בראשית בראו אלוהים פעמיים

בראשית בראו אלוהים פעמיים

האם אכן סותרים שני תיאורי הבריאה בספר בראשית זה את זה? שטיינר טוען שלא וגם מביא הסברים מסעירים. על סדרת ההרצאות "בראשית" למיטיבי לכת בשבילי הקוסמוס

בסדרת הרצאות שנשא במינכן בשנת 1910, מדבר שטיינר על שני סיפורי הבריאה שמופיעים בשני הפרקים הראשונים בספר בראשית. אחת הדעות המקובלות בחקר המקרא טוענת ששני הפרקים נכתבו בידי שני אנשים שונים, ושמכאן נובעים הבדלי הנוסח ביניהם וכן הכפילות לכאורה של מאורעות שונים. כפי שנראה בהמשך זוהי טעות, אם כי טעות מובנת לאור מושגי החשיבה של ימינו. לפי שטיינר, שני הפרקים נכתבו בידי אותו אדם, אך הם עוסקים בשתי תקופות שונות, בעלות אופי שונה לגמרי, ואפילו מרוחקות זו מזו עד מאוד במונחי זמן; ואילו המאורעות המתוארים בהם מתייחסים כל אחד למציאות שונה לחלוטין (ועל כך יורחב עוד בהמשך). שני הפרקים הראשונים בספר בראשית שונים מכל הפרקים האחרים בתנ"ך, בכך שהם אינם מתארים היסטוריה אלא התרחשויות אוקולטיות לגמרי. המספר הוא כמובן משה, אחד המתקדשים הגדולים בתולדות האדם.

במישורי הרוח

הפרק הראשון של ספר בראשית מתייחס להיווצרות הראשונית ביותר של האדמה, והמילים בו צריכות להיקרא כשפה אוקולטית, בדומה לסנסקריט של ההודים הקדומים. הפרק מתאר מציאות שאין לה שום דמיון לזו שאנו מכירים, וגם לשפה של ימינו אין מילים שיתארו אותה. פרק זה מספר על הראשון משבעת המחזורים הגדולים (rounds) שאותם עוברת האדמה בהתגשמותה הנוכחית, שכיום אנו נמצאים במחזור הרביעי מתוכם. כל ההתרחשויות בו הן במישורי הרוח הגבוהים ביותר; מאומה בפרק זה לא מגיע עדיין למהות הפיזית המוצקה שאנו מכירים כיום. הכול בתיאור זה מתפתח רק עד לרמה האתרית; זוהי הרמה "הנמוכה" ביותר שאליה מגיעה הבריאה בפרק הראשון.

מערכת השמש שלנו עברה שלוש התגשמויות קודמות. בהתגשמות הראשונה, שנקראת סטורן הקדום (אין קשר לסטורן של ימינו), האלמנט המעובה ביותר שנוצר היה אלמנט החום; על סטורן הקדום לא היה שום דבר ממה שאנו מכירים כיום לבד מהחום, וגם חום זה לא היה פיזי אלא בעל אופי נפשי. בהתגשמות השנייה, השמש הקדומה, התעבה החום ליסוד הגז או האוויר, בעוד שחלק מסובסטנציית החום הזדקק והפך לאור. על הירח הקדום, ההתגשמות השלישית של מערכת השמש שלנו, היו כבר אלמנט החום, הגז שהתעבה מהחום והאור שהזדקק ממנו. כעת עברה הסובסטנציה התעבות נוספת, כאשר חלק מאלמנט הגז התעבה ליסוד המימי, הנוזלי, ואילו חלק מהאור הזדקק למצב אתרי עדין יותר שקרוי "האתר הכימי". אנו רואים איפוא, שתמיד כשמתרחשת התעבות של סובסטנציה, חייב להתרחש זיקוק של חלק ממנה לאלמנט עדין או גבוה יותר. זהו חוק קוסמי התקף תמיד. עוד חשוב לציין, שארבע ממלכות הטבע שאנו מכירים כיום התפתחו גם הן בהתגשמויות האדמה הקודמות: על סטורן המינרלים, על השמש הקדומה ממלכת הצומח ועל הירח ממלכת בעלי החיים.

בראשית בשֵנית

בין ההתגשמויות הגדולות של האדמה חוצצת תקופת מנוחה, מעין שינה קוסמית הנקראת "פּרָלָאיה", ובה כל מה שהתגשם עד אז מתמוסס כביכול למצב רוחני גבוה. כשמסתיימת הפרלאיה מגיעה ההתגשמות הבאה, בה חייב להתרחש תחילה שחזור בקנה מידה מוקטן של ההתגשמויות הקודמות, כלומר בנייה מחדש של המצבים הקודמים שקיימים כבר, אך נמצאים במצב של שינה קוסמית. הפרק הראשון של ספר בראשית מתאר איפוא קודם כול את שחזור המצבים הקודמים – את ההיפרדות וההתעבות של החום לאלמנט הגז ואחר כך לאלמנט הנוזל, ובמקביל לכך, את זיקוק החום לאור, ולאחר מכן לאתר הכימי; אולם לא במצבם כפי שהיו על הירח הקדום, אלא עם הפוטנציאל להתפתח לייעודה של האדמה – בחומר הפיזי ובאדם עם תודעתו האנושית.

כמושכל ראשון יש לקבוע כי מאחורי כל תהליך או חומר עומדות ישויות בעלות תודעה. הישויות המופקדות על החום בהתגשמות הנוכחית של האדמה הן הישויות שנמצאות בדרגה הרביעית מעל לאדם, רוחות הצורה. הן התפתחו בשלבים הקודמים – שכן כל הישויות עוברות התפתחות במקביל להתרחשויות החיצוניות – וכעת הן הגיעו לכך שתודעתן היא תודעה בוראת, דהיינו, החשיבה שלהן מגיעה ישירות לביטוי פיזי בפעולת בריאה. אלה הן הישויות שנקראות בפרק הראשון בתנ"ך אֱלֹהִים.

האֱלֹהִים פועלים ביסוד החום, וכדי ליצור שוב את ההיפרדויות שהתרחשו כבר בעבר בסטורן, בשמש ובירח הקדומים, הם ביצעו פעולה ששטיינר מתאר כ"מצב דגירה על ידי רוחות האלוהים". הדגירה של התרנגולת על הביצים קשורה לפעילות של חום, וכך גם ה"דגירה" של האלוהים. זוהי משמעות המשפט "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם", ולמעשה מרמז המשפט על שחזור מצב החום של שבתאי הקדום. ב"תוהו ובוהו" מצוינת המאסה הכללית, שהייתה עדיין רוחית לגמרי. לא התרחשה עדיין שום הפרדה, ולכן לא נוצרו עדיין אוויר ואור: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹּהוּ וָבֹהוּ".

ישויות האלוהים מבצעות מעין פעולת זכירה קוסמית. הן מבצעות מדיטציה של זיכרון קוסמי על ההתגשמויות הקודמות של האדמה, ומאחר שתודעתן היא תודעה בוראת, פועלת מחשֶבֶת הזיכרון באופן אקטיבי כפעולת בריאה. פעולת בריאה זו מביאה להתעבות חלק מהסובסטנציה הספיריטואלית, כלומר לשִחזור פעולות ההפרדה שבוצעו על סטורן, על השמש ועל הירח הקדומים.

בערך בשליש התקופה הלמורית אירעה התרחשות קוסמית כבירה: השמש נפרדה מן האדמה. היפרדות זו אפשרה את המשך ההתעבות של האדמה למצבה הפיז

ימים וליליות

את ההפרדה הראשונה מציין הפסוק "וַיֹאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר". כאשר נוצרת ההתעבות הראשונה מהחום – כלומר, האוויר – מואר המרחב. זהו שחזור התהליך שהתרחש על השמש הקדומה. אולם על השמש הקדומה לא היה רק אור. היו שם גם ישויות שנותרו מאחור בהתפתחותן ופעלו פעולה מנוגדת לישויות שהשלימו את התפתחותן, וגם הישויות הללו מופיעות בסיפור הבריאה. הן מכונות כאן "חושך". כאשר נאמר "וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם" הכוונה היא לחושך לא במובן של היעדר אור (או לא רק לכך) אלא במובן של מהות; לאחר היווצרות האור, מפרידים האלוהים בין האור לחושך, כלומר בין הישויות המתקדמות לאלה שנשארו מאחור. עובדה זו מבוטאת במשפט "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה"; לילה, לילית, הוא כינוי בקבלה היהודית לכוחות החושך, לכוחות הסיטרא אחרא. במהדורה השנייה בהוצאה הגרמנית של הרצאות אלה מיוחס הכינוי העברי "לילית" לכוחות הללו. כהערת אגב, אפשר להעיר שבהרצאה החמישית בסדרה זו מדבר שטיינר בהרחבה על מהות החושך, ומרמזים שונים אפשר להסיק אפילו שהוא מרחיב הסבר זה עד לחורים השחורים בחלל. שטיינר אומר: "במקום בו הפיזיקה טוענת שיש לחפש את הגורם שפלט את החומר, לא קיימת במציאות אלא דרגה מסוימת של חושך. תוכן החלל החשוך הזה מלא במהויות רוחיות הקרובות למה שהוגדר כבר בספר בראשית, במקום בו מכלול המאסה של הנפשי-רוחי הזה מאופיינת בחושך, ובמקום בו נאמר כי חושך זה ריחף מעל להוויה האלמנטרית. כל הדברים הללו עמוקים הרבה יותר מכפי שמדעי הטבע בני זמננו חולמים."[1]

על משמעות המילה "יום" נוכל ללמוד מהמשפט המשמעותי הבא – "וָיְהִי עֶרֶב וָיְהִי-בֹּקֶר יוֹם אֶחָד." זהו פסוק חידתי. מדוע – לגרסת כותב ספר בראשית – מתחיל היום בערב ומסתיים בבוקר? וכיצד בכלל יכלו להיות "ימים", כשהשמש טרם נפרדה מהאדמה והאדמה לא חגה במסלולה סביב השמש, מסלול הקובע מלכתחילה את משמעותו של "יום"? כאן מביא שטיינר משמעות שונה לגמרי למילים. המילה "יום" אינה מציינת "יום" במובן שלנו. "יום" בשפה המיסטית היא מילה אוניברסלית לאלוהות. אפשר לראות זאת במילה האנגלית day, שמציינת יום וגם אלוהות (מהמילה הלטינית deo או dei), וכן המילה היוונית בעלת הצליל הדומה אֶאוֹן, שמשמעותה עידן וגם אלוהות, והמונח ההודי אָאוּם, שמציין את הקדוּשה האלוהית של היקום. בהקשר של בראשית מתייחס המונח "יום" לישויות הנמצאות דרגה אחת מתחת לרוחות הצורה, והן רוחות האישיות, רוחות הזמן או הארכאי (ומכאן גם הקשר הנוסף של מונח זה בעברית, אנגלית ויוונית למימד הזמן) שהיו עוזרותיהן של רוחות הצורה. הכוונה היא שבכך סיים אֶאוֹן אחד; סיימה רוח-זמן אחת את משימתה ופינתה את מקומה לאחרת.

וכמו שאין קשר בכתוב בין "יום" לטווח הזמן של 24 שעות, כך במילים "ערב" ו"בוקר" אין קשר למשמעותן בשפתנו כיום. שטיינר מתאר את המילה "עֶרב" כמצב של אי-סדר, ערבוביה, ואת המילה "בֹּקֶר" כמצב מבוקר, מסודר. "ויהי ערב" – המאסה הכללית הייתה במצב מעורבב; "ויהי בוקר" – המצב הגיע לידי סדר, בקרה; "יום אחד" – רוח זמן אחת שהשלימה את תפקידה. משמעות מיוחדת יש למילים "וירא אלהים כי טוב", המופיעות בסוף כל יום. המשמעות היא שרוחות הצורה, או האלוהים, הפרידו את עצמם ממעשי הבריאה שלהם, כלומר שמעשי הבריאה לא נמצאים יותר בתודעתם של האלוהים אלא הם מסתכלים עליהם מבחוץ. העובדה שהאלוהים מסתכלים על הבריאה מבחוץ היא הכנה למצב הפיזי של האדמה, שבו כדי לראות את המציאות דרך חשיבה חייבים לצאת ממנה, בעוד שבעולם הרוח המצב הפוך: כדי לראות ישות חייבים להיכנס לתוכה.

התיאור של "בריאת" כוכבי הלכת והשמש משתלב במסגרת הסיפור הכללית. גם כאן לא מדובר בפלנטות הפיזיות המקיפות את האדמה, אלא בקבוצות של ישויות שמייסדות לעצמן מושבה נפרדת, משום שמצד אחד התנאים במאסה הכללית נעשו גסים מדי לצורך התפתחותן, ומצד שני, הן עצמן יעכבו את ההתפתחות אם יישארו במאסה זו. אם נתבונן שוב על ה"ימים", ניווכח כי רוח השפה של עמים שונים שימרה בתוכה ידע וחוכמה קדומים. ימי השבוע בצרפתית נקראים על שם הפלנטות השונות: יום ראשון (האלוהות הראשונה) –  dimanche, יום השמש; יום שני –lundi , יום הירח; יום שלישי – mardi, היום של מארס; יום רביעי – mercredi; היום של מרקורי; יום חמישי – jeudi, היום של יופיטר; יום שישי – vendredi, יום ונוס; ויום השבת, כלומר אלוהות השבת – samedi, יום סטורן, הוא שבתאי. כאשר כתוב שאלוהים בירך וקידש את היום השביעי "כי בו שבת מכל מלאכתו", יש כאן כפל משמעות: המילה שבת משמעותה גם שבתאי, כוכב הלכת הקיצוני ביותר במערכת השמש שלנו, שלמעשה "מסכם" אותה כפי שרוח הזמן השביעית (היום השביעי) סיכמה את פעולת הבריאה הראשונית. רמז לכך הוא כמובן הדגש שהוכנס לבֵּית, שאינו מתאים למשמעות "שביתה". זאת הבינה גם השפה האנגלית, שקראה ליום השביעי Saturday, יום הסטורן.

כמושכל ראשון יש לקבוע כי מאחורי כל תהליך או חומר עומדות ישויות בעלות תודעה. הישויות המופקדות על החום בהתגשמות הנוכחית של האדמה הן הישויות שנמצאות בדרגה הרביעית מעל לאדם, רוחות הצורה

ארכיטיפים אנדרוגניים

כעת אנו מגיעים ליצירת ממלכות הטבע. גם כאן מדובר בהיפרדות. בפרק הראשון ב"בראשית" מכילה בתוכה המאסה הכללית החיה את כל הישויות שהתפתחו בכל הרמות עד לשלב הירח הקדום. המאסה האחידה מכילה כעת בתוכה את הצמחים, את בעלי החיים ואת האדם. בתחילה נפרדת ממלכת הצמחים ואחריה ממלכת בעלי החיים. אולם כאן לא מדובר עדיין בצמחייה הפיזית הירוקה שמכסה את האדמה ובחיות הפיזיות שמהלכות עליה, אלא באבות-הטיפוס של הצמחים ובעלי החיים השונים, במינים השונים (או הנפשות הקבוצתיות) של הצמחים ובעלי החיים. לכן נאמר על כל בריאה כזו "למינהו": עץ פרי מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי למינהו, כל נפש-חיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם וכל עוף כנף למינהו. כאן בולט האופי המדעי ממש של סיפור הבריאה. אין זו גחמה או צורת דיבור כביכול של כותב הדברים; הכותב מדגיש כאן כי הכוונה היא תרתי משמע למינים של בעלי החיים והצמחים, ועדיין לא להתבטאות הפיזית שלהם. ולראיה, בפרק השני, שחוזר כביכול שוב על סיפור הבריאה בתקופה שונה לגמרי, לא נאמרת המילה "למיניהם".

פסגת היצירה של האלוהים הייתה האדם, אבל בשלב זה הוא לא נוצר עדיין בהתגשמות פיזית אלא בדמות-הרוח שלו, שהכילה אני (עדיין מחוץ לאדם), גוף אסטרלי וגוף אתרי. רוחות הצורה, הפעילות בחום, יצרו את האדם "בצלם אלוהים". הכוונה היא שרוחות הצורה יצקו את מהותן שלהן לתוך האדם. האני של האדם קשור לרוחות הצורה, שאלמנט הפעילות שלהן הוא החום, ומכאן גם הקשר של האני לאלמנט החום, לדם החם שנושא את האני ומייצג אותו בגוף.

כמו שאר הבריאה, נוצר כאן גם האדם בצורת אב-טיפוס, או בצורה אידיאית, ולכן גם הכיל בתוכו את היסודות לצורת ההִתְרַבּוּת הפיסית שתבוא מאוחר יותר – הוא נוצר כזכר-נקבה, כאנדרוגינוס – דהיינו הכיל בתוכו את הפוטנציאל להתרבות המינית. זוהי משמעות המשפט "זכר ונקבה ברא אותם". משפט זה הוא אחד הגורמים למסקנה של חוקרים מודרניים, שלפיה שני הפרקים הראשונים בתנ"ך נכתבו בידי שני אנשים שונים, שהרי השני סותר לכאורה את הראשון. כפי שנרמז בהתחלה, הבנה פשיטא של טקסט אזוטרי כזה איננה בהכרח הנכונה.

וזרח השמש

המטרה של התפתחות האדמה היא יצירת משהו חדש. שלוש היפרדויות היו שחזור של מצבים קודמים, וההיפרדות האחרונה אמורה לעבות את הסובסטנציה האתרית לחומר הפיזי הנוקשה. היפרדות זו לא מתרחשת במחזור הגדול (round) הראשון, עליו מדבר הפרק הראשון בבראשית, אלא במחזור הקטן (globe) השלישי של המחזור הגדול (round) הרביעי, התקופה הלמורית. על כך מדבר הפרק השני בבראשית:

"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הָשָּמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשֹוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וְכֹל שִֹיחַ הַשָֹּדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכֹל עֵשֶֹב הַשָֹּדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אֵין לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה."

מדברי הפתיחה הללו של הפרק השני ברור שאין כאן התחלה חדשה, אלא המשך מסוים להתרחשויות שאירעו בפרק הראשון. כותב הטקסט מבהיר לנו שהצמחים לא צמחו עדיין, כלומר הם קיימים כבר כמינים, או כנפש קבוצתית, אך לא מגיעים לביטוי פיזי. האדם גם הוא קיים רק כאידיאה, כמהות רוחנית, אך מהות שטרם התגשמה בחומר הפיזי.

בערך בשליש התקופה הלמורית אירעה התרחשות קוסמית כבירה: השמש נפרדה מן האדמה. היפרדות זו אפשרה מצד אחד את המשך ההתעבות של האדמה למצבה הפיזי, ומצד שני – את המשך התפתחותן של הישויות הגבוהות ביותר, שלא הייתה אפשרית יותר באדמה שהלכה ונעשתה מוצקה. לאחר יציאת השמש הייתה האדמה נתונה לכוחות התגבשות והתקשות חזקים ביותר, שנבעו מכוחות הירח שהיו עדיין בתוך האדמה. ההתקשות הייתה מהירה ואינטנסיבית מדי לפיתוח חיים, ולכן הממלכה היחידה שיכלה לשרוד באדמה באותה עת הייתה ממלכת המינרלים. כאן מתחיל התיאור בפרק השני, "וְכֹל שִֹיחַ הַשָֹּדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ". ההתקשות המואצת הביאה לאדמה שוממת. נפשות בני האדם, יחד עם הנפשות הקבוצתיות של בעלי החיים ושל הצמחים, יצאו מן האדמה ושהו בספירות הפלנטריות השונות במערכת השמש שלנו.

אז התרחש המאורע הקוסמי השני – יציאת הירח מן האדמה. יחד עם הירח יצאו גם הכוחות המשתייכים אליו, כוחות ההתקשות המואצת, ונוצר איזון בין השפעת השמש, ההופכת הכול לספיריטואלי, לבין השפעת הירח, המקשָה ומאבנת הכול. כאן החלו החיים לחזור בהדרגה אל האדמה – והפעם אל האדמה הפיזית. תחילה התגשמו הצמחים ואחריהם בעלי החיים. הנפשות האנושיות המתינו בספירות הפלנטריות במשך הזמן הארוך ביותר, מאחר שהתגשמות מוקדמת מדי הייתה חושפת אותן לתנאים שבהם לא יכלו לקבל לתוכן את האני, היסוד שאמור היה להופכן לישויות בעלות תודעה עצמית.

אינקרנציה

יש לשים לב להבדל נוסף בין הפרק הראשון לשני. בפרק הראשון לא מוזכר שם האלוהים המפורש אלא רק האלוהים בריבוי. כבר בפסוק הראשון של הפרק השני מופיע מונח המתאר יחידוּת של האל, ספציפיקציה של אחת מרוחות האלוהים: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הָשָּמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשֹוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָמָיִם". כאן כבר פועלת ישות אחת מתוך ישויות האלוהים, שעברו לשמש עם היפרדותה, ישות שהמשיכה לפעול מתוך כוחות הירח המַקְשים, כהכרח להמשך התקשות החומר הפיזי של האדמה.

"וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה." כאן מתוארת הלבשת ישות האדם האידיאית, שאת תיאורה ראינו בפרק הראשון, בלבוש "עפר מן-האדמה" – דהיינו בלבוש בשר ודם. בתחילת הפרק האדם נמצא עדיין בעולם הרוח, בשלב בו טרם החלו התגשמויותיו בפיזי. כאן מגיע סיפור גן העדן וגירושו של האדם ממנו, דהיינו, ירידתו להתגשמות בגוף פיזי על כל הכרוך בכך.

חלק חשוב בירידה לעולם הפיזי היה המעבר לצורת הִתְרַבּוּת המתאימה לפיזי, הרבייה המינית, וזאת באמצעות התחלקות הישות הדו-מינית של האדם לשני מינים. זהו הסיפור הסימבולי שבו אלוהים נוטל צלע מן האדם ובורא את האישה.

אלמנטים סימבוליים נוספים בסיפור גן העדן הם עץ הדעת, עץ החיים, התפוח והנחש. בתקופה הלמורית החלה התערבות הכוחות הלוציפריים, הכוחות המתנגדים, בחייו של האדם. ללוציפר תפקיד משמעותי בירידתו של האדם להתגשמות הארצית. התרחשות זו מתוארת בסצנה בגן העדן שבה הנחש – לוציפר כמובן – מפתה את האישה לאכול מפרי עץ הדעת. הסיפור מבטא את העובדה שלוציפר גם נותן ההשראה לחשיבה האנושית המודעת. המשך הסיפור הוא מניעת "עץ החיים" מן האדם – האדם מגורש מעולם הרוח ועליו להתנסות במוות בעולם הפיזי ("כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנוּ מוֹת תָּמוּת").

בהרצאות ובספרים אחרים (למשל בסדרת המאמרים מן הרשימות האקָשיות) קושר שטיינר בין ההפריה המינית למה שהוא מכנה "ההפריה מן הרוח" – יכולת החשיבה של האדם באמצעות המוח הפיזי. שטיינר מזמין אותנו איפוא לקריאה שונה של טקסטים אזוטריים, ובמקרה זה לפירושים חדשים ולכפל לשון היכולים להיות מובנים לעמקם דווקא ליודעי העברית. סדרה זו מביאה אותנו לתחושת יראת כבוד כלפי התיאור המופלא של בריאת העולם בספר בראשית, ואולי לחשיבה מחדש על טקסטים רליגיוזיים קדומים בכלל

[1] רודולף שטיינר, בראשית, הרצאה חמישית, 21.8.1910

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך