אמת ודרך, קשיים חדשים

"די עם הניתוחים המילוליים הריקים. עלינו לשאול את הדברים עצמם. איננו רוצים רק לפרש מילים, אלא לתפוס את הדברים עצמם כפי שהם מתגלים לנו בחוויה." 

          (אדמונד הוסרל, ב"פילוסופיה כמדע מדויק", Husserliana, כרך XXV, עמ' 21)

התנאי הראשון בדרך ההתאמנות שמתווה האנתרופוסופיה הוא השאיפה לפתח התמסרות לאמת, יראת כבוד עמוקה להכרה ולידע. לא מדובר פה בפרקטיקות של שיתוף, בשום פנים ואופן לא מדובר ב״לדבר על הכול״. רודולף שטיינר מדגיש שהמתקדש לא יחלוק איתנו ידע שניתן לו, כל עוד לא הגענו לדרגת הבשלות הדרושה. ואנחנו, כתלמידים של מדע הרוח, נקראים יותר לשתוק מאשר לדבר את ההכרות שלנו.

פיתוח יראת כבוד להכרת האמת הוא מסע פנימי של יצירה: יצירת אווירה בתוכי, שהיא בלתי נראית מבחוץ, וללא כל שיפוט של הסובבים אותי. אני נקרא להתכוונות שמקדשת את הידע ואת המסע להכרתו, ומבדילה אותו מהחולין, מהבנאליות של היום-יום. בחלל הפנימי שנוצר, במרחב המלא ביראת כבוד אל הסוד, אין מקום לשיפוט, לביקורת שהיא רק ביקורת. האמת מופיעה רק כשהדברים הם מה שהם, כשלדעותיי אין בהם חלק, ובתרבות דעתנית זה הופך לדרישה קשה במיוחד.

כשרודולף שטיינר מתאר את תקופתו, העשורים הראשונים של המאה העשרים, הוא מצביע על האופי הביקורתי של תרבות המערב. כשבצד האחד ניצבים מדעי הטבע, ובאחר דור שלם של הוגים שגדל על שלוש הביקורות של עמנואל קאנט, אין פלא שהפעולה הביקורתית עצמה נראתה כתהליך של הכרה. במובן מסוים הולידה הביקורת תרבות דיון שבה הטלת הספק והבעת הדעה עומדות במרכז. באווירה כזו, קשה היה במיוחד לפתח מרחב פנימי של התמסרות מלאת יראה, חפה משיפוטיות, ממוסרנות, משלילה או אישור. חשוב לזכור שכל הזדהות או שלילה חוסמת את דרכו של מי שמחפש – כל אהדה, כל ביקורת, כל סוג של שיפוט סוגר את הווילון, או במילים אחרות: האמת היא חסרת פניות, וכל נקיטת עמדה, כל פנייה רגשית, כל סימפתיה או אנטיפתיה למושא ההכרה, עומדים בדרכי כמכשול. 

הקושי, כמו קיר בדרכה של ההכרה, נותר במקומו גם בימינו; אבל אופי המפגש שלנו עם העולם, עם מושאי ההכרה, השתנה עד היסוד, וכך גם יחסינו עם האמת, משמע האפשרויות שלנו להכיר את הממשות.

להכיר, משמע להכיר משהו. לכן תחילתה של ההכרה היא תמיד ההתנסות. החוויה היא שמכוננת את מושא ההכרה כשאלה, כדבר, שאותו אנו שואפים לדעת. המרחב הזה בנפשי, סך החוויות וההתנסויות שלי, שדרכו אני פוגש ויודע את העולם, השתנה באופן משמעותי, ואיתו גם דרישות מסוימות של הדרך האנתרופוסופית. בעוד שבעבר, חלקו הגדול של מה שידעתי על העולם עלה מהתנסות ישירה, משמע כידע לא מתוּוָך, שרק חלק קטן ממנו נבע מסיפורים או מקריאה, כיום המצב אחר לחלוטין. רובו של הידע על העולם שברשותי הוא בימינו מדיאלי, בלתי ישיר. הכמות המופרכת של האינפורמציה – בעיקר דרך מסכים, רמקולים וטקסט – שאני מעבד כיום, יוצרת בפנימיותי סוג חדש של ממשות: ידע נטול חוויה. אני יודע המון דברים שאני לא יודע, שבהם מעולם לא נתקלתי. 

