חשיבת הלב ושליחותה בעולם

עם בוא הסתיו מתחילה התנועה של האדם פנימה לתוך עצמו. הוא עובר מהוויית הקיץ להוויה מהורהרת יותר, וזה זמן טוב להתבונן בתפקידה של החשיבה. רבים בדרך הרוחנית חוששים כי החשיבה מסיטה מן הדרך, מרחיקה מן החוויה האותנטית; קרה ומובילה לשכלתנות עקרה. בתודעתנו, החשיבה מתחברת למדע, ומציעה עולם של התבוננות קרה ומרוחקת, בלתי מעורבת, השואפת לאובייקטיביות מנותקת. אבל אנו מכירים בכך, שהשאיפה לאובייקטיביות מרוחקת מותירה את האדם מפוצל ומתוסכל, שרוי עמוק בשאלה ללא מוצא: "מה מקומי  בתוך העולם?" אם העולם מתנהל על פי חוקים מתמטיים קבועים, מה מקומם של חיי הרגש, החוויה והערכים שלי? האכזבה הלא מודעת מהחשיבה מן הסוג הזה מובילה להקטנת ערכה של החשיבה ולדגש על ההתנסות בחיים, על הביטוי האישי ועל החוויה הרגשית, מתוך ניסיון להשאיר את החשיבה מחוץ למגרש הרוחני ככל האפשר.

אך דרך זו לא תצלח. גם אנשי הרגש הגדולים ביותר נזקקים לשפה, למושגים ולטיעונים כדי למצוא את דרכם. ואם ההולכים בדרך הרוחנית אינם עוסקים בחידושה של החשיבה בהחייאתה, הם ימצאו את עצמם חוזרים וממחזרים מחשבות ישנות ומושגים, אשר יובילו אותם לכיוון ההפוך מזה שאליו הם שואפים במעמקי נפשם. החשיבה היא מתנה גדולה בהתפתחותו של האדם; ללא יכולת לחשוב אין לאדם יכולת לנווט את דרכו בתוך הסבך של החיים. היכולות של אבחנה, עשיית סדר, הכללה, הפרדה בין העיקר לטפל – כולן הן בנות החשיבה. ללא היכולת לחשוב היה האדם נידון להיות כלי משחק בידי כוחות גדולים ממנו, נתין של הטבע, מופעל על ידי אינסטינקטים. הדרך של האדם לחופש תלויה ביכולת שלו לחשוב מחשבה עצמאית.

חשיבה גתאנית

כאשר אנו מכירים בהכרחיות של החשיבה, אנו ניצבים מול מספר שאלות: האם החשיבה יכולה לחדור מעבר לתופעות חיצוניות? האם החשיבה יכולה להשתנות מִקָרה לחמה? האם החשיבה יכולה לקדם אותנו בדרך הרוחנית? עזרה ראשונית אנחנו יכולים למצוא אצל גתה, המשורר והחוקר הגרמני בן המאה ה-18. גתה ניסה להציע צורת חשיבה החותרת אל אב-התופעה (1).
החתירה אל אב-התופעה דורשת העצמה של היכולת להפריד בין העיקר ובין הטפל; זהו ניסיון למצוא בתוך הרשמים את הרושם העיקרי, אשר מצד אחד שופך אור על התופעה הנחקרת, ומצד שני קושר אותה לשלמות גדולה יותר. החשיבה הגתאנית מסייעת לנו להיחלץ מן העמדה של המתבונן הלא מעורב, שפשוט אוסף ידע אינפורמטיבי, לאדם היכול לא רק לחשוב את האמת, אלא לחוות אותה בלבו.

גתה עשה עבודה כזו בתורת הצבעים שלו. כשפורסמה לראשונה, נדחתה עבודה זו בבוז על ידי המדע, אך בעשורים האחרונים היא זוכה לעניין מחודש (2). את המתודה הגתאנית אפשר לאמץ בתחומים רבים. נביא דוגמה אחת. אנחנו יכולים לשאול את עצמנו למשל מהם המאפיינים של הילדות המוקדמת. המחקרים המדעיים יניבו תיאורים רבים מספור ורבבות פרטים, אשר מולם ניצב האדם חסר אונים. התבוננות גתאנית בילד בשנותיו הראשונות יכולה לחשוף את העובדה, כי לילד ראש הרבה יותר גדול ביחס לגוף מאשר למבוגר. זו יכולה להירשם כעובדה אחת מני רבות, אך עם חשיבה גתאנית תמונתית יותר, היא יכולה להיתפס כאב-תופעה, המסביר את ה"קוסמיות" של הילד הקטן; את יכולת האמון, ההתמסרות והקליטה שלו, ואת היותו ישות של רצון וחיקוי מתוך האיכות של ה"עגול", שהיא איכות של זרע ושל פוטנציאל. ההבנה של אב-התופעה הזה מטילה אור גם על תופעות בהקשרים רחבים יותר. למשל, על המשמעות של התארכות הגפיים והופעת החשיבה המופשטת בגיל ההתבגרות, ועל הקשר בין הקו הישר של הגפיים לבין מציאת הדרך אל האדמה וההקשרים הארציים המאפיינים את גיל ההתבגרות. ניתן ללכת הלאה ולחקור הקשרים נוספים, כגון היחס בין הישר והעגול.

צורת החשיבה הגתאנית תזכה בוודאי להרמת גבה מזלזלת של בני זמננו, אשר הורגלו בחשיבה האנליטית. אחד ההישגים הגדולים של המדע המודרני הוא נטרול הסובייקטיביות של החוקר; כל ניסוי ניתן לשחזור בלא קשר לזהות החוקר (3), ופתיחת פתח לסובייקטיביות עשויה להוריד לטמיון את ההישג הזה. אכן, החשיבה הגתאנית טומנת בחובה סכנות: היא יכולה בקלות להפוך לחשיבה סובייקטיבית שרירותית, אשר מעידה על החושב ולא על התופעות שאותן הוא חוקר. אך בצורתו הנכונה, מחקר גתאני מציע דרך אחרת, שאינה מוותרת על החתירה לאובייקטיביות מחד, ומאידך יודעת כי החוקר אינו יכול להיות אובייקטיבי כאשר הוא לוקח את מושא המחקר לתוך נפשו. בגישה זו רואים בחוקר אדם הצועד בדרך רוחנית של התפתחות, אשר בה הוא מתוודע פעם אחר פעם לכשלים הסובייקטיביים שלו, וחותר בהתמדה לשמוע את שפת התופעות עצמה. כך ניתן לצלול אל תוך המים הגועשים של הבנת האדם, ולא רק להישאר על פניה השטחיים של מדידת התופעות ומנייתן. החוקר הגתאני נדרש כל הזמן להתאמן בחשיבה גמישה מצד אחד, אשר בוחנת את התופעות מנקודות ראות שונות, ובחשיבה עקבית והגיונית מצד שני, לצד התבוננות פנומנולוגית מדויקת בפרטים של רשמי החושים. גתה קיווה כי באופן הזה ניתן יהיה גם לגשר על הפער המתרחב בין מדע לאמנות (4).
גם בימיו של גתה הפך המדע לקר ונוסחתי, ואילו האמנות הפכה לסובייקטיבית ושרירותית. גתה האמין, שבדרך שהוא מציע יהפוך המדע לאנושי, חדור חיים ומחובר לאדם, ואילו האמנות תחתור לאוניברסלי (5) ולא תישאר לכודה במלכודת של הצמצום הסובייקטיבי. לתפיסתו, כאשר ייפגשו מדע ואמנות מן הסוג החדש תיוולד גם דת, דת אשר נובעת מן העומק של ההתפעמות הרגשית אל מול תופעות העולם.

אהבה בצורתה הרוחנית

שטיינר ראה את עצמו כממשיך את דרכו של גתה. הוא הביא את חשיבת הלב לתוך תחומי החיים הגלויים והנסתרים, ויצר פנורמה ענקית של תמונות, אשר להטמעתן על ידי האנושות יידרשו עוד שנים רבות. תמונות אלו יכולות להוביל לעיצוב מחדש של כל תחומי החיים. שטיינר מציע דרך, שבה יכול האדם לעשות את דרכו מהחשיבה היומיומית של זמננו לחשיבה תמונתית אימגנטיבית. לא חשיבה של תמונות פנטזיה ודמיון, אלא חשיבה של תמונות, שמייצגות את המציאות על עומקיה הנסתרים; חשיבה שבה משתתף לבו של האדם, והיא פונה לרגשותיו הנעלים ביותר ולחוש העמוק שלו לאמת. היא חיה שוב את קשרי הגומלין בין המיקרוקוסמוס לבין המאקרוקוסמוס, בין האדם לבין העולם, ובתוכה יכול האדם לחזור ולמצוא את עצמו ואת מקומו כחלק מן העולם, מקום אשר ממנו נושל בידי החשיבה המדעית הקרה. חשיבת הלב היא חשיבה יוצרת. היא מסע של גילוי, שבו האדם מפתיע את עצמו שוב ושוב בחוויות "אהה" של גילויים חדשים, ובניגוד לחשיבה אנליטית, אין היא מתווה דרך לפתרון שניתן לחזות אותו מראש. בשביל החשיבה הזו העולם כולו הוא שלמות נושמת אחת, ארוגה בקשרי גומלין, אשר רק מחכים לגילוי. היא יוצרת מוניזם דינמי והוליסטי, אשר חוקר את הדינמיקה שבין שלמויות גדלות והולכות. החשיבה האימגנטיבית הופכת להיות חמה עד לשיא ששטיינר מכנה בשם "כוח אהבה בצורתו הרוחנית" (6) – חשיבה הנולדת מתוך התמסרות בלתי-אנוכית לתופעות העולם. כך לומד האדם על קשר הגומלין שבין אמת לאהבה. האהבה לאדם ולעולם מולידה את היכולת לראות את האמת, והאמת יוצרת כל פעם אתגר חדש לאהבה, המביא להרחבתה ולהעמקתה. הגישה הפוסטמודרנית, אשר מנסה לערער בכלל על מושג האמת, משמיטה את הקרקע מתחת לאנושיות עצמה. אדם אינו יכול להיות אדם בלי לחתור לאמת. תרומתה של הגישה הפוסטמודרנית היא בהבנה, כי אפשר לחתור אל האמת אך לא להגיע אליה במלואה, וכי היא רבת פנים ורבת שכבות, ודורשת מהאדם הרוצה להתקרב אליה דרך של התאמנות ומשמעת עצמית (7).

להביא סדר לקארמה

התחום שבו נדרשת באופן הדחוף ביותר חשיבה חדשה הוא התחום החברתי, התחום של המפגש בין אדם לאדם. החשיבה הישנה מובילה אותנו לשפוט כל אדם שאנחנו פוגשים, לקטלג אותו ולהחזיק קריקטורה של דמותו בתוכנו. אלה הם שיפוטים הנובעים לרוב מן הסימפטיות והאנטיפטיות (8) שלנו, ותופסים אך מעט מן המהות של הזולת. החשיבה החדשה מציעה דרך של התאמנות, שבה אנו חותרים פעם אחר פעם לתפוס את המהות של הניצב מולנו, את החלק המתפתח, הרוחני בתוכו ואת המאבקים הייחודיים שאיתם הוא מתמודד. החתירה הזו יכולה להיעזר בניסיון לבנות שוב ושוב תמונות של האחר. עם התחזקות היכולת הזו, התמונות יתקרבו יותר ויותר
לתמונות קרמטיות, אשר נושאות את האמת של חייו הקודמים של האדם ושל תמונת החיים הבאים שלו. תפיסה כזו של הזולת ושל היחסים הקרמטיים שלנו איתו יכולה להוביל אל המעשה החופשי (9) - המעשה אשר משוחרר מן התבניות הקרמטיות, ומוביל לסיכוי של ריפוי ושל יצירה של קארמה חדשה, משוחררת, למען העתיד. זהו מסלול אשר דורש ידיעה עצמית נוקבת ונכונות לעמוד מול המנגנונים האוטומטיים רבי העוצמה המניעים אותנו לפעולה. זו עבודה הכרחית אם אנחנו רוצים להיחלץ מן הכאוס החברתי, המצוקה הנפשית והבדידות הקיומית, המאפיינים יותר ויותר את היחסים החברתיים בימינו במעגלים של משפחה, עבודה, חברים וקהילה. רק כך נוכל לצעוד אל המשימה החברתית העיקרית של זמננו, שאותה מכנה שטיינר "להביא סדר לקארמה" (10) ;להביא לצעדים ראשונים של ריפוי ושל הרמוניה חדשה בתוך המאבק הקרמטי הכבד והסבוך שבו נתונים כולנו.

במיתולוגיה האנתרופוסופית נקרא הנושא והמנהיג של החשיבה הישנה והקרה – אהרימן; והנושא של החשיבה השלמותית, החמה והתמונתית – מיכאל. הקרב ביניהם מופיע במסורת הנוצרית כקרב בין מיכאל ובין הדרקון. מצד אחד הדרקון, המאיים לבלוע את כל האנושי, ומצד שני מיכאל, אשר עומד מולו באומץ. מיכאל מצליח להחדיר את כידונו אל תוך הלוע של הדרקון, ובכך משחרר את האדם בדרכו לקראת חופש ואהבה.

1. Henri Bortoft, Goethe's Scientific Consciousness, Institute for Cultural Research, 1986.
2. F. Amrine, F. J Zucker & H. Wheeler (Eds), Goethe and the Sciences: A Re-Appraisal, Reidel Publishing
3. על הנושא הזה כתב ארנסט להרס כבר ב-1951: Ernst Lehrs, Man or Matter, Rudolf Steiner Press, London.
4. "Anyone who possesses science and art has religion as well; Anyone who possesses neither of these had better have a religion", Goethe, Selected Verse, Penguin Classics, 1986.

5. "התפתחותה של האמנות היא התבטאות של האוביקטיבי-נצחי, המתקדמת והולכת בתוך הסוביקטיבי הזמני, ומצד שני, הריהי המאבק בסוביקטיבי באמצעות האוביקטיבי", ואסילי קאנדינסקי, על הרוחני באמנות, הוצאת ביאליק, 1984 ,עמ' 63 .
6. הפילוסופיה של החירות, תג, 1994 ,עמ' 111.
7. בהקשר זה צריך להזכיר את עבודתו של גיאורג גלצר, אשר מצעיד את החשיבה צעד קדימה לקראת הפיכתה לחשיבה מוזיקלית אינספירטיבית שלמותית.
8. ראו הרצאה של שטיינר, "דחפים חברתיים ואנטי חברתיים באדם", עיונים אזוטריים א, הוצאת תלתן, 1999.
9. על המעשה החופשי יותר ראו Coenraad Van Hoten, Practicing Destiny, Temple Lodge, 2007
10. "מיכאל הוא מי שמביא את הכוח שיכול להוביל לסדר בקארמה של אלה שהלכו איתו. כך אנו יכולים לומר: "מה אחרי ככלות הכול מאחד את החברים בחברה האנתרופוסופית? עצם הדבר שעליהם להביא סדר לקארמה שלהם".
מתוך:   Rudolf Steiner, Karmic Relationships Vol. 3, Rudolf Steiner Press, 1977, (תרגום שלי)