צריך לשרור חופש פעולה מוחלט. המימון יגיע, לדברי שטיינר, באופן חופשי מארגונים ופרטים המבינים את חשיבות הרוח למכלול תחומי החיים כמנוע של יצירתיות המקרין לתחומים רבים.

ניתן להמשיך ולמנות את החידושים המהפכניים של שטיינר בתחומי החברה הכלכלה והתרבות, אך נראה שהעיקרון ברור, ושניתן להבחין בשילוב המיוחד באישיותו: שילוב בין התנסויות וחוויות ארציות, שהביאו להכרה מקיפה של תחומי חיים רבים, לבין התנסויות רוחניות שהביאו להבנת נתיב ההתפתחות של העולם ומשמעות הזמן.

[1] הוצאת תלתן, תרגם אלישע אבשלום (8 GA).

[2] בייחוד הפרק המרכזי: "האדם והתפתחות העולם" עמ' 86–183. תרגום דב
וירושבסקי, הוצאת תלתן 1998 (13 GA).

[3] בתרגום יהודה מישורי, הוצאת מיכאל.

[4] ר. שטיינר, "החוק החברתי הבסיסי", מתוך מאמר בן שלושה חלקים שדן
בשאלה החברתית והתפרסם בכתב העת לוציפר-גנוסיס בשנים 1905–1906.
תרגום חופשי.

[5] רשימה חלקית (כולן בהוצאת חירות): נקודות מפנה בהיסטוריה האוקולטית
(GA 60-61), הקארמה של המטריאליזם (GA 176), היסטוריה אוקולטית
(GA 126).

[6] בתרגום בן-ציון בננו וולקוביץ, הוצאת מיכאל (GA 23).

[7] הוצאת הרדוף, תרגמה תומר רוזן גרייס (GA 340).