לאהוב כמו מים

מים הם דבר לא חי, ובכל זאת, כל חיים שאנחנו יכולים לחשוב עליהם – גם אם נחפש חיים בכוכב אחר – יהיו תלויים במים. יש במים מחווה מסוימת שגורמת לחיים להזדקק להם – הייתי קורא לה חוסר אנוכיות. למים יש עוצמה אדירה, אין כוח בטבע שיכול להם, אך הם לעולם לא ייקחו דבר לעצמם. יש להם יכולת מופלאה לבצע טרנספורמציה, מטמורפוזה, אך לעולם לא למען עצמם.

דוגמה קלאסית היא מחזור המינרלים בטבע. ברזל, סידן, גופרית, נתרן וחומרים אחרים שחיוניים לתהליך החיים, נמצאים בהרים הגבוהים, שם הם אינם זמינים לשום יצור חי. מה המים עושים כדי להפוך אותם לזמינים? למים יש תופעה שנקראת א-נורמליות. לכל חומר בטבע, חוץ מהמים, יש תכונה שבה ככל שהוא מוצק יותר כך הוא מכווץ יותר, ולהפך, ככל שהוא יותר נוזלי וגזי – כך הוא יותר מפושט. במים – במצבם המוצק המשקל הסגולי יורד והנפח עולה (זו הסיבה שקרח צף על מים).

נחזור להרים. טיפות גשם נכנסות לסדקים בסלע ושם הן ממתינות לקור הגדול. כשהימים הקרים מגיעים המים הופכים לקרח, וכך הם מתרחבים ומתרחבים ולאט-לאט מרחיבים את הסדק. כך שנה אחר שנה, עד שהסלע לבסוף נשבר ונופל. עוד גשם ועוד מים יגיעו, יפוררו עוד ועוד את הסלע, יגרפו אותו נמוך יותר ויותר במורד ההר עד שיגיע לנחל, שם – בגלל אותה תכונה של חוסר אנוכיות – המים ייפטרו מכל המינרלים שהם עבדו כל כך קשה לקבל. המים בנחל עצמו לא רק יורדים במורדו, אלא גם נעים כל העת בתנועת בורג סיבובית, שמעיפה מתוכם לגדה כל דבר שהוא לא מים. הם כל העת כמו מנקים את עצמם מכל דבר שנכנס אליהם. כתוצאה מכך מצטברת שכבת אדמה פורייה בגדות, והמינרלים זמינים לכל חי.

^{גשם סגול}

מאין למעשה הגיעו מים לכדור הארץ? זאת שאלה שהיא לא רק אנתרופוסופית אלא גם מדעית. אחת התאוריות של הגאולוגים לגבי מקור המים בכוכבנו קשורה לעובדה שבכל יום אלפי גושי קרח, כל אחד מהם בגודל של מקרר, נכנסים מהחלל החיצון אל האטמוספירה שלנו. הם נמסים והופכים לעננים שיורידו גשם. ניתן אם כן לומר שאנחנו כל הזמן מוּפְרים ממים קוסמיים.

שטיינר מאוד אהב את המילה "גשם" בעברית ואת  הקשר שלה להתגשמות. הוא מספר שכל המתכות מגיעות לכדור הארץ מהפלנטות השונות, כל יסוד מהפלנטה שלו; באחת מהרצאותיו הוא מתאר את כדור הארץ כשהוא נמצא במצב של גז ומרחפים בשמיו עננים צבעוניים. כשהכדור התקרר התחיל לרדת גשם צבעוני – אדום, ירוק, כחול, צהוב – שהתנקז לאגמים צבעוניים, שם נוצרו מִרבּצי המתכות.

גם בתמונת הבריאה של שטיינר, גם לפי המדע וגם בתנ"ך – המצב הנוזלי הקדים את המוצק. בסיפור בראשית האל בורא ארץ ושמיים, אך המים כבר שם (אולי ברא אותם לפני כן, אך זה לא מוזכר). ואילו אצל שטיינר מופיע אלמנט המים בתקופת "ירח הקדום", יחד עם הגוף האסטרלי של האדם, לפני תקופת ארץ בה אנחנו חיים. קדמו לירח הקדום תקופת שמש הקדומה – פלנטה של אור וגז בה נולד הגוף האתרי של האדם, ולפניה תקופת שבתאי הקדום – פלנטה של חום, בה נולד הגוף הפיזי. כל אלה, כפי שניתן לראות, נעים במעין היפוך התפתחותי, עת הפלנטה נעה מחום לגז, לנוזל ולמוצק, בעוד האדם מתפתח בכיוון ההפוך – מהפיזי לאתרי, לאסטרלי, ובתקופתנו מפתח את האני שלו.

שטיינר מדבר על כוח שהוא קורא לו "ויתור יוצר". על אדם חזק נאמר, בדרך כלל, שהוא "יכול להזיז הרים", שהנוכחות שלו היא כל כך עוצמתית שהוא יכול להשפיע על המציאות. אך זו תכונה שהופכת לבעייתית כשאנחנו רוצים ללמוד משהו חדש, כי אז אנחנו צריכים לוותר על עצמנו ולתת לדבר מה חיצוני לפעול בתוכנו, כמו בדיבור והקשבה. כשאני אומר משהו, אני מביא את עצמי לעולם; כשאני מקשיב, אני מביא את העולם לתוכי. בירח הקדום נוצרה מחווה של שחרור האגואיזם ואפשרות להתפתחות חדשה. זאת המחווה של המים. יש להם המון כוח, אך הם מוותרים על כל מה שנכנס לתוכם. הם מאפשרים לחומר לעבור דרכם אך הם לא לוקחים ממנו דבר, הם נותנים חיים אך לא מחזיקים חיים. מים מזיזים את האתרי, מקושרים לאתרי, אך הם עצמם לא אתריים. הם עצמם לא חיים, וזה פרדוקס מופלא.

מים מזיזים את האתרי, מקושרים לאתרי, אך הם עצמם לא אתריים. הם עצמם לא חיים, וזה פרדוקס מופלא

^{שליט של מים}

מים הם כוח פיזי שמאפשר לאתרי להתחבר לחומר, הם כוח שמחבר רוח לחומר, כלי של היטהרות וניקוי. ניתן לומר עליהם שהם כוח של אהבה צרופה. מדוע? כי הם מאפשרים לחיים להתגשם אך הם עצמם לא זקוקים לחיים. זאת הוויה שהיא לגמרי פתוחה לתמוך באחר.

כשישוע טובל בירדן הוא הופך עצמו לישות כזאת, ישות של אהבה שלא רוצה ולא צריכה דבר לעצמה. ולמעשה, זאת לא הפעם הראשונה שישוע פוגש מים. כל חייו סובבים סביב ים המלח והכינרת – שני מקווי המים הגדולים שלנו, שהם שונים מאוד באופיים ושלידם התפתחו תרבויות מאוד שונות זו מזו. סביב הכינרת התפתח ערב רב של זרמים רוחניים, קבליים, שומרוניים ועוד, בעלי אופי פתוח ואוניברסלי; וסביב ים המלח התפתחו הכתות הפנאטיות של מדבר יהודה, כת מצדה והאיסיים. המעבר של ישוע מאדם לישות כריסטוס מתרחש בירדן, שהוא נתיב מים המחבר בין שני האגמים האלה, בין חשיבת השכל של ים המוות לחשיבת הרגש של ים החיים.

ישוע לא רק טובל במים, הוא הולך על המים, הוא עושה ניסים במים, הוא כאילו שליט של מים. לשליחים שלו הוא אומר שהם כמו דייגים, הוא מבשר את עידן דגים – שאנו מצויים כעת בסופו – עידן הנצרות שהדג הוא מסמליה הקדומים.

אך הרי ברור שלא כל אדם שיטבול במי הירדן יהפוך לכריסטוס. בכדי שישוע האדם יוכל לשחרר את האני שלו וליצור בתוכו מיכל שלתוכו יכולה להתגשם ישות אל עליון, נדרשת קונסטלציה גנטית מאוד מסוימת שנבנתה במשך דורות – חיבור בין ישות רוחנית-אסטרלית לישות פיזית-אתרית שבאה ממחזורי התגשמות האדמה. וכשההתגשמות הזאת נוצרת – מרכיב רוחי צריך לחדור לתוך מרכיב פיזי. זאת עוצמה שקשה לתאר, ולכך נדרשים כוחות ההקרבה העצמית של המים.

סביב הכנרת התפתח ערב רב של זרמים רוחניים, קבליים, שומרונים ועוד, בעלי אופי פתוח ואוניברסלי; וסביב ים המלח התפתחו הכתות הפנאטיות של מדבר יהודה, כת מצדה והאיסיים. המעבר של ישוע מאדם לישות כריסטוס מתרחש בירדן, שהוא נתיב מים המחבר בין שני האגמים האלה

^{למות כמו ירדן}

בבשורה החמישית מתואר כיצד ישוע, בכל התקופה שקדמה לטבילה, הולך ומאבד את הזהות האנושית שלו. האני שלו עוזב אותו, לחבריו הוא נראה כסהרורי, כאדם שדעתו אבדה לו. הוא מסתובב לאורך הירדן, ואנשים שמכירים אותו לא מזהים אותו פתאום. הוא כמו זחל שמתגלם, עוטה על עצמו קורים, מסך של הרחקה מהעולם לפני שהוא הופך לפרפר; וברגע שהוא בשל לקלוט את הרוח, ברגע שניקה מעצמו באופן מספיק את ישות ה"ישוע" שלו – הוא עושה בעזרת המים את הפתיחה הסופית של ישותו כדי לעבור את ההפריה.

שטיינר מתאר הפריה, כל הפריה באשר היא, כרגע של כאוס שמאפשר לכל דבר בטבע להתגשם. לא הביצית ולא הזרע יוצרים את ההפריה, הוא אומר, אלא המערבולת שיוצרת בתוכה מרחב. וזו עוד אחת מתכונות המים: ליצור מערבולת בכל מפגש בין מים למים. שהרי אם כל חומר מוצק בעולמנו יפגוש חומר מוצק נוסף – אחד מהם ייאלץ לפנות את מקומו. אם נזרוק אבן על חלון – הזכוכית תישבר ותפנה מקום לאבן, ואם נקפיץ כדור על קיר – הכדור ייהדף חזרה אלינו. במפגש של מים עם מים, ברגע ההתנגשות, הם יתחילו לנוע סביב מרכז משותף, אליו נכנס אלמנט גבוה יותר – אוויר. וכך, ברגע ההפריה הקוסמית של ישוע במים, כשהוא מוותר על עצמו, הרוח יורדת לתוך הגוף הפיזי שלו וחיה בתוכו שלוש שנים. ישוע מת במים ונולד מחדש ככריסטוס.

לאחר הטבילה ישוע עולה לאורך הירדן, בכיוון הפוך מזרימת המים, אל הכינרת, שם הוא מפיץ את הבשורה החדשה שלו לאנושות. ה"אהבת לרעך כמוך" היהודי, הופך ל"אהבת את כולם כמוך" הכריסטיאני.

מעניין לשאול מדוע ישוע לא טבל במעיין, שהרי המעיין הוא לא רק מטאפורה לטרנספורמציה ולמים חיים, אלא ממש בפועל נביעה של מים חיים מהסלע הדומם. מבחינה פיזית, מעיין הוא הסוף הטוב של מחזור המים. אלה הם המים הכי בריאים בעבורנו לשתייה, כי הם עברו מחזור שלם והוטענו בכל מה שאנחנו זקוקים לו. הם עברו אידוי מהים, הוטענו כוחות קוסמים באוויר, התגשמו לגשם, חלחלו לאדמה, קיבלו לתוכם כוחות מינרליים, ואז הם בוקעים כמעיין – מים שהיו בשמיים ובאדמה, ועתה נובעים מהמעמקים, נושאים כוחות ריפוי והזנה.

בתורה נכתב שכדי למנות מלך, נביא או כהן יש למשוח אותו ליד מעיין. יש להניח שיוחנן המטביל הכיר את הצו הזה, והגיוני גם לשאול: אולי במקום בו ישוע טבל נבע אל תוך הירדן מעיין נסתר?

בתמונה: אוריה, 2019, מתוך הסדרה רגש במים. צילום: ינון גל-און