כבר שנים אני חולמת על משק אוטרקי. לגדל חסה ועיזים אי שם בהרי האנדים ולהפנות גב אל העולם. חופש מושלם מגלגל האוגרים וממרוץ העכברושים. אני, הילדים, בן זוגי המדומיין והשרירי (צריך לבנות הרבה דברים במשק), עשר תרנגולות, חמש כבשים והסוס שלנו, אלברט. לא חייבים כלום לאף אחד ולא צריכים דבר מאיש. חופש מושלם. אין ארנונה, אין מע"מ, אין ביטוח לרכב, אין משכנתא, אין "ככה עושים כולם", אין "למה לא באת ליום ההולדת של האחיינים" – אני אלפי קילומטרים משם. כבר מזמן הבנתי שיש שתי דרכים לצאת מהגריד: להפסיק לשחק או להיות הכי טובה במשחק, וכיוון שבעולם שלנו להיות הכי טובה במשחק אומר לעשות דברים שיעכלו מתוכי פיסות נשמה, אני בוחרת, לפחות בדמיוני, לצאת.
כדי לצאת מהמשחק צריך אולי קודם כול להגדיר אותו, ואני חושבת איתכם בקול רם: מהו המשחק? המילה הראשונה שבאה לראש היא "הצלחה". אנחנו משחקים כדי להצליח. ברוב המשחקים המטרה היא לא רק להצליח אלא לנצח את כולם. בשח – להרוג את היריב, במונופול – להרוס אותו כלכלית, בחבלים וסולמות – לטפס לו על הראש. הייתי יכולה להמשיך עוד הרבה, אבל נראה לי שהפואנטה ברורה, וזה גם כנראה מסביר למה תמיד שנאתי משחקי שולחן. הדילוג מהלוח למציאות נותן תמונה די ברורה: אנחנו חייבים להשתמש באסטרטגיות (ומזל) כדי לנצח במשחק שבו הכללים מאוד ברורים.
לצאת מהמשחק, אם כך, יהיה פשוט לצאת מהלוח.
נדודים הם בית
לפני כמה שנים הגיעה למעגל נשים שהנחיתי בחורה צעירה עם נוכחות מאוד חזקה. היה בה משהו מהפנט ממש. היא הגיעה באיחור וחמקה די מהר בקטע של החיבוקים של סוף המעגל. לפני שנה בערך היא צצה פתאום בפייסבוק שלי עם פוסטים שהיו בשבילי מאוד מעוררי השראה, אך גם מאתגרים. הבחורה פשוט עברה לגור בטבע, לא במקום אחד, אלא בכל מקום אליו נשאו אותה רגליה, או ליתר דיוק – גלגלי הרכב שלה. בפוסט הכי משמעותי, מבחינתי, היא סיפרה על אחד הלילות הראשונים שלה בטבע, מתארת בפרטי פרטים את החרדה, את הזיעה השוטפת, את הרעד שדבק גם בכלבה שלה, ואיך נצמדו זו לזו, מחפשות נחמה מפני סכנות הלילה, המדומיינות ברובן. אני אחרי לילה אחד כזה הייתי מתקפלת הביתה, אבל תהילה צרפתי, ככה קוראים לה, המשיכה לשוחח עם עצמה, וככה, לילה אחרי לילה, חרדה אחרי חרדה, היא צלחה את הפחד אל החופש.
במסע החיפוש המאוד וירטואלי הזה שלי אחר חירות, היה לי ברור שאני חייבת לדבר איתה.
היית אומרת על עצמך שאת אדם חופשי?
לא.
כלומר, לא לגמרי. אני כן יכולה לקום וללכת לאן שאני רוצה, אבל אני עדיין משועבדת למדינה בכל מיני רבדים, גם כלכליים, ועדיין לא לגמרי חופשייה מהתניות ומקולות פנימיים ומציפיות שלי מעצמי להיות נורמטיבית או אחרת ממה שאני – זה מסע שעוד ייקח זמן, אבל אני בדרך.
תהילה: הייתי בת 30 , כל החברות שלי כבר היו נשואות עם עבודה מסודרת וילדים, ואני העמסתי על האוטו את מינימום הדברים, את כל שאר החפצים שצברתי פיזרתי, ויצאתי לגור בטבע
ספרי קצת מאיפה את מגיעה.
