ארבעה נכנסו לפרדס: היער כמרחב חניכה
ברוכים הבאים ליער

ארבעה נכנסו לפרדס: היער כמרחב חניכה

יער אחד, עצום ובלתי נתפס, מכיל את מרחבי התודעה של כולנו. זהו יער היקום והבריאה, יער החיים והמוות, אליו הולכים בני האדם מימי קדם כדי להוסיף דעת. על היער כמרחב חניכה באגדות וביהדות החסידית

מה עולה במחשבה כשחושבים על ״יער״?

עוד בטרם תמשיכו בקריאה, עצרו לרגע, וראו: איזו תמונה צפה? אילו מילים מצטרפות לתמונה? איזו חוויה מתלווה אליהן? אולי יעלה גם זיכרון של ביקור ביער כזה או אחר.

היער הראשון מתואר בספר בראשית והוא גן שופע עצים נושאי פירות מאכל למיניהם, וביניהם "עץ החיים" שנמצא בתוך הגן, ועץ נוסף, שנקרא "הדעת טוב ורע". "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת."

האדם, באותה עת, בתודעה שלפני המוות, אינו יודע מה פירוש ״מות תמות״, וחווה, בהיעדר בחירה, מקבלת את גרסתו של הנחש, שמשכנע: "לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". הנחש לא משקר; לאחר שאכלו מהפרי, אדם וחווה יודעים טוב, ויודעים שעשו רע, ולכן הם מתחבאים מפני בוראם בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.
ואז הוא מגיע: "וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה".

כאשר אלוהים שואל ״אייכה״ הכוונה אינה שהאל לא רואה את האדם. השאלה נשאלת רק משום שהאני של האדם הלך לאיבוד בתוך הגן, נחבא ונסתר כמותו, ובאמצעות השאלה הזו הוא גם יכול להתעורר. היער הוא לא רק מקום מחבוא והסתרה, הוא גם מקום התעוררות, מקום חציבת האני העליון המודע לעצמו.

באגדות השונות היציאה ליער מסמלת ומהווה יציאה מהשגרה, מעבר מן המוכר והגלוי אל הלא ידוע; בדרך כלל זוהי עזיבה של חיק ורחם, שהוא לרוב בטוח ומיטיב, אל עבר מה שהוא לא אחת מפחיד ומעורר חרדה.

בספרה אגדות המוות ההפיך מתארת סימונה מצליח חנוך את מצבה של שלגיה כשהיא בורחת ליער, "מותקפת לפתע, ללא התראה, בידי כוח גדול וחזק ממנה בהרבה, של ׳צלים׳ שהלכו ותפחו עם השנים [...] מוצאת עצמה לפתע מפורקת מכל הגנה, לבדה ביער הצללים הגדול, האינסופי כמעט, של תת המודע שלה. המציאות המוכרת הופכת זרה ומאיימת: אֵם אוטופית מתגלגלת לאם חורגת ובהמשך למכשפה".[1]

בעבי היער, בבית הגמדים, עוברת שלגיה תהליך של חניכה שבסופו היא מוכנה לטרנספורמציה הנכספת, וכמותה גם כיפה אדומה שיוצאת ליער למסע חניכה והתבגרות.[2]  באופן פרדוקסלי, אמו של פרסיבל דווקא מגדלת אותו ביער, כיוון שהיא מבקשת להגן עליו מפני מפגש עם אבירים, שמא יהפוך לאביר וייפול בקרב כמו אביו; וכראוי למפגש גורלי, המפגש שאותו רצתה למנוע - מתרחש כמובן ביער עצמו.

כאשר הגמרא מספרת לנו את המעשה הקנוני על ארבעה שנכנסו לפרדס, היא מכוונת לאותו מקום: יער (פרדס בפרסית פירושו גן עצים), שם מתרחש המפגש המסוכן (כזכור, רק אחד מתוך הארבעה יצא שלם בגופו ובנפשו) והמכונן, עם התודעה העל-חושית.

אחד מיסודותיה העיקריים של תורת החסידות הברסלבית היא ההתבודדות בטבע, ובעיקר ביער - הזדמנות להתעלות נפש ולשיחה של האדם עם קונו - מתוך התפיסה שסביבת היער מאפשרת חיבור לתודעה גבוהה יותר. מרבית סיפורי המעשיות של ר׳ נחמן מתרחשות ביער.

מכשפות והתמרות במרחב הביניים

גם בממשות הארצית וגם באגדות, בתרבויות ובמסורות רוחניות שונות, מהווה היער מרחב פיזי וסימבולי בה"א הידיעה לתהליכי חניכה והתמרה של תודעת האדם. כך, במישור הסיפורי זה המקום שבו מתחולל המפגש הטרנספורמטיבי עם ישויות אגדיות כמו זאבים טורפים, מכשפות חונכות, גמדים מבלבלים, פיות מגשימות משאלות, טרולים טיפשים, גובלינים חכמים, אֵלפים מאתגרים וכל ישות אחרת שרוחשת ביער הנפש ומנסה לתקשר איתנו.

רודולף שטיינר מתייחס לאגדות ולסמליהן, ובכלל זה ל״יער״ – כאל ערוצים המובילים את האדם לחוויה של עולם הרוח. מאחר שמזה זמן רב ניתָק האדם מעולמות אלו ומיכולתו לראייה רוחית, ועל כן שכח את הדרך הישירה אל העולם העל-חושי, מובאים סמלים ותמונות אלו של האגדות והמעשיות כגשר לשם.

שטיינר מדגיש, כי השהייה בעולמות הרוח אינה דומה לתחושה אותה אנו חווים היום בחלומות שלנו – "שעבור רוב האנשים (אך לא עבור כולם) הם כאוטיים בטבעם." בזמנים עברו, אומר שטיינר, אנשים בעלי ראייה רוחית עתיקה עברו חוויות בעולם הרוח כעניין שבשגרה, כך שכולם עברו חוויות זהות או דומות מאוד אלה לאלה.[3]

על כן, ״יער״ הוא המכנה המשותף לתודעת כלל בני האדם באופן אוניברסלי, ובלשון שטיינר, מדובר "במשהו המשולב כל כך בחוויית האדם עד שהוא נוגע לאמת הכוללת של כל האנושות."[4]

מה יש בו ביער המאפשר תהליכי עומק טרנספורמטיביים שכאלו? מתקיים בו מפגש עם מרחב הבֵּינוֹת.

במישור התודעתי זהו מרחב המתרחש בין ערוּת לשינה ובין שינה ליקיצה, זהו האזור הלימינלי – של תודעת הסף, בו רוחשים כוחות ה״יער״ הכאוטיים, הלא ידועים, המסוכנים והמיטיבים, המבלבלים והחשוכים; זהו מרחב הבֵּינוֹת בו מתקיימת תודעת ה״בין לבין״.

שדה תודעה זה של אי-ודאות או חוסר אונים מביא את האדם לגבול של הכרתו הרגילה. זהו מרחב של התהוות מתמדת ותנועה להתפתחות הבאה. לכך מכוון שטיינר בדבריו בהרצאתו הפואטיקה והמשמעות של האגדות: "במהלך חיינו הרגילים אנחנו מודעים לאימפולסים אלה של הרוח בנפשנו רק כשהם עולים בצורת חלומות עדינים, שהתודעה הערה שלנו מצליחה לתופסם לעתים נדירות. מדי פעם אולי קורה שאנחנו מתעוררים ומבינים: אתה יוצא מעולם רוחי בו קיימת חשיבה וקיימות כוונות, ובו התחולל משהו עמוק ביסודות הבלתי נגישים של קיומך – משהו שאיכשהו היה דומה לאירועים היומיומיים; משהו שנראה כחלק אינטימי מישותך, אבל הוא לגמרי מוסתר מחיי הערות היומיומיים שלך."[5]

המאמר המלא מתפרסם בגיליון יער

לרכישת מנוי וקבלת הגיליון

לרכישת גיליון יער בלבד

לרכישה מרוכזת של גיליונות בהנחה כתבו לשחף [email protected]

איור: עפרה אייל

[1] הוצאת פראג, 2009, עמ' 51.

[2] שם.

[3] פירוש האגדות, GA108, הרצאה מיום 26/12/1908.

[4] הפואטיקה והמשמעות של האגדות, GA62 מיום 6.2.1913ֿ. תרגום: מרים פטרי.

[5] שם.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך