מתוך שלל הסלוגנים והסיסמאות שנכתבו בגואש ומכחול על שלטי קרטון במסגרת מחאת בלפור, אימץ הציבור אמירה אחת: "לך", והפך אותה לסמל. מחאה עממית צריכה מסרים פשוטים ומזוקקים, והמילה לך, על רקע שחור עם הלמ"ד המתנופפת כדגל של מפלגת הליכוד, מילאה את הצורך הזה בצורה מושלמת. כי בסופו של דבר, מה המחאה רוצה? שנתניהו ילך. לאן? זה כבר פחות חשוב. לכלא, לביתו, לאמריקה, למאדים, לא משנה, רק שילך מפה. נתניהו הפך, במידה רבה של צדק, לסמל לכל מה שרע, רקוב ומושחת במערכת השלטונית שלנו. בעיני המוחים, נתניהו הוא האיש הרע, ואם ילך – המצב חייב להשתפר.
נתניהו ילך במוקדם או במאוחר, אבל האם באמת יהיה טוב יותר אחריו? גם אני מפגין בבלפור ובצומת הראשית הקרובה למקום מגוריי, ובכל זאת התשובה לשאלה הזאת לא ברורה לי. ואני שואל את זה לא רק מכיוון שבתקופת נתניהו אכן קרו לישראל גם דברים טובים, אלא גם כי – אם באמת נתניהו כזה רע, איך יכול להיות שחצי מהמדינה חושב בדיוק ההפך?
הלחי השנייה
אז בואו נשאל מה זה רוע. שטיינר מגדיר רוע כ"טוב שאינו בזמנו". כלומר, כל דבר שאנו תופסים כרע בזמן הווה, היה – או יהיה – דבר טוב בזמן אחר. ניקח לדוגמה את רעיון טוהר הדם בדת היהודית. במבט של אדם אוניברסלי היום, זה נראה כתפיסה גזענית ובלתי מקובלת. אך לרעיון לפיו ליהודים אסור להתערות בעמים אחרים היה היגיון בזמנים קדומים, למשל בתקופת האבות, כאשר ליהודים הייתה משימה להביא לעולם אימפולס רוחני חשוב, הקשור להתגשמות האני האנושי. בזמן ההוא, כל התבוללות הייתה מחלישה את היכולת של העם היהודי להביא לעולם את האימפולס הזה ופוגעת בהתפתחות הרוחנית של כלל האנושות. והנה, היהדות הצליחה במשימתה – אימפולס האני התגשם בכל העולם. אפשר לומר שמהבחינה הזאת, היום כולם יהודים. זה השלב שבו היהדות הייתה צריכה לשחרר את הרעיון של טוהר הדם, אך מכיוון שהיא נצמדת לצורות ולמנהגים ישנים, היא אינה עושה זאת, והופכת את מה שפעם היה טוב – לרע.
אם ניקח את המחשבה הזאת הלאה, נבין שהרוע אינו מהות העומדת בפני עצמה. המהות של העולם היא דווקא טובה, ומופעי הרוע שמתגלים בו אינם אלא טעות בתזמון. בהינתן נקודת השקפה כזו, איך ניתן להתייחס לרוע שבו אנו נתקלים כיום? בדרשה על ההר מלמד ישוע הנוצרי: "שמעתם כי נאמר עין תחת עין שן תחת שן; אבל אני אמר לכם אל תתקוממו לרשע והמכה אותך על הלחי הימנית, הטה לו גם את האחרת." (מתי ה 38). הצו להטות ליריב את הלחי השנייה הפך ברבות השנים לשם נרדף לתבוסתנות ולכניעה. אך ישוע ממש מדגיש: "אל תתקוממו לרשע," ומזכיר את העיקרון המקראי של "עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל," (שמות, כא, כד), שלגביו אמר מהטמה גנדהי: "עין תחת עין יעוור את כל העולם". הניסיון לנצח את הרוע בכלים של עצמו רק מנציח את הרוע. לכן ההתקוממות כנגד הרוע כמוה כרוע.