נולדתי בשומרון למשפחה דתית לא נורמטיבית, בית שהייתה בו הרבה אלימות. בגיל עשר הוציאו אותי לפנימייה בצו בית משפט, ולמעשה חייתי בפנימיות עד גיל 18. בגלל הרקע שלי, כל מה ששאפתי אליו במשך שנים היה להיות כמו כולם, להיות "מוצלחת חברתית". ובגלל שמבחינה חיצונית אני משדרת המון ביטחון, היה מאוד קשה לראות את הפער בין הדימוי העצמי המאוד נמוך שהיה לי, לבין החזות המצליחנית. עשיתי בגרות, שירתתי בצבא כמדריכת טיולים – אידיאל ציוני שמאוד התאים לי באותו הזמן. ואחרי זה עבדתי במשך ארבע שנים בגן החיות בבאר שבע – התחלתי כמדריכה ובסוף ניהלתי את המרפאה הווטרינרית. מבחוץ הכול היה נראה בסדר, אבל כל הזמן, כל השנים – בעצם, מאז שאני זוכרת את עצמי – כרסם בי אי-שקט. משהו בי סער כל הזמן. היה לי צורך אדיר לגמוע מרחקים ברגליים, אז נסעתי למזרח ושם התחילו הנדודים.
אחד הקונפליקטים הפנימיים הגדולים שלי, ביחס לשאלת החופש, הוא בין בית לנדודים. נדודים נתפסים אסוציאטיבית כחופש, אבל אני מרגישה שבלי בסיס קשה יהיה לי להרגיש באמת חופשייה, אלא יותר אבודה ומחפשת.
גם אצלי זה תמיד היה מקום טעון. בגלל שבאתי מבית אלים, שנאלצתי לעזוב, כל חיי חיפשתי מה אומר בשבילי בית, ובמקביל תמיד הייתה בי קריאה מאוד חזקה לנדודים. בכל פעם שהתיישבתי איפשהו ליותר משלושה חודשים, הרגשתי שאני נחנקת והייתי חייבת לחזור לדרכים. הדרכים מחיות אותי. אני נכנסת לאוטו ומתמלאת באנרגיית חיים שונה. נדדתי שנים. שלוש שנים הייתי בעיקר במזרח, עוברת ממקום למקום, תקופה מסוימת ניהלתי גסטהאוס בקוצ'אנג בתאילנד, אבל יחד עם זה, כל הזמן הרגשתי שאני לא בסדר, שאני לא נורמטיבית. לא הצלחתי להרפות מהפער בין מה שאני "אמורה להיות" בגילי לבין מה שאני כרגע. הייתי בחרדות שאין לי מקצוע "אמיתי", שאין לי תואר. חזרתי לארץ וכל הזמן התעסקתי עם הפחד הזה, שהיה תלוי לי מעל הראש, שאני אגיע לגיל 50-40 ואני אהיה "כלום ושום דבר". הייתי אז בת 26 והתחלתי ללמוד לתואר בביולוגיה, עדיין שבויה בניסיונות להפוך לאדם נורמטיבי. תוך כדי כך ניסיתי לעבוד במסגרות מסודרות והדרכתי בספארי. זה כמובן לא החזיק מעמד הרבה זמן, ותוך חודשים ספורים חזרתי לדרכים. התחלתי לעבור בחוות בודדים ורכשתי שם המון ידע, ניהלתי חאנים בצפון ובדרום, חייתי באוהל – ועדיין, המחשבה שאני לא על המסלול לא הרפתה ממני. היום, אחרי שנים של מלחמה פנימית, אני מבינה שתנועת הנדודים היא טבעית. בימים קדומים בני האדם תמיד נדדו, בעקבות המזון, בעקבות עונות השנה, הצמחייה. היום אני מקבלת את תכונת הנדודים שלי, אבל זה ממש לא היה פשוט.
כשהייתי בת 29, חברה שלי, שגרה בתל אביב, החליטה לפתוח משרד תיווך נדל"ן. היא ידעה שכסף "עושה לי את זה" ושאני נכנסת למקומות הישרדותיים כשאין לי, והיא גם האמינה שזה יעזור לי להתקרקע – מה שבעצם כולם מסביבי, כולל אני, תמיד רצו.
קסם לי הסיפור הזה של להיות מתווכת מכובדת עם חיים מסודרים, ועשיתי עם עצמי חוזה להחזיק שם לפחות שנה. מהאוהל הדרווישי עברתי לחליפה ועקבים, מתוקתקת ומאופרת התייצבתי כל בוקר בזמן לעבודה, ובאמת מאוד הצלחתי בזה, אבל כל המשאבים, גם הכלכליים וגם הנפשיים, הלכו על לתחזק את אורח החיים הזה. ואחרי שנה – שנה מאוד קשה של מאבקים פנימיים – חתכתי ועברתי לגור בטבע.
מאבקים פנימיים שהיו בעצם סביב מה? קונפליקט בין אורח החיים התל-אביבי הלוחץ מול השאנטי של המדבר?
ברובד החיצוני אולי כן, אבל במהות, המאבק תמיד היה סביב הפער בין איך שאנשים תופסים אותי מבחוץ – לחוסר האמונה הקשה מאוד שהיה לי כלפי עצמי. הרגשתי שאני חייבת לצלול פנימה לתוך התודעה שלי ולהבין דברים שעד אז לא הקדשתי להם מחשבה: מה משפיע עליי, איך אני מקבלת את ההחלטות שלי. הייתי תוצר של נסיבות, והרגשתי שאני חיה את העבר שלי. סבלתי מהתקפי חרדה והייתי בטוחה שאני על סף איבוד הדעת. ניסיתי כל מיני טיפולים אלטרנטיביים, וזה היה חביב אבל לא ממש אפקטיבי. כל הזמן חיפשתי משהו או מישהו שיושיע אותי מעצמי.
נקודת המפנה בחיי הגיעה בעקבות מפגש עם ניצה וקובי, זוג שחי בטבע, אנשים שהחליטו לרדת מהרכבת ולבדוק מחדש את כל הנחות היסוד של החיים. עקבתי אחרי התוכן של ניצה בפייסבוק וזה מאוד משך אותי, יצרתי איתם קשר והם הזמינו אותי לבקר. זה היה בתחילת הקורונה, החיים בתל אביב נראו מלחיצים מאי-פעם ואני נכנסתי לאוטו ונסעתי אליהם לצפון הרחוק. אחרי שעתיים וחצי הגעתי למתחם מדוגם, פשוט ונעים של צליות בטבע – וזה הקסים אותי.
עשיתי איתם סשן מרחיב תודעה, שהיה בשבילי כמו סטירת לחי לכל החיים שלי. פתאום ראיתי את הבלוף, הבלוף החברתי שכולנו מצייתים לו כי החברה החליטה שככה צריך. ראיתי איך אנסתי את עצמי כל החיים להיות כטוב בעיני החברה, מה שיצר לי המון זהויות, אבל לא ידעתי מי מתוכן היא אני. הייתי כל כך מזוהה עם הזהויות האלה, שלא הייתה לי שום אפשרות לחיות את הצרכים והרצונות האמיתיים שלי. ראיתי איך זה מוביל אותי לחיים של שעבוד, איך אני נותנת לחברה להגדיר לי מה זה הצלחה, מה זה נוחות. זה נתן לי טלטלה קשה, ששלחה אותי לשנה שבמהלכה החלטתי שאני חוקרת הכול מחדש. הרגשתי שבסביבה שבה אני חיה המיינד שלי יכול להתל בי, וידעתי שבטבע אין לאן לברוח. הכול צף. הייתי בת 30, כל החברות שלי כבר היו נשואות עם עבודה מסודרת וילדים, ואני העמסתי על האוטו את מינימום הדברים, את כל שאר החפצים שצברתי פיזרתי, ויצאתי לגור בטבע.
נשמע כמו שילוב של חלום מתוק וסיוט.
זה לא היה פשוט. אנשים חשבו שלגמרי איבדתי את זה. לגור בטבע? לבד? אישה? זה מסוכן! ואני לקחתי איתי את כל הסיפורים האלה. בהתחלה ניהלתי מסעדה מפונפנת ליד הכינרת, וכל יום בסוף המשמרת הייתי נכנסת לאוטו ומחפשת איזו פינה בטבע לישון בה. ישנתי במקומות חשוכים יותר מהגיהינום, וכל הפחדים שחלחלו לתוכי לאורך השנים צפו ועלו בלי שליטה. אני זוכרת את עצמי יושבת בשתיים בלילה ורועדת מפחד. ואז, פשוט לא הייתה לי ברירה, צללתי לתוך הפחד למות וראיתי איך הוא מנהל אותי, לא רק ברמה הבסיסית והגלויה, אלא בעוד המון רבדים שלא הייתי מודעת להם בכלל. עם הזמן ראיתי ופגשתי עוד ועוד דפוסים שמנהלים אותי, הגדרות שאנחנו הופכים לעבדים שלהן. אחרי כמה זמן עזבתי את המסעדה ופשוט המשכתי לנדוד.
אז מה את עושה בימים אלה?
כלום.
אני אוהבת להגיד את זה. אני קמה בבוקר ועושה מה שאני רוצה – מלקטת לעצמי אוכל, מרחיבה את הידע שלי על צמחים. אני קוראת, נחה, עובדת קצת כיוצרת תוכן, בוהה. עושה מה שבא לי.
עד לפני חודש וחצי חייתי באוהל ועכשיו אני בצפון בקעת הירדן. קניתי קרוואן ואני חוקרת אלטרנטיבות שבהן אם אני עדיין תלויה בכסף (וזה לצערי המצב), שהוא יעבוד בשבילי במקום להפך. הגעתי למצב שאין לי יותר חשק לבלות את החיים שלי בשעבוד לעבודה, ולא משנה מה הסיפור מאחורי זה. אני רוצה לעסוק בדברים שמפתחים אותי ועושים לי טוב. עם כל המניפולציות של הקורונה, זאת הייתה שנת ברכה בשבילי, הצלחתי לעצור את הרכבת ולרדת. וזו גם השנה שבה הצלחתי לעבוד הכי מעט ולחיות הכי טוב. הטבע מלמד אותי קצב חדש, וזה קצב איטי ונינוח.
כל יום אני עושה משהו אחר, כל יום אני חווה משהו חדש. יום כותבת, יום רוקדת, עדיין מגדירה את המסע כל פעם מחדש.
אנחנו נפרדות בהזמנה לבקר. "כן, בטח," אני ממלמלת לעצמי. "אני ממש אכנס לאוטו ואסע לבקעת הירדן." "למה לא?" אני שואלת את עצמי, "את לא רוצה?" "רוצה מאוד אבל..." "אבל מה?" "זה רחוק, חם שם, לאוטו יש נזילת שמן, אני בטח אטריח אותה, יש לי מלא עבודה..."
אני מכירה את השיחות הפנימיות האלה בעל-פה, וגם אני כמו כולם יכולה לצטט מבדולינה ומאלף ספרי העצמה עצמית, ובוודאי שמהשיחה המאלפת שהייתה לי כרגע עם תהילה, ובכל זאת, אני בוחרת להישאר מול המחשב ולהמשיך להקליד (באצבע אחת) את הריאיון הבא. שהחופש והמרחבים יחכו לי. מה – אני עובדת בשבילם?
חלומות ילדות
מהרגע שהפכתי לאמא, היה לי ברור שאני את פעוטיי לא אתן טרף לשיני מערכת החינוך. הצטרפתי (אמנם באופן די לטנטי) לקהילת חינוך ביתי, התמכרתי לאתר "באופן טבעי", שם עקבתי באדיקות אחרי הכותבות הפעילות שהיו לי (בלא ידיעתן) למורות דרך, והתחלתי לנסח בדמיוני את מכתב הסירוב שאכתוב למשרד החינוך כשהגדולה תגיע לכיתה אלף.
באופן טבעי הדברים לא קרו בדיוק כפי שתכננתי, ובגיל ארבע הילדה ברחה מהבית ורשמה את עצמה לגן מונטסורי מקסים (שהתקיים להרף עין בטבעון). ולמרות שמאז, בערך פעם בשבוע, התחננתי בפניה שתעבור לחינוך ביתי, ולמרות שעם הבן הצעיר אכן היו לנו כמה ניסיונות כאלה, בסופו של דבר שניהם העדיפו את בית הספר, ואני נשארתי לצפות בלופ ב"קפטן פנטסטיק". לא (רק) בגלל שהשחקן חתיך, אלא מפני שהסרט הזה, שעוסק בין היתר בחינוך ביתי, מדבר למעשה על החופש שתמיד רציתי לתת לילדיי. חופש מללמוד מה שאנשים אחרים חושבים שצריך, חופש מלרוץ ולקפוץ מתי שמישהו החליט שעכשיו, חופש מלעמוד בקריטריונים חברתיים של "מה מקובל".
עכשיו, כשהבכורה שלי בשירות לאומי והבכורים שלה בצבא, חשבתי לבדוק עם גילה חורש, אחת ממורות הדרך שלי מ"באופן טבעי" ואמא לארבעה, האם באמת, מפרספקטיבה של שנים, אכן יש חופש בבית.
גילה: כשהייתי בת 18 הסתכלתי על העולם ואמרתי, מה זה שכולם חייבים לקום בשבע ולשבת בפקקים ולהגיע בשמונה לעבודה? ואז, כמה שנים לתוך החינוך הביתי, אמרתי לעצמי, "וואלה, הצלחתי לא לשבת עם כולם בפקק"
איך בכלל הגעתם לחינוך ביתי?
לכאורה באופן בלתי צפוי. אני הייתי על המסלול של כיתת מחוננים בתיכון, טכניון, צבא, שוב טכניון, ואז, כשהייתי בת 28 נולדו התאומים, ושום דבר אחר לא עניין אותי יותר. לא הרגשתי שאני מקריבה משהו, פשוט כל דבר אחר הפסיק להיות אטרקטיבי. הבנתי שאני האחראית העיקרית על שלומם – וזה הרבה מעבר להנקה ומנשא. תינוק לא יכול לדבר, הוא לא יכול להגיד אם משהו מציק לו, ואני הבנתי שאני חייבת ללמוד להבין את הצרכים שלהם ולקבל החלטות מתוך שיקול דעת עצמאי. למשל, המדיניות הרפואית דאז לגבי חשיפת תינוקות לגלוטן הייתה לעשות זאת בגיל מוקדם ככל האפשר, כי אז, במקרה של רגישות, הוא יגיב הכי חזק ואז נדע שיש בעיה. ואני אומרת לעצמי, בגלל שאין לנו כלים לאבחון, או משיקול מערכתי אחר – גם אם אני יכולה לראות איך, עם הנחות עבודה מסוימות, זה הגיוני – מגיעים לתוצאות טיפשיות. ואני לא רוצה את הנחות העבודה האלה. אני רוצה להיות עם הילדים שלי ולהיות אחראית לשלומם. זה התחיל משם והמשיך לחינוך. את החינוך הביתי פגשתי כשהילדים עוד היו בבטן, ומייד ידעתי שזה מה שחיפשתי כל החיים.
למה? את היית בבית ספר ואפילו הצלחת לא רע...
אני הגעתי לזה דווקא מהכיוון הלוגי של הלמידה. שאלתי את עצמי איך לומדים בבתי הספר, ואיך לדעתי אפקטיבי יותר ללמוד. חשבתי שילדים יכולים ללמוד יותר בקלות מילדים גדולים מאשר ממבוגרים. חשבתי על ילדים סקרנים, על למידה רב-גילאית, על למידת עמיתים. התחלתי מעקרונות של למידה יעילה, ועם הזמן ראיתי שזה הרבה יותר רחב: שגם הצרכים החברתיים והרגשיים מקבלים בחינוך ביתי מענה הרבה יותר טוב. כל הסיפור הזה, שכבר מהגן אומרים לילדים מה לעשות – מתוך אילוצי מערכת – לוקח להם את האפשרות לדעת מה הם רוצים, ואז הם פחות רוצים או מוותרים על הרצון, וכל התחום של העדפות וכישרונות פשוט משתבש. ילדים לא מכירים את עצמם ככה.
וזה הצליח?
אני לא מודדת הצלחה. אני מסתכלת על הגדולים ושואלת אם הם יצאו המבוגר שהם רוצים להיות, והתשובה היא "כן". אני מסתכלת על אֵילו בני אדם הם, אֵילו חברים הם, על היכולת שלהם להגדיר משהו שהם רוצים לעשות ולהוציא אותו לפועל, מהאריזה של התיק לפני שהם יוצאים מהבית ועד לפירוק שלו כשהם חוזרים. הם אנשים סקרניים, הם לא משתעממים כשמספרים להם משהו.
והאם הם חופשיים יותר?
חופש מבחינתי, בהרבה מובנים, זאת היכולת לתרגם חלום למציאות, משלב התכנון ועד לביצוע. זה משהו שמאפשר חופש גדול, כי אחרת את תלויה בזה שאחרים ירצו בשבילך ואת לא באמת חופשית. זה משהו שבהחלט יש להם.
החופש הזה, יכולים להגיד אנשים מהצד, עומד אולי בניגוד לחופש שלך – הרי הפסקת את הקריירה והקדשת את עצמך לגידול הילדים...
כשהייתי בת 18 הסתכלתי על העולם ואמרתי, מה זה שכולם חייבים לקום בשבע ולשבת בפקקים ולהגיע בשמונה לעבודה? ואז, כמה שנים לתוך החינוך הביתי, אמרתי לעצמי, "וואלה, הצלחתי לא לשבת עם כולם בפקק". וזה לא שישנתי עד הצהרים: הילדים העירו אותי מוקדם, אבל קמתי בשביל משהו אמיתי, קמתי בשביל צרכים בסיסיים של הילדים ולא בשביל משהו חיצוני שמנהל אותי, והרגשתי חופשייה. ויחד עם החינוך הביתי התגבשתי לאדם שאני היום. לקחתי לעצמי חופש מהמון דברים. חופש מלקנות מותגים, חופש מלהיות לחוצה על זה שהרצפה לא כל הזמן נקייה. מעבר לכך עכשיו, כשהילדים גדולים, אני חוזרת ללימודים, ככה שלמרות שהבחירה להישאר בבית הייתה בלב שלם, אי אפשר להגיד שהפסדתי משהו.
