הוצאת אדם עולם אנתרופוסופיה וחינוך וולדורף בישראל
לאחרונה ביקרה בישראל הגננת הדנית הלה הקמן (Helle Heckman), המרצה וכותבת על ‘הורות איטית’, וטענה כי לאחר כ־ 30 שנות גננות, הבינה שיש מפתח אחד ממש פשוט לגידול ילד שחי בהרמוניה עם גופו וסביבתו: ההליכה.
בגן שלה הבוקר נפתח בעשרים דקות של הליכה. בכל בוקר, ללא הבדל בין ימים גשומים לימים יבשים, קרים או חמים. בכל בוקר יוצאים להליכה, עד שמתפוגג כל המתח שנאסף בגופו של הילד, בעקבות הבקרים העמוסים בבית. הרי כל ילד חווה על בשרו את הצורך להזדרז להתלבש, לאכול, לצחצח שיניים, להכנס לרכב ועוד ועוד. ההליכה באוויר הפתוח, כאשר בכל יום משהו קטן משתנה בנוף או במזג האויר, מרגיעה, מאזנת, ומשפרת את מצב הרוח.
למי יכולה להועיל ההליכה? אספר כאן על שני ילדים שיצא לי להכיר לאחרונה.
רון (שם בדוי כמובן) הוא בן רבע לשלוש. ילד נאה מאד, דקיק, העור שלו כמעט שקוף, האצבעות בידיו וברגליו ארוכות והוא כל הזמן בתזוזה. הוא אוכל מעט מאד ומעדיף בעיקר ממתקים וחטיפים. הוא ישן מעט ומתעורר לפחות פעם אחת בלילה. הוא לא כל־כך מחזיר מבט, וכאשר מנסים לעצור אותו כדי לומר לו משהו, הוא מתפתל ומנסה להמשיך בדרכו. יש לו רעיונות מעניינים: הוא מטפס מאוד גבוה על שידת הקש שעליה מונחות סלסלות, הוא מסתתר בכוכים קטנטנים בחצר, שהגננת אפילו לא ידעה על קיומם. אך רוב משחקו הוא ביחידות, בעוד כמה חברים מנסים לחקות את האומץ שלו ומשתרכים אחריו כמעריצים בעקבות הידוען.
כאשר הוא מסתובב בפעוטון הוא לעיתים דורך על חבריו שיושבים על הרצפה; בפרץ של שובבות הוא מעיף מהשולחן את כל הבלוטים שנאספו בטיול, או את כל כלי המטבח בפינת המטבחון שבפעוטון.
ההורים מאוד מוטרדים ועייפים. “אין מצב שרון יושב חמש דקות במנוחה, חוץ מהזמן שהוא רואה טלויזיה” אומר האבא. “אני בהריון ודואגת מה נעשה כשתיוולד התינוקת”, אומרת האם; “מה, הוא יישב עליה בלי לשים לב?”. הגננת מעלה דאגה מסויימת שלילד יש איזשהו קושי של קשב וריכוז.
עדי היא ילדה עגלגלה, בת שנתיים וחצי. היא חייכנית ונבונה ובעלת רצון חזק. כשמסרבים לרצונה היא פורצת בשאגות נוראיות. כששני מבוגרים עסוקים במשהו, היא תמיד תידחק ביניהם ותראה להם את היצירה האחרונה שלה, או תבקש עזרה בסידור הנעל, או סתם: “ידיים!”. היא כל הזמן מסתובבת. אינה מתמקדת בשום משחק למשך יותר מכמה דקות, היא נהנית מחברה של ילדים אחרים רק במידה שהם עושים משהו למענה. כשהיא רוצה צעצוע ואינה מקבלת אותו, היא נושכת את החבר שמחזיק בצעצוע. בבית היא ישנה במשך כל הלילה, אך מרגע שעיניה נפקחות היא במצב של דרישה מתמדת למזון, גם כשהיא שבעה. היא זקוקה לטיפול ולתשומת לב מתמידים. הגננת רומזת בעדינות שהילדה חסרת גבולות.
לאזן את אונות המוח
מה משותף לעדי ורון, ובעצם לכל שאר ילדי הפעוטון? חסר להם הקצב הנכון בהתנהלות. חסרה הרמוניה ביחסים שלהם עם העולם.אבל לא רק זה. מבחינת האנתרופוסופיה, הנדבך המרכזי בגדילה והתפתחות הילד הוא רכישת היכולת ללכת. אמנם ישנם ילדים שמסיבות של גורל נולדו נכים או בעלי ליקוי בהתפתחות, אך רוב הילדים לומדים ללכת כחלק מן הרצף הטבעי של חייהם. ההליכה משתפת בעצם את כל מערכות הגוף: הגפיים, מערכת הנשימה, מערכת הדם, מערכת העצבים וכמובן המוח אשר מכוון את כל המערכות. תנועת ההליכה דורשת מכל הגוף לנוע כשהוא מגייס את יכולת ההצלבה בין הגפיים, כי בדרך כלל יד ורגל נגדיות משתתפות בכל צעד. יכולת ההצלבה הזאת משרתת את ילדנו בטיפוח הקשר שבין שתי אונות המוח. ההליכה דורשת יכולת איזון פנימי וכיוון אשר מאוחר יותר יתבטאו ביכולת תיכנון הכתיבה על הדף: כלומר לא לצאת מהשורות או להיפך: לכתוב בכתב גדול ועקום אשר תופס את כל הדף. גם כיווני האותיות )גימל ו"זימל” למשל) נתמכים על־ידי היכולת ללכת.
