הולכים לגן: הרגל חדש שכדאי להכניס השנה

הולכים לגן: הרגל חדש שכדאי להכניס השנה

שנת הלימודים נפתחת, ומאות אלפי תלמידים "ילכו" לגן או לבית הספר. רוב רובם יגיעו לשם ברכב של ההורים, באוטובוס או בהסעה של בית הספר. אבל אם תחליטו לסגל לעצמכם הרגל חדש של הליכה, כולם רק יצאו מכך נשכרים

מה מקומה של ההליכה בימינו? רובנו נטשנו אותה כליל כדרך התניידות ובכל זאת הליכה – כפעולה – נהנית ממיתוג גבוה. נשמח לעדכן כי יצאנו להליכה, נזכה למבטי קנאה בשובנו ממסע רגלי בהרים.

לא יהיה מוגזם לטעון שעבור רבים מדובר בפעולה נחשקת, ריטואל שאנו שואפים להתמיד בו, להקצות לו זמן בתוך שיגרה גדושה, בתוך יומיום העולה על גדותיו. העובדה המוכחת שקל יותר לשמור על משקל גוף תקין, לשמור על חיוניות, למתן חוליים כאלה ואחרים באמצעותה מקנה להליכה יחסי ציבור מצוינים. רופאים ממליצים עליה חזור והמלץ וקופות החולים יוצאות למענה בקמפיינים נרחבים.

אני מנסה לדמיין איך נראתה ההליכה בעבר? האם הייתה סבתי אישה הולכת? זכורות לי הליכות ערב שלה בחברת גיסתה. לאורך היום סביר שהייתה הולכת למכולת, הולכת לבקר חברה. החיים התנהלו קרוב וככל הנראה היא לא גמעה קילומטרים רבים אך גם לא העלתה בדעתה שיש דרך אחרת להתנייד למרחקים אלה. דווקא אז – טרם הגודש בכבישים, טרם התברר הקשר בין פליטות לאסונות טבע – נתפס השימוש ברכב למרחקים קצרים כפעולה שאין עליה מחילה.

חייה של סבתא סבבו סביב ביתה. העובדים מחוץ לביתם סביר שעשו דרכם באוטובוס והליכה שמשה אותם בדרכם אל התחנה וממנה. מי שמקום עבודתו היה במרחק סביר מביתו – הלך לעבודה.

מצער שהליכה אינה עוד דרך התניידות ומנגד משמח הדבר שמבוגרים רבים בוחרים לעסוק בה בשעות הפנאי: אם כפעילות ספורט בשגרה, אם במהלך חופשה. מי שהולכים כיום משמעותית פחות הם הילדים. בעבר לא היה נהוג להסיע אותם ממקום למקום, אז הם הלכו. הלכו לבית הספר, לתנועה, לספרייה, לחברים. אל בית הספר היסודי שבו למדתי עשו ילדים דרכם מקרוב ומרחוק. אני זוכרת את ילדי השכונה הצפונית המרוחקת, גם הקטנים שבהם, מכתתים רגלם הלוך וחזור בדרך תלולה, שאורכה עולה על קילומטר, וזוכים מאיתנו – הגרים קרוב – למבטים של רחמים.

רבות מדובר בתקופתנו – ובפרט בימי קורונה אלה – על מרחבים מעודדי הליכה, על תכנון שמעדיף את הולך הרגל. באופן טבעי כך היה העולם כשהתניידות ברגל היתה נחלת הכלל. שבילים צרים ונעימים במרכז תל אביב, מדרגות בין שכונותיה של חיפה, סמטאותיה הצרות של העיר העתיקה בירושלים; אלה מהווים תזכורת לימים רחוקים, ואולי הם כבר בגדר שריד ארכאולוגי לזמנים שחלפו לבלי שוב. השינוי בדפוסי החיים משאיר מעט מקום להתניידות רגלית. כך לדוגמה הוצאת המרכז המסחרי אל מחוץ לעיר מחייב שימוש ברכב כדרך הגעה לעריכת קניות. האופן שבו מאורגן המרכז המסחרי (לרוב בצורת האות ח' סביב למגרש חנייה) תומך במעט מאוד הליכה בשונה מרחוב החנויות המסורתי. גם מי שגר בקרבת החנות שבה הוא עורך את קניותיו לא ילך אליה ברגל שכן סל הקניות גם הוא שינה לחלוטין את אופיו ואת גודלו. סל הקניות היום כבד, עמוס באריזות ענק; הן המוצרים והן אופי הקנייה נועדו לאפשר אספקה לשבוע לפחות. לא רק שבלתי ניתן לדמיין שינוע של קנייה זו בהליכה, גם שינוע ברכב ומהחנייה לבית הם בגדר מבצע מורכב שיותר ויותר אנשים מחליטים לוותר עליו לטובת הזמנה מקוונת.

ועדיין, יש באפשרותנו לבחור בהליכה כדרך התניידות. בלב הישוב שבו אני גרה נמצא גן הילדים. רדיוס הישוב סביבו אינו עולה על קילומטר. מי שיעבור ליד הגן בשעת הבוקר (או הצהריים) ישתאה נוכח המכוניות הרבות הנדחקות לצדו. בודדים יגיעו ברגל. אני נזכרת בשירו של ע. הלל ובמילים שהיו כל כך ברורות מאליהן בזמנן: ".....אצים לגן חנן ודן, יעל ורות במהירות....ואמהות טובות מאוד יד נותנות ומלוות" ( מתוך בוקר טוב לע. הלל). קשה שלא להתפלא, שהרי הליכה יד ביד עם ילד לגן היא תענוג גדול. רגע של חסד, הזדמנות לשיחה על כל כך הרבה דברים שיקרו בדרכנו.

את הדברים האלה אני כותבת כדי שנלך. חשבתי שבבואי לדבר על הליכה כאלטרנטיווה חיונית, כדרך התניידות שפויה – אתחיל מהליכת בוקר לגן.

לפני שאתלונן על התכנון, לפני שאתקנא בערים ברוכות השבילים והולכי הרגל, אנסה לשכנע בהליכת בוקר עם הילד לגן. גם לבית הספר טוב ללכת אבל אני אתחיל מהגן. יתכן שהדבר דורש היערכות, יתכן שהגן בכלל בישוב אחר. ועדיין, אם הגן בישוב אחר והילד נוסע בהסעה הרי שלתחנת ההסעה אפשר ללוות אותו ברגל; אם הגן מרוחק ואנחנו מסיעים אולי נוכל למצוא כברת דרך, בואכה גן הילדים, אותה יהיה נעים ומעניין ללכת יחד. מחלון האוטו תדמה לנו הדרך לגן כסתם דרך, כעוד מדרכה. אולי נשאל עצמנו: מה כבר יש שם? מה כבר יכול להיות בה? בהליכה נופתע לגלות שהיא משתנה תדיר. הטמפרטורה משתנה, הנוף משתנה. הבן או הבת ישמחו להבחין בצמח חדש שנבט, אולי יזהו פרח, דבורה, פרפר. ילמדו, יחכימו. סביר שגם אנחנו נגלה דברים חדשים על האזור, על עצמנו. תנועה מביאה עמה שקט, מפרקת מתח. הרגל חדש זה עשוי להתגלות כמתנת חולין שהענקנו לעצמנו בבלי דעת.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך