אין לנו ארץ אחרת, אבל יכולה להיות לנו ישראל אחרת

עלי ברוק הוא ככל הנראה הפעיל הפוליטי המובהק ביותר שצמח עד כה מתוך החוגים האנתרופוסופיים. ברוק, סא"ל במיל., שימש בעברו כיו"ר עמותת שקד, ומאז שיצא לגמלאות לאחר קריירה עסקית היה פעיל במסגרת מספר יוזמות חברתיות, ביניהן המסגרת הרעיונית "שיח ישראלי", "הרשת האזרחית", פעילות בתוך שכונות מצוקה בחיפה, ועוד.

יציאתו הרשמית של ברוק לאוויר הפוליטיקה הייתה בבחירות המוניציפליות שהתקיימו בשנת 2018. ברוק הקים את רשימת 'ראש טבעון' והתמודד על ראשות המועצה, אך הסיר את מועמדותו לאחר שראה שסיכוייו לנצח נמוכים. במקביל, החל ברוק להיות פעיל במחאות השבועיות נגד מדיניות הממשלה, תחילה באזור טבעון ובהמשך בבלפור, שם הפך לפעיל מוביל במחאה. בתוך כך, החל להיות פעיל במסגרת רשימות שהתמודדו בבחירות לכנסת. בבחירות הרביעיות היה לזמן קצר חלק ממפלגת "הדמוקרטית", ובבחירות האחרונות ברשימתו של אלי אבידר "ישראל חופשית ודמוקרטית". גם בשני המקרים הללו הסיר ברוק את מועמדותו לקראת הסוף, כשהבין שלרשימותיו אין סיכוי להיבחר.

שבוע לאחר הבחירות, כשאבק הקרבות שוקע ואת התדהמה מחליפה הכרה במציאות, תפסתי את עלי לשיחה על פוליטיקה ועל עתיד החברה הישראלית. בניגוד למצופה, ברוק אינו מדוכדך או מיואש, למרות מפלותיו. כמו בספיראלה, שבה חוזרים לאותה נקודה רק גבוה יותר, הסיבוב בן ארבע השנים של ברוק בפוליטיקה גרם לו להבין טוב יותר את מה שבעצם כבר ידע: המערכת הפוליטית דפוקה, ומה שצריך לעשות זה לבנות חברה אזרחית חזקה. "החברה האזרחית הייתה הכוח הפעיל בבלפור, ובבחירות הרביעיות היא הצליחה. אבל בבחירות האלה כשלנו לחלוטין, ובאיזשהו מקום, טוב שהפסדנו, כי ניצחון היה רק דוחה את הקץ. ביבי הוא לא הבעיה, הוא סימפטום".

עלי ברוק

סימפטום למה?

"לתהליך ההתחרדות וההקצנה שהחברה שלנו עוברת. אני קורא לזה, כמו רבים, 'מדינת יהודה'. מדינת יהודה מנצחת, ואנחנו, אלה שמשתייכים למדינת ישראל, צריכים להבין שהפכנו למיעוט, וצריכים לפעול כמיעוט. מדינת יהודה ומדינת ישראל – זה קו השבר האמיתי של החברה הישראלית".

מה אפשר לעשות בעניין הזה?

"אין מה לעשות, צריך לתת לזמן לעשות את שלו. מדינת ישראל יכולה להכיל את מדינת יהודה, אבל מדינת יהודה לא יכולה להכיל את מדינת ישראל, למרות שהיא צריכה אותה. כרגע, אני לא מרגיש שיש לי דבר משותף עם החרדים והמתנחלים, או עם הלאומנות ועם השאיפה למדינת הלכה. אני לא רוצה לפעול במדינת יהודה, לא להתחבר אליה, לא רוצה להילחם בה ובטח שלא לתקן אותה. אני רוצה להשקיע בבניית הזהות שלי כמיעוט ליברלי והומניסטי במדינת ישראל".

ואיך תעשה את זה?

"למעשה צריך להקים כאן מדינת ישראל חדשה, מקבילה לזו הקיימת. אלטנוילנד 2. מה שקרה כאן במאה השנים האחרונות הוא מדהים. נולד עם חדש, העם הישראלי, שהוא שילוב של היהדות עם תפיסת המערב והמזרח. הישראליות היא יצירה חדשה, והיא מדהימה. אם אנחנו רוצים שהיא תמשיך להתפתח, עכשיו תורנו ליצור אותה. כמו שאנחנו יוצרים פה מסגרות של חינוך אלטרנטיבי-הומניסטי-חופשי, כמו שאנחנו יוצרים פסטיבלים לתרבות אזרחית, ועוד אינספור יוזמות אזרחיות, כך אנחנו צריכים לפעול במנותק מהממלכה למען יצירת חיים משותפים בינינו לבין עצמנו, ולא פחות חשוב מזה – בינינו לבין התושבים הערבים שחולקים איתנו את אותו מרחב. אם לא נצליח להקים איתם שותפות של אמת, שותפות של מיעוטים, אין לנו סיכוי פה. לא רק מבחינה פוליטית, גם מבחינה רוחנית ומוסרית".

אז למעשה אתה אומר שצריך להתכנס בעצמנו ולהימנע מכל פעילות במרחב הפוליטי הארצי?

"התכנסות בעצמנו היא מבחינתי צו השעה. זה מה שבאופן אישי אני הולך לעשות: להיכנס פנימה, לשאול מה עשיתי ואיפה טעיתי בשנים האחרונות. לא מתוך ייאוש, אלא מתוך רצון ללמוד ולפעול טוב יותר בפעם הבאה. אני לא חושב שצריך להילחם במה שהולך לקרות עכשיו במדינה. המלחמה שניהלנו בשנתיים האחרונות נגד השחיתות הביאה, בסופו של דבר, למצב הפוך. במבחן הכוונה אולי הצלחנו, אבל במבחן התוצאה נכשלנו לחלוטין. ויחד עם זאת, אני לא אומר שלא צריכות להיות הפגנות או מחאות. אני רק אומר שזה לא צריך להיות מרכז הפעילות שלנו".

אז מה צריך להיות במרכז הפעילות?

"כאמור, בנייה של חברה אזרחית. יצירה ישראלית של תרבות מקומית מקורית. חינוך, חברה, אמנות, עזרה הדדית. לטפח איים של תרבות בתוך הקהילות, ולחבר אותן ברשת. כשמתוך החיבור הזה יצמח גם כוח בעל אמירה ערכית, שיישא מסר משמעותי לחברה הישראלית, אז נוכל גם להוביל תנועה עם בסיס עממי חזק שיוכל לחזור אל המגרש הפוליטי-מפלגתי".