אתמול התקשרה אלי נטע (שם בדוי) שלמדה שנת מבוא ומאד מאמינה בחינוך ולדורף. הילד שלה, עידו (שם בדוי) היה בפעוטון ברוח האנתרופוסופית, אבל אין עבורו מקום בגן ולדורף שבקרבת מקום. שוחחנו ב"זום" ויכולתי לראות את הדמעות שזולגות מעיניה תוך כדי השיחה.
דיברנו מה אפשר לעשות, עלו כל מיני אפשרויות, אפילו עלתה האפשרות להיעזר בפרוטקציה. אבל האמת היא שפשוט אין מקום בגן, לא רק בגלל מספר הילדים, אלא גם בגלל הנחיות משרד החינוך אשר אינן מאפשרות רצף חינוכי. רצף חינוכי משמעו שמי שכבר נמצא במסגרת חינוכית אנתרופוסופית זוכה לעדיפות בקבלתו למסגרת האנתרופוסופית הבאה. משרד החינוך רואה בכך העדפה פסולה, או אפליה בלתי חוקית.
יחד עם האימא ניסיתי "לפרק את הפצצה". קודם כל, נראה שרצוי מאד לפעול מול העמותות כדי שגם הפעוטונים ייכנסו איכשהו תחת כנפיהן. כלומר: בפעוטון תעבוד גננת שמוכרת לעמותה ואולי אפילו תהיה שכירה של העמותה. היתרונות: פעוטונים ומשפחתונים לא יקרסו בעתות קורונה או משבר, הגננות תהיינה כאלה שלמדו חינוך ולדורף במסגרת כלשהי, והילדים יעברו באופן טבעי לגני העמותה – ממש כפי שילד ביישוב קהילתי או במושב עובר לגן במקום מגוריו.
אבל זהו פתרון לטווח הרחוק, אשר כרגע נטע, ושאר ההורים במצבה, לא יוכלו להיעזר בו כעת. מה אפשר לעשות עכשיו? מספר דברים, אשר מתכנסים תחת ראשי התיבות א.ה.ב.ה:
אמון בדרכים הנסתרות של החיים ובמסגרת שילדנו או ילדתנו ילך אליו. נטפח בתוכנו שלווה ואת המחשבה שהמסגרת החינוכית החדשה אינה מכוונת לגרום לנזקים, ושאם יהיו כאלה – אז נדע למזער אותם. חשוב מאד שלא נלחיץ את הילד בהבעות פנים של כעס, תסכול, אכזבה או ייאוש מהמצב.
הכנה: לברר מי תהיה הגננת או המחנך של בתנו, מה סדר היום במסגרת העתידית, איזה חפצים צריך להביא וכולי – כל מה שיכול להרגיע את החששות.
בטחון ביכולות של הילד או הילדה שלנו להנות ולהתפתח גם בגן או בית ספר "רגיל".
הכוונה: לאחר שוויסתנו את החששות של עצמנו, נוכל לכוון טוב יותר את ילדנו להתאמה לדברים שמקובלים עלינו במסגרת החדשה וקצת להרחיק אותו מהתנהגויות שאינן מקובלות עלינו. לדוגמא: אמנם ילדנו יצייר בטושים ולא בצבעי מים, אבל אנחנו לא נאפשר קניית דמויות של "גיבורי-על" לבית.
ולדורף ביתי
אם ההר לא בא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר; ואם הילד לא הולך לחינוך ולדורף, אנחנו נכניס את חינוך ולדורף לביתנו. מה אפשר לעשות בשביל שזה יקרה?
- נשוחח עם בני המשפחה המצומצמת והמורחבת על הפחתת השימוש במסכים, כדי שיהיה לנו פנאי לפעילויות איכותיות המפצות על דרכי החינוך במערכת החינוכית של הילד.
- נאפשר המון תנועה! הילדים ישבו מספיק זמן במסגרת החינוכית.
- נשמור על סדר יום קבוע אחר הצהריים. למשל: איסוף, הליכה לגן שעשועים, אכילת פרי או ירק ולא חטיף, חזרה הביתה, מקלחת, ארוחת ערב, סיפור ושינה.
- נשתדל שבכל יום נהנה יחד מסביבה טבעית כלשהי: פארק, חורשה או אפילו מרפסת שבה אנחנו מגדלים עציצים.
- נשחק וניצור בבית בחומרים טבעיים: אצטרובלים, קוביות עץ, בובות מבד, צדפים, בדים וכולי. החומרים הללו לרוב חסרים במערכת הממלכתית.
- נעשה פעילויות בעלות משמעות: נבשל, נאפה, נגנן, נתפור, נסרוג. במערכת הממלכתית כמעט ולא מלמדים מלאכת יד כלל.
- נעשה את מעשינו בנוכחות הילדים מתוך אהבה ושמחה.
השיחה עם נטע לא הייתה פשוטה. היא הרגישה מתוסכלת מכך שאינה יכולה ליצור גן ולדורף נוסף באזור מגוריה, ובטאה גם את החשש שבכך נסתם הגולל על האפשרות שעידו יצליח להיכנס לבית ספר אנתרופוסופי בעתיד. כל הפתרונות שחשבנו עליהם יועילו אולי לילדים נוספים – אם יהיו לה כאלה – אבל לא לעידו.
נטע הרגישה הקלה מסוימת במחשבה שהיא יכולה לתמוך בחינוך של בנה בכך שהבית יהיה מותאם יותר לחינוך ולדורף. יחד עם זאת היא העלתה את החשש, שאם ביתם יהיה "משונה" ולא יהיו בו משחקי מחשב, או אפשרות לצפות בסרטים או לאכול ממתקים תעשייתיים, אז תהיה פגיעה בחיי החברה של הבן שלה. היא גם ביטאה את החשש שהגננת או אנשי מקצוע אחרים שנכנסים לגן, לא יבינו את תפיסתה. היא דאגה שיכפו עליו אוריינות.
לדעתי, עידו יכול ללמוד לכתוב את שמו ואף לזהות את האלפבית ללא נזק ניכר. אך אם יהיו מתח, כעס או זלזול ביחסים שבין ההורים לבין צוות הגן, האווירה הקשה עלולה ממש להזיק להתפתחותו הנפשית. סיפרתי לנטע על מקרים רבים אחרים שבהם שיחה מקדימה פתוחה ומלאת כבוד עם הגננת אפשרה לה לקבל את הילד ומשפחתו במאור פנים ואפילו גרמה לה ללמוד קצת על חינוך ולדורף. הדבר החשוב ביותר הוא "שלום בית" בין צוות הגן לבין המשפחה.
תודה על מאמר מחזק ומלא הבנה. גם בעיני שלום בין הגן לבין הבית – במקום הראשון. תיקון קטן (יש שיאמרו קטנוני) בעברית אפשר לומר אמא או האם, האמא זה בעצם פעמיים הא הידיעה
תודה על ההתייחסות המעמיקה! אפשר לפנות אלי גם באופן אישי.