לפי המיתוס המניכאי, האדם הראשוני הוא מה שנשלח מממלכת האור כדי להתערבב עם ממלכת החושך ולהתגבר עליה בתוך עצמה באמצעות המוות
להתערבב עם החושך
הבנו מה לא כדאי לעשות, אבל מה כן אפשר לעשות? המניכאים היו זרם רוחני שהתפתח בפרס במאה השלישית לספירה ונוסד בידי אישיות שכינתה עצמה מאני. לזרם המניכאי הייתה השפעה גדולה על זרמים רוחניים מאוחרים יותר כגון האלביגנזים, הוולדנסים, הקטארים והטמפלרים (ארבעה זרמים נוצריים) ואף, לפי שטיינר, על הבונים החופשיים. השפעה נוספת של המניכאים על הנצרות היא על דרך השלילה והגיעה דרך אוגוסטינוס הקדוש, אחד ממנסחיה של הדוֹגמה הנוצרית הקתולית. אוגוסטינוס היה מניכאי לפני שהמיר את דתו לנצרות, והדוגמה הכנסייתית, בין היתר בשאלות של טוב ורע, היא במידה רבה תגובת-נגד רעיונית למניכאיזם. בהרצאה על המניכאים[1] מספר שטיינר את מיתוס המניכאי על בריאת האדם: "פעם עלתה חמתן של רוחות החושך כנגד ממלכת האור. הן הגיעו עד לגבולה של ממלכת האור וביקשו לכבוש אותה, אולם לא יכלו לה. כעת הן היו אמורות להיענש בידי ממלכת האור. אולם בממלכת האור לא היה שום רוע, אלא רק טוב. דמוני החושך יכלו להיענש רק עם דבר-מה המגיע מהטוב. מה התרחש אפוא? הרוחות של ממלכת האור נטלו חלק מממלכתן וערבבו אותו עם הממלכה החומרית של החושך. עקב כך שחלק מממלכת האור התערבב עם החושך, נוצרה בממלכת החושך מחמצת, חומר תסיסה אשר הכניס את ממלכת החושך למחול סחרור כאוטי שכתוצאה ממנו התקבל יסוד חדש – המוות. עם המוות, מעכלת ממלכת החושך את עצמה בתמידות ונושאת באופן זה את הזרע להשמדתה היא [...] האדם הראשוני הוא מה שנשלח מממלכת האור כדי להתערבב עם ממלכת החושך ולהתגבר עליה בתוך עצמה באמצעות המוות. עקב התרחשות זו נוצר המין האנושי."
לאחר ששטיינר מספר את האגדה המניכאית הוא מוסיף לה את הפרשנות שלו: "המחשבה העמוקה הנעוצה כאן היא זו שמצד ממלכת האור אמורה ממלכת החושך להיות מנוצחת לא באמצעות עונש, אלא בדרכי נועם; לא באמצעות לחימה כנגד הרוע אלא דרך התערבבות עם הרוע, כדי לשחרר את הרוע. הרוע ינוצח הודות לכך שחלק מן האור ייכנס אליו."
תיקון הכללי
אך המאבק בין האור לחושך אינו משהו שקורה רק בעולם שמחוץ לנו. פעימת אדם-עולם מזכירה לנו שכל מה שאנחנו פוגשים בחוץ נמצא גם בתוכנו, וכך, גם המאבק בין הטוב לרע הוא מאבק פנימי בתוך כל אחד מאיתנו. לכן, כשאנחנו יוצאים למחות בבלפור, ראוי שנשאל את עצמנו: האם אני יוצא/ת משנאת נתניהו או מאהבת ישראל? האם אני מובל/ת על ידי החלק בי שנמשך באופן לא מודע אל הרוע שבחוץ, או שבאמת חשוב לי לתקן את הקלקולים והעוולות שבהם אני נתקל/ת? אם התשובה היא האפשרות הראשונה, אז התיקון שעליי לעשות הוא קודם כול פנימי. ואם זאת האפשרות השנייה, אז הפגנה היא לא בהכרח המקום החשוב ביותר, ובטח שלא היחיד, להיות פעיל בו. ברור, שאם לדעתי מה שקורה היום בממשלה הוא רע ומסוכן לישראל, חובתי האזרחית והמצפונית היא להביע את מחאתי. אך חשוב לזכור כי העבודה האמיתית היא לא להגיד לנתניהו "לך"; העבודה האמיתית היא לבנות כאן, על האדמה המשוסעת שעליה אנו חיים, אלטרנטיבות אזרחיות הנובעות מתוך חופש, אומץ ואהבה.
[1] 11 בנובמבר 1904, ברלין. מופיעה בכרך 6 של עיונים איזוטריים, הוצאת תלתן. תרגם אלישע אבשלום. הטקסט מובא בשינויי סגנון קלים.