כאשר ילדים הולכים, משתפרת יכולתם למקד את המבט, תוך כדי בחירה בגירוי המתאים. הרי אם לא יתמקדו באבן שזרוקה על השביל, הם עלולים ליפול! גם שאר החושים זוכים לטיפוח נפלא תוך כדי המפגש המשמח עם צבעים, ריחות, קולות, מירקמים ותחושות. שיווי המשקל משתפר, מושגת זקיפות על מנת שהידיים תהיינה פנויות, הרגליים הקטנות מתחזקות וכך גם תחושת המסוגלות והבטחון העצמי.
אפילו חגורת הכתפיים, שילדים רבים נדרשים לחזקה אצל פזיותרפיסטים או בחוגי שחייה, מתחזקת במשך ההליכה. אמנם ההקלדה על מקלדת המחשב חוסכת מילדינו את המאמץ הזה, אבל קיימים כיום מחקרים רבים אשר מראים כי הלמידה, ללא כתיבה משמעותית, איננה איכותית; הילדים אינם זוכרים את מה שלמדו ואזורים שלמים במוחם אינם מתפתחים באופן משביע רצון. כל כך הרבה יתרונות, ובחינם.
חפשו רחוב שקט
האם השתכנעתם שההליכה חשובה מאד לגדילתם של ילדים? אולי כן, אבל נשאלת השאלה, איך
משלבים אותה ביום העבודה העמוס שלנו? אם אתם מהסוג שקם בחמש בבוקר לריצת בוקר, אז אין לכם בעיה. חזרו הביתה, קחו את הילדים ל־ 15 דקות של טיול בוקר ורק אז תתקלחו לקראת יום העבודה.
אם אתם שייכים לסוג שמנסה להשלים את השינה לאחר ההתעוררות ל"אמא-פיפי-מים- שמיכי-חלום”, כדאי לשלב הליכה בפעילות אחר הצהריים שלאחר היום בפעוטון או בגן. אין מדובר בשהות בגן השעשועים, שגם היא מבורכת, אלא בהליכה רצופה, מבלי למהר, מתוך מבט על כל האוצרות שנקרים בדרכנו: חתול, חילזון, נמלה, צנובר, בלוט, פרח יבש, תרמיל של אחד העצים ועוד. הליכה כזאת, שבה אתם מכבדים את הקצב והצרכים של ילדכם, תהיה טובה ונעימה גם עבורכם.
אכן, ישנם קשיים רבים אשר איני מזלזלת בהם. ראשית, לא כל המקומות בארץ מזמינים לטיול. נסו בכל זאת למצוא רחוב שהוא מעט שקט יותר. יצא לי לגור במרכזי ערים. בדרך הביתה עם הילדים ברכב הייתי עוצרת באזור שקט יותר, מטיילת איתם קצת, מכבדת אותם בפרי ומגיעה הביתה כשהם רגועים ועייפים.
ישנם ילדים שאינם רגילים כלל להליכה. אפשר להתחיל בחמש דקות או עשר ולעניין אותם בכל הדברים שבדרך, כולל לוח מודעות עם “יובל המבולבל” או פנס רחוב שהזכוכית שלו שבורה, או לחפש את כל המכוניות שהן בצבע לבן... הכל כשר על מנת להשיג את שיתוף הפעולה. הליכה מתוך כפייה לא תשיג את היתרונות שמנינו. נסו גם לעניין את הגננות של ילדכם באפשרות לצאת לטיול יום־יומי, אם הדבר אפשרי מבחינה חוקית ובטיחותית. הרבה מן העומס הרגשי והמתח שנצבר בין כתלי הגן מתפוגג בהליכה.
ניתן להוציא בכל יום קבוצה קטנה אחרת אם אין אפשרות לשוטט עם כל ילדי הגן.
הוריו של רון, שסיפרתי לכם עליו, בחרו בהליכת ערב. בהתחלה הוא התלונן ונסחב ואמר שכואבות לו הרגליים, אך לאחר שהטיול היומי הפך לשיגרה, הוא התחיל לאכול את ארוחת הערב בתיאבון ולישון הרבה יותר טוב. הוא גם נהיה רגוע ופתוח יותר לקשרים עם המשפחה. אמה של עדי נהגה לצאת לחדר הכושר בבקרים והיא אכן שילבה טיול קטן עם עדי. לאחר שהטיול התארך, סוכם שזה יהיה טיול אל הפעוטון ורק לאחר מכן האמא חזרה הביתה, והתלבשה בנחת לקראת יום העבודה שלה. הגננות בישרו שהיא נינוחה יותר, אוכלת מתוך רעב ולא מתוך שיעמום, ועוצמת הקול והדרישות שלה פחתו, כי היא חשה שיש מענה לצורך האמיתי שלה בתשומת לב, קרבה ופעילות משמעותית משותפת עם הוריה.
זהו! ממחר מתחילים בהליכות עם הילדים?
