אסור להשוות, אבל גם אסור לשתוק ולעמוד מנגד

אם תעלה דיקטטורה בישראל, מוסדות חינוך ולדורף יהיו הראשונים להיסגר. וזאת רק סיבה אחת קטנה מדוע על אנשי חינוך ולדורף להקים קול זעקה כנגד תהליכי כרסום הדמוקרטיה המתרחשים בארצנו. טור דעה של יפתח שילוני

את מהותן העמוקה של זוועות השואה הבנתי סביב גיל תשע. כמו רבים מבני גילי, נחשפתי גם אני בגיל צעיר ביותר למושג "שואה"; זה היה דרך סיפורים ב"מקראות ישראל" ובאדיבותה של הטלוויזיה הלימודית שלא צנזרה הרבה. ועדיין, רק סביב גיל תשע, שבו לפי התפיסה ההתפתחותית האנתרופוסופית הילד "חוצה את הרוביקון", הבנתי מהות נוראה שמלווה את משפחתנו:

סבא שלי, ישראל שילוני, יליד ברלין, היה נשוי ואב לשני ילדים. בתו הבכורה, עליזה, נולדה בגרמניה. הוא ואשתו סופי (בת אחיו של דוד וולפסון) החליטו לעלות לישראל בסוף שנות העשרים, וניסו את מזלם בתל אביב שעדיין הייתה קטנה. שם נולד בנם השני, יורם. שניהם היו אנשי חינוך ואנשי ספר, ועבודה בתחומים הללו לא היה מצרך נחוץ במיוחד בישראל של אותם הימים. הם נקלעו למצב כלכלי קשה. הוריה של סופי לחצו עליהם לשוב לגרמניה, והבטיחו לסייע להם כלכלית. וכך עשו בתחילת שנות ה-30.

ב-1939 סגרו מלתעות הנאצים על סופי ועל שני הילדים, אשר נרצחו באחד היערות. סבי הצליח להימלט לבריטניה בחסות הקהילה היהודית שם, יחד עם עוד מאות גברים יהודיים נוספים. איש לא האמין שהנאצים יפגעו בנשים וילדים.

ישראל שילוני. אחרי שחיילי ה-SS זרקו מהחלון אדם שסרב לשלוח את בנו לתנועת הנוער ההיטלראי, יותר לא התנגדו אנשים בשכונה להוראות הנאצים

את הידיעה שלאבי היו שני אחים שלא הכיר, ושסבי אלמן אשר נישא מחדש לסבתי, הבנתי היטב בגיל מעבר הרוביקון. מאותו הרגע העולם הפך להיות עבורי מרחב של שאלות היסטוריות ופילוסופיות עצומות: האם שום דבר אינו חשוב, או שמא הכול חשוב? ועוד מחשבה מזעזעת שליוותה אותי בילדותי ובנעוריי: אם ארצה או לא, אני חב את חיי לרשעותו של היטלר. מה המשמעות של זה עבורי? וגם – לו יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור – האם הייתי מוכן לוותר על חיי שלי למען חייהם של שני דודי המתים?

השאלות הגדולות הללו הובילו אותי להוראת ההיסטוריה ולמסעות גיאוגרפיים ברחבי העולם. נמשכתי למקומות בהם נעץ הרוע ציפורניים. ביקרתי במצרים ובתורכיה המוסלמיות; חייתי שנה במזרח אירופה שזקפה ראש אחרי עשורים של דיכוי קומוניסטי; טיילתי במדינות דרום אמריקה שנשלטו תחת משטרים צבאיים רודניים. ודיברתי עם האנשים כל העת. אני, שגדלתי בחברה פתוחה וחופשית, ניסיתי ללמוד משהו מאלה שחיו תחת דיכוי פוליטי.

סבי ישראל, שהיה אדם אופטימי בצורה מעוררת השתאות, מיעט לדבר על עברו ועל משפחתו, בוודאי מול נכדיו. מולנו שמר תמיד על הומור ייקי משובח. אבל בזכרונותיו כתב על הדיקטטורה שהופכת להיות רצחנית ראשית כלפי בני עמה:

"יום אחד הודיעו לאזרחים שמי שיש לו ילדים צעירים חייב לשלוח אותם לתנועת הנוער הנאצית – ה'היטלר יוגנד'. רוב האנשים עשו זאת בשמחה, או מתוך השלמה או ציות, אבל היו אחדים שהתנגדו. חלקם אפילו מחו בקול. אל אחד מהם, בשכונה שלי, הגיעו ערב אחד כמה אנשי SS. עליך לשלוח את ילדיך למפגש הבא של התנועה, אמרו לו. אין סיכוי, ענה להם. לאחר שבוע, כשבנו נמנע מלהגיע לתנועה, הגיעו שוב אנשי ה-SS. הפעם זרקו אותו מחלון הקומה הרביעית לרחוב. לאשתו הורו ללכת למשרד העיתון המקומי ולפרסם מודעת אבל בה היא מודיעה על מותו של בעלה, לאחר שסירב לשלוח את ילדו לתנועת הנוער הנאצית. יותר לא התנגדו אנשים בשכונה להוראות הנאצים."

מדוע אני כותב את כל זה?

בחמש השנים האחרונות מתרחשים בישראל תהליכי כרסום אלימים ועקביים במוסדות הדמוקרטיים: כלפי שומרי הסף, כלפי גופי הביקורת, כלפי אנשי השירות הציבורי שעושים תפקידם נאמנה ורואים את הציבור לנגד עיניהם.

קולות רבים מבקשים את ההשתקה, את צמצום החופש, וגם את מותם של מתנגדיהם. לא אחת זכיתי למגוון חרפות ואיחולי רוע, מחלה ומוות ברשתות החברתיות וגם פנים אל פנים ברחוב.

לא אותי אישית מעוניינים האנשים הללו להשתיק, אלא כל אדם והתארגנות שהחירות האישית והקולקטיבית מובילות את מסלול חייו.

השלטון בישראל כמעט ולא הטיל עדיין טרור על אזרחיו (היהודים, כמובן), אבל הוא מתקרב לכך מאד: מפגינים כנגד השחיתות השלטונית נקנסים בקנסות דרקוניים (רק השבוע נקנסו בכפר סבא ובירושלים כמה עשרות ב-5,000 ₪ כל אחד בגין "אי עמידה בכללי הריחוק של הקורונה", למרות שההיפך היה הנכון); רבים (וגם כותב טור זה) נעצרו לפרקי זמן קצרים ו/או נקראו לחקירות משטרה; תקנות מעקב אחרי נדבקי קורונה אומצו בחום על ידי הממשלה. ספק גדול אם יבוטלו בתום המגיפה; סביר יותר שיופנו בעתיד כנגד מתנגדי המשטר.

והחמור מכל בעיני היא הצנזורה העצמית. מוסדות חינוך רבים – מאוניברסיטאות ועד בתי ספר – פוחדים שמא יישמעו דברי ביקורת בין כותליהם. יש מורים שפוטרו ממשרתם (דוגמת אדם ורטה ומאיר ברוכין). רוב האחרים השתיקו את עצמם, לטובת שמירה על פרנסתם.

כל זה לא קרה בגרמניה של אז. זה קורה בישראל של היום. בתהליך איטי ובטוח הופכת האזרחות לנתינות.

ועוד אמת שהתרחשה בכל המשטרים הרודניים: מוסדות החינוך הראשונים שנסגרו היו המוסדות הייחודיים. אלא שחינכו לחופש.

הרשו לי להתנבא: בתי הספר הראשונים שיינעלו באם תעלה דיקטטורה בישראל יהיו בתי הספר האנתרופוסופיים. יחד עמם ייסגרו גם מוסדות חינוך דמוקרטיים, מונטסוריים ודומיהם.

לכן, בראייתי אין לאף אחד מאנשי הקהילות האנתרופוסופיות בישראל את הפריבילגיה לעמוד מנגד מול התהליכים הללו: לא לגננת, לא למורה מקצוע ובוודאי שלא למחנך כתה. קל וחומר שלא לאיש מאנשי קהילות ההורים הגדולות. ההיסטוריה נוקשת על דלתנו, ושואלת אותנו בכל יום ויום מה עשינו למען חירותם שלנו ושל ילדינו.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך