בית ספר ולדורף כבית משותף וכמקדש למורים ולהורים עבור התלמידים

מראשית דרכו של חינוך ולדורף בעולם ובארץ, פעלו צוותי החינוך בשיתוף פעולה עם הורי התלמידים – החל מההקמה הפיזית והארגונית של הגן או בית הספר וכלה בתמיכה הדדית בעשייה החינוכית. בית ספר ולדורף במיטבו מהווה בית משותף ומרכז קהילתי המכנס את קהילת ההורים והמורים סביב הפעילות החינוכית היומיומית וסביב אירועים חינוכיים ותרבותיים תקופתיים. במרכז העשייה המשותפת נמצאים בדרך כלל הילדים כמובן, אך לפעמים אלה הם גם ההורים או המורים. לדוגמה, מתקופת לימודיי בגרמניה זכורות לי לטובה הופעותיה של תזמורת ומקהלת הורי בית הספר לפני כלל הקהילה בבתי ספר ולדורף השונים שבהם ביקרתי.

יחד עם זאת, מטבעם של החיים בבית משותף, מתגלעים פה ושם חיכוכים, חילוקי דעות ומתחים בין ההורים והמורים, הנובעים בדרך כלל מציפיות או משאלות הדדיות בלתי מציאותיות, או מחריגה מתחומי אחריות שלא הוגדרו בבהירות או שלא בוצעו כראוי. לכן כדאי מאוד להציף את הדברים, לפתוח אותם לשיח משותף, לדבר עליהם ולערוך מעין תיאום ציפיות הדדי, שיאפשר לכולם שיתוף פעולה פורה ומספק. מטבע הדברים היוזמה לקיום מפגשים אלה תבוא מצד הצוות החינוכי.

הדברים הבאים נכללו במפגשים מסוג זה שנערכו בבית ספר "אדם" בירושלים ובבית ספר "ענבר" בכפר הירוק, ומובאים בדרך כלל בראשי פרקים, הניתנים לפיתוח והרחבה בהתאם למצב הספציפי שבו נמצא כל בית ספר או גן. הם נמסרים כאן בדיבור ישיר, בדומה לאופן שבו נאמרו במפגשים הנ"ל, אך מובן מאליו שזו אפשרות אחת בלבד מני רבות להצגת הדברים.

מבוא – קצת על השילוש החברתי

אנו מברכים אתכם, הורי בית הספר, לרגל כניסתנו לזוגיות משותפת וארוכת שנים (נקווה). למען הצלחתה אנו מבקשים להציג את עצמנו בפניכם ולעשות תיאום ציפיות גם בתחום החברתי-קהילתי, כמו שעשינו בתחום החינוכי, כך שתדעו מי ומה אנחנו כארגון קהילתי, מהו האני מאמין החברתי שלנו, מה אתם יכולים לצפות מאיתנו ומה לא, ומה אנחנו מצפים מכם ומה לא, וזאת למען נשיאה משותפת ופורייה של הילדים.

חינוך ולדורף אינו מציע אלטרנטיבה חינוכית בלבד. הוא מציע גם רפורמה בהתנהלותנו החברתית-קהילתית. בתחום החינוך העולם מתנהל כיום על ידי כוחניות ושרירותיות תועלתנית. בעלי המאה והשררה הם בעלי הדעה. אך הדֵעה עצמה נגזרת משיקולים תועלתניים, פוליטיים וכלכליים או אידיאולוגיים, בקיצור, כאלה שאינם נובעים מטבעו של הנושא עצמו – החינוך, טובתם של הילדים. כידוע לכם, מטרתנו בחינוך ולדורף היא לפעול מתוך הבנת טבעה הפנימי של הילדות וחוקיות ההתפתחות הטמונה בה, וכך לטפח תהליך התחנכות שתורם להתפתחותם הבריאה ולרווחתם של הילדים.

גם בחיי החברה אפשר לפעול לא מתוך כוחניות ושרירותיות תועלתנית או אידיאולוגית, אלא מתוך הבנת טבעם הפנימי של חיי החברה, מתוך עמדה המשרתת ומטפחת התפתחות בריאה ו"אורגנית". מהו אם כן טבעם של החיים החברתיים?

חיי החברה מתנהלים למעשה בשלושה מישורים: הכלכלי, החוקי, והרוחני-תרבותי. עובדה זו ידועה עוד מתקופת המהפכה הצרפתית והתבטאה באידיאלים שלה. עקרונות המהפכה הצרפתית (ועקרונות השילוש החברתי האנתרופוסופי) הם: "חירות, שוויון ואחווה" – Liberté, égalité et fraternité. אך כל אחד מעקרונות אלה מתאים ושייך מבחינת טבעו הפנימי לאחד מהתחומים החברתיים הבאים: חירות – בחיי הרוח, שוויון – כלפי החוק, ואחווה – בחיי הכלכלה.

* הערה: מעניין לראות בהקשר זה איך הקומוניזם והקפיטליזם ניסו ליישם באופן חד צדדי עקרונות יחידים בלבד מתוך השלושה, ולהחילם על כל שאר תחומי החיים: הקומוניזם החיל את עיקרון השוויון – שמקומו הנכון הוא רק בתחום החוק – גם על חיי הרוח, כלומר על המחשבה והשקפת העולם וגם על חיי הכלכלה, בעוד שהקפיטליזם החיל את עיקרון החופש – שתחומו הוא חיי הרוח – גם על התחום הכלכלי (ובאופן לא רשמי גם על תחום החוק). הניסיונות ליישם את עיקרון האחווה נמצאים עדיין בשלביהם הראשוניים – הוא אמור להתממש במלואו בתקופת התרבות הבאה.

בית הספר כמימוש עיקרון החירות בחיי הרוח והתרבות

אנו נתמקד בתחום חיי הרוח, תחום חיי המחשבה והשקפות העולם, חיי התרבות והיצירה, החינוך והדת, אשר אמורים להיות חופשיים מתכתיבים חיצוניים כלשהם.

בתי הספר ולדורף נקראו במקורם – ועדיין נקראים כך במקומות שונים –  "בתי הספר ולדורף החופשיים", לא מפני שדגלו במה שנקרא היום "חינוך ניסויי-חופשי-פתוח", אלא משום שרצו להיות משוחררים מתכתיבי המדינה ושאר הרשויות, ששיקוליהן נובעים בעיקר ממניעים ואינטרסים שאינם ממין העניין, כנאמר לעיל.

כל בית-ספר באשר הוא מהווה למעשה את אחד מביטוייו המרכזיים של חייה הרוחניים והתרבותיים של הקהילה שלו, כלומר: של השקפת עולמם והאני מאמין של חבריה, ויוצר כך קשר ורצף חינוכי ותרבותי בין חיי הבית וחיי הקהילה. החינוך הדתי לסוגיו, החינוך הקיבוצי בזמנו, החינוך הניסויי הפתוח, החינוך הדמוקרטי ועוד, הם דוגמאות לבתי ספר שנותנים ביטוי להשקפת עולמם של ההורים המעורבים בהם.

בארץ התקיימה עד קום המדינה "שיטת הזרמים בחינוך" (ע"ע בוויקיפדיה), שכללה את זרם העובדים, הזרם הכללי והזרם המזרחי, הדתי. אליהם הצטרף בהמשך גם זרם אגודת ישראל. בן-גוריון ביטל את הזרמים כשיצר את החינוך הממלכתי, אך השאיר לקיבוצים את זרם החינוך העצמאי ולדתיים את המוכּר שאינו רשמי. כיום אנחנו חוזרים לכך למעשה באופן שונה דרך בתי הספר הייחודיים למיניהם. בשנות ה-80 של המאה הקודמת, התחילו ההורים בארץ להבין שילדיהם הם אכן גם ילדיהם שלהם ולא רק של המדינה, והחלו להיות מעורבים בחינוך הילדים ולהקים עבורם מסגרות חינוכיות ייחודיות בהתאם להשקפת עולמם. יחד איתם נכנסנו גם אנחנו בשנים אלה לתוך הנישה הזו של המוכּר שאינו רשמי. בהמשך, לאחר שגם משרד החינוך הבין שזו זכותם החוקית של ההורים לבחור עבור ילדיהם את צורת החינוך שהם דוגלים בה (בזכות עיקרון השוויון דווקא – מדוע רק לדתיים יש זכות כזו?), רוב בתי הספר הייחודיים ואנחנו ביניהם נהיו לממלכתיים, כלומר מוכּרים ורשמיים, אך עם אוטונומיה חינוכית משמעותית.

בית ספר ייחודי כזה, ויהיה פתוח, דמוקרטי או אנתרופוסופי – למעשה אפילו כל בית ספר ממלכתי "רגיל" שההורים בוחרים בו מרצונם החופשי – מקיים הלכה למעשה את עיקרון החופש בחיי הרוח, כלומר הוא מבטא את בחירתם החופשית של הורי קהילתו. מהבחינה הזו בחירה בבית ספר כזה היא בחירה בדרכו החינוכית-רוחנית-רעיונית של בית הספר ונתינת מנדט לצוות, כמיופה הכוח של ההורים, לנהלו על פי רוח זו, משום שבעצם בית הספר הוא המוציא לפועל של השקפת עולמם החינוכית-תרבותית-רוחנית של קהילת ההורים (והמורים). השקפת עולם זו מהווָה את הקרקע והתשתית התרבותית-רוחנית שעליהן בנוי בית הספר כארגון תרבותי-רוחני-רעיוני.

ניהול עצמי

בית ספר כזה אמור ליהנות מעצמאות ניהולית ופדגוגית, שעליה מופקד הצוות החינוכי שנמצא בשטח וזו עבודתו ומומחיותו – לא המדינה והרשויות, ולמעשה גם לא ההורים. תפקיד ההורים הוא לתת אמון בצוות החינוכי ולתמוך בחיי בית הספר בתחומים שאינם בתחומם המקצועי של המורים.

* עוד הערה: בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז הקורונה, נהייתה לנחלת הכלל המחשבה שכל בית ספר צריך להיות מנוהל על ידי הצוות שנמצא בשטח ומכיר אותו, את צרכיו ויכולותיו, במקום לקבל תכתיבים מלמעלה: מפּקידים ומפוליטיקאים. אבל מסיבות שונות, בעיקר פוליטיות וכלכליות, המערכת מגיבה ופועלת באיטיות רבה. אנחנו לעומת זאת מיישמים את הרעיונות האלה מתחילת דרכנו כבר למעלה ממאה שנה.

צרכנות או שותפות?

אלא שמציאות זו — שבה ההורים אמורים להיות שותפים ולא צרכנים של החינוך — אינה מובנת מאליה. בד בבד עם אפשרויות הבחירה שנפתחו בפני ההורים, התפתחה אצלם גם "תודעה צרכנית": כל בית ספר הוא מעין מוצר מדף שהם יכולים לבחור אותו משיקולים שונים מתוך המבחר שעומד לרשותם, והוא אמור לספק את משאלותיהם וציפיותיהם כצרכנים, מה גם שהם משלמים עליו תשלום נוסף. כך ההורה נהיה לצרכן שקונה מבית הספר שירות מסוים, שאותו בית ספר מחויב כביכול לספק לשביעות רצונו של ההורה.

אל מול התפיסה הצרכנית הזו אנו רוצים להציב את תפיסת השותפות כפי שהוצגה לעיל. לפי תפיסה זו ההורים והמורים נושאים במשותף את בית הספר, ולמעשה את הילדים. נשיאה משותפת זו, אין פירושה שוויוניות סימטרית ומלאה, כי לכל צד ישנן אחריויות, מחויבויות וזכויות שונות, בהתאם לשדה פעולתו, כפי שיפורט בהמשך.

מהצד השני קיימת גם הסכנה שהצוות החינוכי ייקח את נוכחות ההורים ועזרתם כמובנת מאליה, ככוח עבודה זמין וזול, ככאלה שרואים רק את צרכי ילדיהם שלהם, כתובעניים, מתערבים ועוד, וגם על כך עלינו לתת את הדעת.

התרשים הבא ממחיש את היחסים הרצויים בין ההורים למורים: דימוי המקדש מסמל כי הילדים הם ה“כרכוב” הנישא מעל לכל — המטרה המשותפת; שני עמודי הנשיאה הם ההורים והמורים; והבסיס לכול הוא השקפת העולם המשותפת של הקהילה.

בית הספר כמקדש:

פירוט היחסים ההדדיים

• שותפות, כאמור זה מה שאנחנו מבקשים שיהיה בבסיס יחסינו ולא צרכנות או קניית שירות. השירות לא ניתן על-ידי המורים להורים או להיפך, אלא על-ידי שניהם – ההורים והמורים במשותף – לילדים.
• אמון – מתבטא בכך שכול אחד מהצדדים המרכיבים את ה"אנחנו" של קהילת בית הספר (לא "אנחנו והם"!) מכיר בכך שכולם עושים כמיטב יכולתם למען הנשיאה המשותפת ומכבד את שותפיו. זהו תנאי בסיסי-ראשוני לזוגיות הזו.
• תמיכה הדדית – באתגרים ובהתמודדויות שעובר כל מי שקשור לגידול וחינוך הילדים.
• קיום שיח דיאלוגי של הקשבה הדדית זה לצרכיו של זה, מתוך עמדה שואלת: "איך אפשר לעזור?" ולא כזו שאומרת: "אני אגיד לכם מה אתם צריכים לעשות!"
• התעניינות הדדית, מעורבות ותחושת שייכות והשפעה הן התוצאות הרצויות שמתקבלות כאשר היחסים הנ"ל מתקיימים כראוי.

למעשה אפשר להחיל את רוב הסעיפים הנ"ל גם על קהילת המורים עצמה ויחסיה בתוך עצמה וכלפי בית הספר כארגון. גם שם רצוי מאוד שיתקיימו אמון, התעניינות ותמיכה הדדיים, שיח וקשב, על מנת שלכל חברי הצוות תהיה הרגשת מעורבות ושייכות. רק שאל לנו לחכות ל"מישהו" שיתחיל להתעניין ולתמוך בנו, מוטב שנתחיל לעשות זאת בעצמנו כלפי הקולגות שלנו.

 

עקרונות מנחים כלליים לשיתוף פורה הורים-מורים

להימנע משאלות לעומתיות וכוחניות בנוסח "של מי בית הספר הזה? – מי מחליט?" כאמור בית הספר הוא של כולנו. עדיף לשאול "מי מחליט באילו תחומים?", לשרטט גבולות גזרה (גמישים) לתחומי האחריות של כל אחד מהשותפים ולקיים שיח פתוח על הכול. גם במשפחה ישנה חלוקת תחומי אחריות, וכך גם בצוות: שיטת המנדטים – לא כולם מחליטים על הכול, מלבד לגבי נושאים מהותיים-גורליים. כאמור, בית הספר בנוסח הזה הוא כמו מערכת זוגית: אנחנו יוצאים למסע משותף של התפתחות והשתנות תוך כדי שיח פתוח, משובים הדדיים, עבודה עצמית, עבודה משותפת ונכונות להשתנות.

 

ציפיות לגיטימיות של המורים מההורים

• שיבחרו בחירה מושכלת ומודעת בדרכו החינוכית של בית הספר מתוך אהבת מרדכי ולא רק משנאת המן (המן הוא בדרך כלל החינוך הממלכתי או הממלכתי-דתי הרגיל).
• נתינת אוטונומיה חינוכית, תוך שיח פתוח ומכבד, משום שרק מי שנמצא בשטח ומקצועי בתחומו יודע מה השטח צריך.
• מעורבות תומכת – להבדיל מהתערבות משתלטת.

ובעיקר: עזרה בקיום הרצף החינוכי ושמירה על רוח בית הספר גם אחרי שעות הלימודים, כלומר שמירה על ילדות פשוטה ותואמת גיל "כמו פעם": עידוד משחקים, קריאה, טיולים ופעילות גופנית, אמנותית וחברתית. הימנעות מצפייה במסכים, מעודף גירויים חושיים ורגשיים, ממפגשים אקסקלוסיביים שמדירים חלק גדול מהילדים, ממסיבות גרנדיוזיות (עם בדרנים/ מפעילים/ אולמות...) ומכל מה שאינו תואם גיל.

ציפיות לגיטימיות של ההורים מהמורים

• הרצוי, "האידיאלי": מחויבות לגישה החינוכית-רוחנית, שמירה על הרצף החינוכי.
• המצוי: הכלת הפערים הקיימים בין הבית לביה"ס ועשיית תהליכים לצמצומם.
• פתיחות, גמישות והבנה לצרכים, לציפיות ולבקשות של ההורים והילדים.
• לא לקבוע עובדות בשטח באופן חד-צדדי.
• לתת מקום למעורבות: לאפשר להורים "להביא את עצמם", להתבטא ולהשפיע על פי דרכם.
• לא לקחת את ההורים ואת עזרתם כמובנים מאליהם.
• לא להתייחס אליהם ככוח עבודה, אלא כשותפים.

 

 חשוב להבין ולזכור שמבחינה תרבותית, האלטרנטיבה החינוכית הזו מנסה לשחות נגד הזרם – הזרם של עודף בגירויים חריפים לחושים ולנפש, הנאות וריגושים בלחיצת כפתור, התרכזות בי עצמי ואי-התחשבות בזולת, ניכור מהטבע ומהחברה, גסות רוח, אלימות, ראוותנות ונהנתנות, יחד עם חולשת רצון ועצלות וכו' וכו'. מכך גם נובעים "רוח בית הספר" (מהי? כדאי לנסח אותה במילים ברורות), ערכיו והרצף החינוכי שעליו דיברנו. ואנחנו יודעים שזה לא קל, לא לנו ולא להורים.

 

דרכי פעולה מעשיות

מה עוד אפשר וכדאי לעשות? מעֵבר לאספות ההורים הכיתתיות והכלל בית-ספריות התקופתיות (שאליהן מגיעים כידוע המשוכנעים, בעוד אלה הזקוקים לשכנוע נשארים לצערנו בבית), בבית ספר אדם לדוגמה מתקיים מזה כמה שנים סמינר הורים למעוניינים בהעמקה, לצד הרצאות לקהילה על נושאים חינוכיים הנוגעים לכולם – בשנים האחרונות בעיקר בנושא הטלפונים החכמים וסכנות האינטרנט.

ערבי המבוא והימים הפתוחים להורי כיתה א' הבאה הם הזדמנויות חד פעמיות להעביר להורים את המסרים והציפיות שלנו, משום שאליהם כל ההורים מחויבים להגיע ולרוב הם באים בפתיחות ובמוטיבציה גבוהות יותר מאשר לאחר מכן.

חיוני לקיים ועדי הורים כיתתיים ובית-ספריים ולשתף את ההורים גם בתהליכי קבלת ההחלטות הרלוונטיות להם, לא רק בהוצאתן לפועל. בתוך כך אפשר וכדאי להיעזר בכישורים מקצועיים ואנושיים ייחודיים של רבים מההורים, כישורים שבמקרים רבים עולים בהרבה על שלנו ונתרמים על ידם בשמחה.

מובן מאליו שההצגות והטיולים, החגים והמסיבות, הפסטיבלים ואירועי הקהילה הם הזדמנויות פז לחימום וקירוב הלבבות בין המורים ("בית הספר") להורים.

לסיכום, ההורים הם שותפינו הטבעיים והמיידיים בהקמת ובקיום בית הספר. נכון, מניעיהם הראשוניים לרוב אינם "אנתרופוסופיים" ופעמים רבות אנו המורים מתוסכלים מכך. אבל עלינו לזכור שמנקודת המבט של הרוח, לא ההורים הם אלה ששולחים את ילדיהם לבית הספר, אלא אולי להפך: הילדים, מתוך הקרמה שלהם, מביאים איתם את הוריהם. למפגש עם חינוך ולדורף יש משמעות רבה עבור ההורים – רבים מהם עוברים כך חוויה מתקנת ביחס לילדותם שלהם, רובם ככולם עוברים תהליכי הבנה והפנמה עמוקים של דרכנו, ולא מעטים מהם אף מכשירים את עצמם בחינוך ולדורף, או ממלאים תפקידים שונים בבית הספר ובעמותה הנושאת אותו.

---

אמיר גלר, לימד וחינך שנים רבות בבית ספר אדם בירושלים, כיום עוסק בעיקר בעריכה לשונית, הגהה ותרגום.

 

לקוראי הגרמנית והאנגלית המעוניינים בהעמקה והרחבה, מומלץ ספרו של Manfred Leist:

Eltern und Lehrer: Ihr Zusammenwirken in den sozialen Prozessen der Waldorfschule

Parent Participation in the Life of a Waldorf School