לביאות שומטות
תמונה של לביאה רובצת על ענף עם טקסט קצר הפכה לפוסט ויראלי שרץ כבר שנה ברשת, בעיקר בקבוצות נשים. היו לו אלפי תגובות ושיתופים, ומי שאחראית לו היא חברתי (במציאות, לא רק ברשת) סשה חזנוב, מטפלת גוף נפש ("ובעוד שלל כלים"), אמא לארבעה, נשואה, גרה בחדרה, שהקימה לפני כשנה קבוצת פייסבוק בשם "לאן את רצה כבר הגעת" ועוסקת בכל הווייתה בלהוביל נשים (וגברים כתוצאת לוואי) אל החירות הפנימית הנכספת.
סשה: הכול קרה נורא מהר, מרגע האבחנה ועד לתחילת הטיפולים, ואני ידעתי שעם כל הקושי, אני הולכת לרכב על זה עכשיו. לעשות את ההיפוך שייחלתי לו, לשמוט כל מה שאפשר ולצאת מהכלא
סשה, אני אתחיל מלצטט רגע קצת מהפוסט ונמשיך משם:
"הרי לכן לביאה.
נכון?
כלומר ברור לכולן שזאת לביאה ולא נניח... קיפוד או
דג זהב.לביאה כמו כל הלביאות.
אמה-מה?
זאת לא לביאה מסתערת, לא לביאה אורבת, לא לביאה טורפת, לא לביאה שמגינה על גוריה, לא לביאה במרדף.
זאת, יקירותיי, לביאה רובצת.
בחוסר מעש מוחלט ורפיון שרירים מוגזם ממש.
שלא לומר סמרטוט על גזע עץ.
ועדיין ברור שזאת לביאה, נכון?"
כן, זה משהו שכתבתי לעצמי אחרי אחד מטיפולי הכימו הראשונים והקשים לפני שנה. שכבתי על הספה בבית, מותשת כולי, והסתכלתי על המצב שלי. פתאום איבדתי כל מה שבניתי במשך שנים. סגרתי את הקליניקות, לא עבדתי, התקלפתי מכל התפקידים שהייתי רגילה לעשות ושהגדירו אותי, והנה אני לבד, חלשה מכדי לזוז, ובראש טחנו הקולות הרגילים של "הנה אני זרוקה פה חסרת תועלת, לא עושה שום דבר שיצדיק את קיומי". וזאת הייתה התשובה שלי לעצמי, לראות ולהכיר בקיום שלי גם בלי שהוא מגובה בעשייה – ושעדיין תהיה לי משמעות בעולם, גם אם אני סתם רובצת על הספה. כתבתי, העליתי לפייסבוק והשאר היסטוריה. מה שמדהים זה שכאילו חזיתי את כל זה, כשכבר כמה חודשים קודם לכן הקמתי עם שותפתי חמוטל את קבוצת הפייסבוק, שגם היא עסקה בדיוק באותם תכנים של להזכיר לעצמנו שאנחנו ״כבר כאן״. שכל מה שנדמה כ"עוד לא" הוא כבר. הקמנו את הקבוצה בדיוק מתוך אותו מקום לא מסופק תמידית, מתוך ההתרוצצות הפיזית והמנטלית הבלתי פוסקת שכולנו מכורים לה.
שנייה לפני שאובחנתי עם הסרטן הייתי במבוי סתום. מוצפת בדיבור הפנימי של "אין לי, אני לא מספיקה, אני לבד, אין לי אפילו אותי, אני כל כך עסוקה בדברים אחרים שאין לי זמן לעצמי, החיים הם כֶּלֶא שיצרתי לעצמי". וייחלתי למשהו שיוציא אותי מזה, משהו גדול שיוציא אותי מעצמי, מסוג הטרנספורמציות החד-משמעיות – וכשהמחלה התגלתה, זה לא שלא התבאסתי, אבל לא הופתעתי. ידעתי שזה הדבר שביקשתי ושאני לוקחת אותו בשתי ידיים. הכול קרה נורא מהר, מרגע האבחנה ועד לתחילת הטיפולים, ואני ידעתי שעם כל הקושי, אני הולכת לרכב על זה עכשיו. לעשות את ההיפוך שייחלתי לו, לשמוט כל מה שאפשר ולצאת מהכלא.
ויצאת?
כן. אבל זה לא משהו שקורה פעם אחת וזהו. זה כל הזמן להזכיר לעצמי. האשליה היא שדברים בחוץ – הטיפול בילדים, העבודה, מחסור בכסף – לא מאפשרים לנו להיות ולעשות מה שאנחנו רוצות. מה שעשיתי השנה היה להיפטר מהאשליה שהבחוץ סוגר עליי. הכֶּלא הוא פנימי, אני זאת ששמה את עצמי בעונש, והשנה תרגלתי את ההפך. כל השנה הייתי עסוקה בעצמי כאילו אני בבית הבראה, עשיתי רק מה שבא לי. שמטתי כל מה שהגדיר אותי בעולם, את כל התפקידים ואת כל ה"צריכים".
אחת האשליות שאנחנו מחזיקים היא שאנחנו בהישרדות, שאנחנו לבד. זה לא נכון. צריך רק ללמוד לבקש עזרה, ולפתוח את הדלת. אני תמיד אומרת לנשים בקבוצה, "תדמייני שהייתה לך תאונה ויש לך גבס על הרגל. את לא יכולה לעשות כלום. עכשיו תרשי לעצמך לעשות כלום גם בלי גבס".
זה קל עם גבס וקשה בלי.
נכון, אבל זה ככה כי אילפנו את עצמנו. הפיזיותרפיה הפנימית מבחינתי היא לשנות את הווליומים. להנמיך את הווליום של "צריך" ולהעלות את הווליום של "רוצה" – שבדרך כלל כמעט מושתק. אנחנו כל כך עסוקים בלדכא את החשקים שלנו, שמשהו בתוכנו פשוט נובל ומת, ואז אני עלולה למצוא את עצמי במקום שבו הייתי לפני שנה, כשלא הצלחתי להיזכר מי אני וכשניסיתי להשוות את עצמי לסשה בטיול להודו – לא הצלחתי לראות את הקשר בין השתיים. אז אני מתרגלת "מצב הודו" ועושה גמילה למקומות המצמצמים, המצליפים, המבקרים, הדורשים, המשַתקים, שצצים כל הזמן, סתם כי נדמה לנו ש"ככה זה" – "ככה זה להיות הורים, ככה זה לנהל בית, ככה זה להיות בת זוג, ככה זה להיות חברה..." וכשאני עושה את זה, מתאפשר גם לבן הזוג לקום ולהגיד "אני קולט שגם אני לא לוקח לעצמי את המקום שאני רוצה לקחת". בימימה קוראים לזה "דיוק מתפשט". כשאת קשובה לעצמך ונאמנה לצרכים שלך ולחופש שלך, זה מהדהד ומאפשר גם לאחרים לקחת את הצרכים והחופש שלהם. אנחנו כל כך עסוקים בדפוסים של ריצוי ושל אהבה מותנית, שאנחנו שוכחים את זה.
מה הכי חופש מבחינתך במסע הזה?
ההרגשה שאני לומדת להיות חופשייה בלי שיהיה תלוי מעליי הגרזן של המחיר, הידיעה שמותר לי למלא את החשקים הכי פנימיים ואפילו הכי טיפשיים שלי, ושאני נהדרת איך שאני, גם כשאני סתם רובצת על הספה.
חבר של השמַיים
ויש עוד אופציה לחופש: פשוט לצאת מהגריד. יש כאלה שאומרים שאנחנו חיים במציאות וירטואלית ומטיסים מכוניות ספורט לחלל ויש כאלה שמבטלים את עצם קיומו של החלל. אייל גולן (כן, יש עוד אנשים שקוראים להם ככה) הוא מהסוג השני.
למרות שרעיונות כאלה נשמעים לרובנו מופרכים, הדברים לא מובאים כאן כדי לבדוק את אמיתותם, אלא כדי לבחון האם תפיסות עולם שונות של המציאות מייצרות תחושת חופש. לאחר שיחתנו, שתכף אביא חלק קצר מתוכה, יצאתי החוצה, הבטתי לשמי הלילה וניסיתי לדמיין את העולם כפי שאייל מדבר עליו. לרגע חוויתי שמחה ותחושת שחרור בלתי מוסברת. נסו לקרוא את דברים ללא שיפוטיות, כמסע לתוך שכבת תודעה שונה.
אתה, בקיצור, מאמין שכדור הארץ שטוח?
כן. בדיוק כמו שכתוב בתיאור הבריאה בבראשית. הארץ שטוחה ומעליה יש כיפת רקיע בה משובצים השמש הירח והכוכבים. לא אנחנו נעים סביב השמש, אלא היא וכל הרקיע חגים מעלינו, כמו במחוגה. את האמת הזאת האדם ידע בחושים ובאינטואיציה שלו במשך אלפי שנים, ובשלב מסוים זה סולף מכל מיני סיבות של שליטה בהמונים.
אוקיי, יש לי המון שאלות. קודם כל אני רוצה להבין על מה אתה מבסס את תמונת העולם הזאת.
אני התעוררתי לידע הזה דרך הרצאות של בחור בשם אריק דוביי (Dubay), אמריקאי שחי בתאילנד. הוא הוציא ספר עם טיעונים כל כך ברורים ופשוטים, שמי שמוכן לחקור קצת בעצמו יכול להיווכח בקלות שהם מאוד הגיוניים. למשל, העובדה שאף אחד אף פעם לא הקיף את כדור הארץ מצפון לדרום, רק ממזרח למערב, או העובדה שמה שקוראים "הקוטב הדרומי" סגור לציבור. אפשר להגיע לאזורים מאוד מסוימים רק בסיור מאורגן ולכל המדינות המערביות יש שם בסיסי צבא. יש עוד המון חומר שלא נצליח להקיף כרגע, אבל הוא בהחלט זמין באינטרנט.
אייל: זה שאנחנו לא מבינים את השעון שבשמיים, זה כי נרדמנו במטריקס. אנחנו אמורים לחיות לפי המחזור החודשי של הירח, כל הטבע עובד לפי זה
אמרת קודם שהידע הקדום על כדור שטוח הוחלף בכוונה בתמונה מטעה של גלובוס וחלל. למה בעצם?
אני חושב שהמחשבה על כדור קטן שטס במהירות מטורפת בחלל אינסופי עם עוד מיליארדי כוכבים יוצרת תחושה של חוסר אונים. מי שמספר לנו את זה רוצה שנרגיש קטנים, חלשים. נתונים בכל רגע לסכנת הכחדה בגלל איזה מטאור.
לדבר על ארץ שטוחה זה להיצמד לעובדות, אין חלל. פשוט אין חלל. הכוכבים מאוד קרובים. לא מזמן רכשתי מצלמה חזקה מאוד וצילמתי את כוכב סיריוס, הכוכב הכי בהיר בשמים. זה פשוט אור זוהר, בהחלט לא מה שהיית מצפה.
אז מה הכוכבים עושים שם? מסתובבים רק בשבילנו?
בדיוק כמו שכתוב בבראשית, "לאותות, מועדים, ימים ושנים" – זה שעון ענק. שנה מהיום, הכוכבים יחזרו בדיוק לאותה נקודה. זה לא ייתכן ביקום מתפשט, ולגמרי סותר את התיאוריה. זה שאנחנו לא מבינים את השעון שבשמיים, זה כי נרדמנו במטריקס. אנחנו אמורים לחיות לפי המחזור החודשי של הירח, כל הטבע עובד לפי זה. חלק מהמטריקס זה הניתוק שלנו מהטבע, אנחנו לא מסונכרנים עם השעון שלנו. כבר אלפי שנים אנשים יודעים בדיוק איפה השמש תהיה ביום השוויון, זה מתועד, זה חקוק בסלע, זה לא יכול להתרחש במודל הליוצנטרי; או למשל כוכב הצפון שקבוע, לא זז – יש לזה כמובן הסבר מדעי, אבל גם זה בלתי אפשרי ביקום מתפשט. יש המון חורים במטריקס, ואנחנו בכל זאת אבודים בתוכו.
מה יוצא לך מזה שהתעוררת?
אני כל יום נדהם ומוקסם מהחיים. נהייתי הרבה יותר אותנטי, האוריינטציה שלי השתפרה, אני יותר בקשר עם אנשים, אני מחזיר לעצמי את הכוחות שלי, אני לומד דברים ומתחבר בחזרה לעולם. אני מרגיש את הרקיע, מרגיש את עבודת האל. לא גלקסיות אקראיות בשמים, אלא פתאום משהו עם משמעות. פתאום נהייתי חבר של השמַיים.
בתמונה הראשית: מתוך הפרויקט מסע בין קהילות אלטרנטיביות בישראל צילום: אבישג שאר-ישוב
כתבה נהדרת! מעוררת מחשבה ומלאת השראה, מקורית, ייחודית ולא שיפוטית. כל הכבוד!!! ותודה
תודה נירה יקרה. מאוד נעימה וחשובה לי תגובתך.