מולי, על המסך, אני רואה דוב פנדה, טיגריסים, נוף ועץ או מלחמה. החוויה החושית היחידה שיש לי היא של הזכוכית המרצדת, אור הבוקע מקופסה שטוחה, פיקסלים. וישנן גם התמונות, אינפורמציה מאורגנת לרגע בצורה מסוימת (formed-in). זהו ידע נטול התנסות, על דברים שאין ביכולתי לבחון בעזרת החושים, כך שהגישה של החשיבה שלי אליהם מוגבלת. ביחס למה שמוגש לי כך, אני יכול ליצור רק דעות. סוג כזה של הכּרוֹת מדיאליות הוא ידע-דעה שגישתי אליו תמיד ממוסגרת בסוגריים, ידע המופיע בין צמד המושגים ״אם... אז...״. 

כדי להבין את חומרת המצב שאליו נקלעה פעולת הידיעה במאה ה-21, אני צריך לחזור להבנה יסודית של מבנה ההכרה האנושי ושל היחס בין חשיבה ואמת, כפי שאלו מתוארים ב״פילוסופיה של החירות״.

להכיר משמעו תמיד להכיר משהו. זה יכול להיות אובייקט חושי, עץ, הר, פרח, רכב או כורסה, או גם התבוננות פנימית, כעס, שמחה, התאהבות, רצון, משאלה או אפילו זיכרון. בשני המקרים, השאלה המוצבת בפני ההכרה ״איך זה באמת?״ מעוגנת תמיד ברושם, במושא ההתרשמות שעליו אני חושב. המבנה הבסיסי של ההכרה האנושית הוא כזה שאני זקוק למוח ולחושים כדי לחוות בתודעה ערה. אולם כל עוד תהליכי ההכרה מעוגנים בגוף, מוגשת לי הממשות בשני חלקים נפרדים. הרשמים, מנותקים ממשמעות – משמע כתחושות חסרות מושג – מופיעים בתודעה דרך החושים הגופניים או הקשב הפנימי. בעוד המשמעות – מה אני רואה, מה אני שומע, איך אני מרגיש – נגישה לי רק כתהליך של חשיבה על (משהו) – תהליך שפירותיו הם מושגים. רק אז אני מאחה מחדש בתודעתי את הרשמים והמחשבות כדי ליצור לעצמי תמונה של המציאות: הירוק הזה והצורות שאני רואה הם עץ הזז מימין לשמאל וקצת בחזרה, בגלל שנושבת רוח, והאלסטיות של העץ עונה לתנועה האחת בתנועה נגדית. מה שאני רואה, שומע, אולי מריח, הוא משחק הכוחות שבין הרוח המערבית לבין החומריות הספציפית של העץ. 

האמת על דבר היא תמיד מחשבה שמחזירה לתחושה את המשמעות. היא אף פעם לא מחשבה מנותקת מהעולם, אלא תמיד תיאור של איך העולם מתנהג. האמת היא לעולם לא ״בראש שלי״. היא תמיד בדברים – היא האופן בו הדברים מתנהגים, היא מה שהופך אותם למה שהם. במקרה שתיארתי, האמת היא בעץ וברוח. המחשבה מתארת את הדברים, אבל אם המתואר אינו בדבר, אז זו טעות או שקר. כשאני ניצב מול מושא ההכרה, היבט אחד שלו, החולף, החד פעמי, נגיש לי כתפיסה חושית, בעוד ההיבט המשמעותי, זה שיש בו משך וסוג מסוים של קביעוּת, מה שעושה את הדבר למה שהוא, נגישים לי בחשיבה. בלא האיחוד של השניים אין לי ידיעה; אינני מכיר. האמירה ״לא יודע מה זה״ משמעותה: אני קולט את זה בחושיי, אבל לא יכול לחבר את זה למחשבות ומושגים.

כדי לדעת אני צריך לאפשר לדברים לגעת בי כרשמים וכמחשבות. כיוון שהאמת נמצאת כפעילות בדברים, נוכחותם היא תנאי ראשוני להכרה. פה מצטייר בבירור המשבר ההכרתי של זמננו, השבר ביחסנו לאמת. כלל הידע המתווך, רוב התוכן ההכרתי של הנפש במודרניות המאוחרת, הוא תמונה בלא דבר, בלא חפץ, בלא אפשרויות של פרספציה (תפיסה). אני מתרשם ממסך או רמקול, רואה פיקסלים ושומע תרגום של קוד לצליל. הדוב האפור על מסך הטלפון שלי לא נמצא שם. אם האמת היא בדבר, והדבר נגיש לי דרך התרשמות וחשיבה, אז היעדרו של הדבר אינו מאפשר לי לחשוב עליו, רק ליצור דעות (לפני לא מעט שנים ישבתי בקרקס קטן בשורה הראשונה, כשני מטר מהכלוב המאולתר שלתוכו הוכנסו ארבעה טיגריסים. שום סרט טבע לא הכין אותי לחוויית הגודל, לריח הבשר הנא ולעוצמה הפראית שקרנה מהחיות. מיד הבנתי שלמרות סרטי הטבע הרבים, אין לי מושג מה זה טיגריס).

מכיוון שהאמת היא בדבר, והדבר נעדר, אין לי אפשרות לחשוב עליו. החשיבה המחפשת את האמת נובעת מהמציאות, ממה שנתון ונמצא. המחשבה היא אותו חלק של הנמצא הנגיש לי בעזרת מה שרודולף שטיינר מכנה האינטואיציה. חלקה האחר של המציאות, המופע הסופי שלה, ניתן לי דרך החושים והחישה. בלא התרשמות מהדבר, אין באפשרותי לחשוב אותו. אני יכול רק to be informed, לקבל תמונה מאורגנת-מראש של משהו, להניע בתוכי את האפשרויות ולחוות דעה. אבל דעות הן בדיוק ההיפך מהכרה; דעתי אומרת: "אני לא באמת יודע ולא מסוגל כרגע לדעת, ויתרתי על ההכרה לעת עתה, אבל אני מאמין שאולי...״. מתוך הרושם הישיר של המסך או המכשיר אני יכול לפתח חשיבה על האמת והמהות של המכשיר, אבל אף פעם לא על מה שמופיע כתמונה, משמע נעדר, נמצא מחוץ לטווח ההתנסות שלי.

אין פלא שבשנים האחרונות ירדה קרנה של האמת ואנו נפתחים לדעות אבסורדיות, כמו לדוגמה: ״לכל אחד יש אמת משלו״, או ״אין דבר כזה אמת״, או ״אנחנו חיים בתקופה של אחרי-האמת" (Post-Truth). כל אחת מהדעות הללו טוענת כמובן שהיא אמת.

כיוון שכחניך בדרך הפנימית אני נקרא לפתח יראת כבוד לאמת ולידע, כנראה מתפקידי להבדיל בתוכי בין דעה והתנסות. אני נקרא לברוֹר בתודעתי בין תכנים המעוגנים בהתנסות חושית – וכך נגישים לחשיבה, משמע לפחות פוטנציאלית ניתנים להכרה – ובין מה שחייב להישאר דעה, כי הרושם נעדר ממנו והוא מכיל רק ידע מתווך, אינפורמציה. בדרך ליראת כבוד והתמסרות לאמת, נראית הבדלה פנימית שכזו, בין מה שאני יודע ומה שקטגורית הוא רק דעה, כחיונית ובלתי נמנעת. מחויבותי לאמת מחייבת אותי להבדלה.

חשוב לומר שכשאני מתחייב להבדיל בין מה שאני יודע לבין מה שאני לא יודע, אין בכוונתי להיכנס למבוך מטאפיזי של התחנחנות פילוסופית, כמו ״אני לא יודע כלום״ וכו'. הכוונה היא להבדיל בין מה שיש לי רושם ישיר ממנו, משמע עקרונית ניתן להכרה דרך החשיבה, גם אם אולי לא ברגע זה, לבין חוויות מתוּוָכות, שצורתן אינה מאפשרת בחינה בכלים של החשיבה, משמע אינה מאפשרת ידיעה שאינה דעה. הבחנה שכזו היא אחת מאבני היסוד להשגת בהירות פנימית בעידן של ערפול. 

כמובן שאני מחויב להפנות את אותה בהירות בהתבוננות גם לידע הפוגש אותי בספרות האנתרופוסופית, לדוגמא בכתביו של רודולף שטיינר. לכאורה נראה, לדוגמה, שהתיאורים של ״מדע הנסתר״, נמצאים מחוץ לטווח החוויה, לטווח החישה ואף לטווח החשיבה וההתבוננות של רובנו. אבל המצב הוא כזה רק אם אנו שוכחים היכן מתרחשת הדרמה הקוסמית של הבּריאה וההתפתחות. המושא של האבולוציה המתוארת במדע הנסתר, עם כל האירועים הפלנטריים והישויות ההיררכיות הפועלות בה, הוא האדם. הבריאה מתרחשת, והתרחשה, תמיד בי. התיאורים של התפתחות המעטפות, הגופים הפיזי, האתרי והנפשי, כמו גם לידת התודעה העצמית, כולם מתארים אותי כאדם. לכן ניתן להפוך את הידע הנרכש לחוויה, אם נעורר ונחוש מתוך התבוננות את התהליכים הקוסמים, באופן שבו הם מתקיימים בנו עד היום. ניקח לדוגמא את הקשר בין העולם האסטרלי-נפשי, כפי שהתפתחותו מתוארת על ירח קדמון, לבין הנוזלים, מצב הצבירה המרכזי על הירח הקדמון, ונפנה את המבט אל עצמנו. לא נראה לי שצריך להוסיף הרבה על הקשר בין מצבים נפשיים – תשוקה, רעב ופחד – לבין תנועת הנוזלים בגוף. אם נפתח כיווני התבוננות כאלה, נוכל להגיע לחוויה ישירה של אותם התיאורים, אלא שכעת יהיה זה בתוך המעטפות שלנו. זוהי התרשמות ישירה שתאפשר לנו להבין בחשיבה את תיאורי הבריאה וההתפתחות.

בנוסף ליראת הכבוד לאמת, אנו נזקקים לחשיבה הבריאה כתנאי יסודי לצעידה בדרך הרוחנית האנתרופוסופית. החשיבה היא קרקע מוצקה, היא אי באוקיינוס של תחושות, רגשות, מאוויים ותשוקות של הנפש האנושית, והיא מהווה את הגשר שבין העולם הפנימי והחיצוני. בלא אמון בחשיבה מאבדת הנפש את בריאותה, את השפיות. אם איני מסוגל עוד להבדיל בין האמיתי והאשלייתי, אני מאבד את אחיזתי במציאות. בדרך לבריאות הדרושה לי כתלמיד, אני חייב לפתח את היכולת להבדיל בין הנגיש לחשיבה לבין הנעדר. יראת הכבוד לאמת אפשרית רק כאשר אני מודע לממשות של האמת בלב הדברים, ולכן בצורך להתנסות, לפגוש את הדברים. כחניך על הדרך אני מחויב עד עמקי נשמתי להתנסות הקונקרטית.

ציור - שני גברים ליד הים. קספר דוד פרידריך (ויקיפדיה) 

צבי שיר, צייר, כותב ומלמד. ממקימי neueKUNSTschule.ch בבאזל (1998). מתגורר בארלסהיים, שוויץ.