היידה שטיינר: רשמים מביקור בחינוך וולדורף בבולגריה [איגרת 278]

"האם תוכל לומר לי, בבקשה, איזו דרך עליי לבחור מכאן?"
"זה תלוי רבות במקום אליו את רוצה להגיע," אמר החתול.
"לא אכפת לי כל כך - " אמרה אליס.
"אז לא משנה לאן תלכי," אמר החתול.
"כל עוד אני מגיעה למקום כלשהו, זאת אומרת" הוסיפה אליס בתור הסבר.
"הו, אין כל ספק שתגיעי לאנשהו," אמר החתול, "בתנאי שתלכי זמן ארוך מספיק."

הדו-שיח האלמותי בין אליס והחתול של צ'שר שכתב לואיס קרול מזכיר לי תמיד את חוויותיי הרבות מבולגריה. את הארץ הנהדרת הזו ואת אנשיה הפשוטים והטובים פגשתי לראשונה לפני 19 שנים: מיד לאחר שירותי הצבאי זכיתי להיות שליח השומר הצעיר והסוכנות היהודית בקן בסופיה. מאז הובילו אותי החיים לכוונים אחרים, ורק בסוכות זכיתי לחזור לבולגריה.

כמו אליס, תמיד הרגשתי שם כבארץ פלאות: את תנועות ה"כן" וה"לא" מהנהנים הבולגרים הפוך מאתנו (ומשאר העולם), וגם מושגי הזמן שם אחרים. כך, למשל, אם קבעת פגישה עם מישהו, קיים סיכוי סביר שלא יגיע ולא יודיע על כך.

בביקורי הקודם, באמצע שנות התשעים של המאה העשרים, היו עדיין הבולגרים בהלם מהסתלקות הקומוניזם, שהתרחשה בשנת 1989. חוויתי אותם אז כבעלי "ראש קטן": אנשים המבצעים את עבודתם בחריצות וביסודיות, אך נטולי יוזמה ומקוריות. סופיה הייתה עיר אפורה ומנומנמת; בתי עסק היו בתחום המזון וההלבשה בלבד, וחיי לילה היו מוכרים ליודעי דבר בלבד.

מאז הפכה סופיה לעיר אירופאית לכל דבר ועניין, תוססת ומעניינת אם כי חסרה מוסדות בסיסיים כמו מוזיאונים לאמנות מודרנית. הפריפריה הבולגרית, לעומתה, נשארה ברובה אפורה ועניה. הצעירים עוזבים את הכפרים ומשאירים מאחור את המבוגרים והחלשים.

מורשת איזוטרית מפוארת

בולגריה היא ארץ גדולה שרובה בלתי נגוע בידי האדם, ובה פזורים כ-120 מנזרים. חינוך וולדורף בבולגריה עודנו צעיר, אך לארץ מסורת איזוטרית מפוארת. רודולף שטיינר מתייחס אל העמים הסלאביים כאל מובילי תקופת התרבות הבאה, ומתייחס לבולגריה באופן ספציפי כמקום שיתרום באופן מיוחד להתפתחות התודעה האנושית. בן זמנו של שטיינר הוא המורה הרוחני הבולגרי פיטר דנוב (Peter Deunov), עליו אמר איינשטיין: "כל העולם מוקיר אותי, ואני מוקיר את פטר דנוב". דונוב ייסד את "האחווה הלבנה האוניברסאלית", וכן את בית הספר ללימודי החיים, האהבה, האור, החוכמה והאמת, והשפיע על כ-40,000 תלמידים. מורשת מיוחדת שהשאיר אחריו היא הריקוד הפנוריתמי – ריקוד מעגלי שנרקד ביחד על ידי מאות אנשים לבושים בלבן בהרי רילה בדרום בולגריה בכל חודש אוגוסט. לדנוב היו גם קשרים מצוינים עם רבני הקהילה היהודית בסופיה, והיה אחד האנשים שפעלו למען הצלתה של הקהילה במלחמת העולם השנייה.

אומרים שגם תלמידו-ממשיכו, המורה הרוחני אומרם מיכאל איבנהוב (Omraam Mikhael Aivanhov) נטל מן הרעיונות אנתרופוסופיים, בניסיון ליצור סינתזה של דתות. ממשיכיו פתחו סניפים ללימוד תורתו ברחבי העולם, וגם בחיפה פועל סניף קטן של תלמידיו.

האנתרופוסופיה הגיעה לבולגריה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, אך לא הבשילו אז לזרם חינוכי. עם כיבוש בולגריה על ידי הרוסים, וסיפוחה לגוש הקומוניסטי נכנסה האנתרופוסופיה להקפאה עמוקה, וקבוצות בודדות עסקו בה בסתר. גם פעילותו של פטר דונוב נאסרה ותלמידיו התפזרו.

וֶסֶלָה אלנקובה, מנהלת בית הספר וולדורף בסופיה, סיפרה לי שתהליכי ההפשרה מן המנטאליות הקומוניסטית עדיין ניכרים: רק בשנת 2007 הצליחה קבוצת הורים להקים את הגן האנתרופוסופי הראשון בסופיה. ארבע שנים אחר כך הוקם בית הספר, שמאז זכה לקבל מעמד של בית ספר ממלכתי. כמו תמיד, ההתחלה הייתה קשה. לשתי הכתות הראשונות (כיום ז' ו-ח') נרשמו 8 תלמידים בלבד, והן מאוחדות לכתה אחת. עם זאת – השנה כבר נפתחו שתי כתות א', שבכל אחת מהן 15 תלמידים (מספר התלמידים נגזר מגודלם הפיסי של הכיתות). בסך הכל כולל בית הספר כמעט 100 תלמידים. כרגע זהו בית הספר וולדורף היחיד בבולגריה. בהיותו חלוץ, כיום עסוק בית הספר בהתאמת קוריקולום הוולדורף לתכנית הלימודים הבולגרית, ובקבלת רישיון סופי להקמת התיכון. לי זה נשמע מוכר מאיפשהו.

העדר המסורת הפנימית ומיעוט האנשים שלמדו אנתרופוסופיה בחו"ל וחזרו לבולגריה ניכרים מאד. הכשרת הוולדורף של המורים אורכת בין 3 ל-4 שבועות מרוכזים בכל שנה, בימי החופשה, במשך שלוש שנים. את ההכשרות מלווים אנשי IAO  האירופאי - ארגון ידידי חינוך וולדורף במזרח אירופה ובמזרח הרחוק. מדובר בקבוצה של אנשי חינוך וולדורף, רובם גרמנים ושוויצרים, שמסייעים ליוזמות חדשות לצמוח ולהתפתח.

סטארה נגד זאגורה

בדרכי לסטארה זאגורה (עיר במרכז בולגריה, אחת מארבע ערים נוספות בהן פועלים גני וולדורף) הבחנתי בטרמפיסטית היחידה שפגשתי במהלך המסע שלי. מהר מאד אחרי שעלתה לרכב, שטחה בפני נתח ניכר מסיפור חייה: היא עבדה מספר שנים באבו-דאבי כגננת בגן מונטסורי לילדי צוותים קונסולריים מהמערב, התוודעה לחינוך וולדורף, והיא בדרכה לראיון עבודה בעיר פלובדיב, השנייה בגודלה בבולגריה. היא פספסה את הרכבת לשם, ולכן תופסת טרמפים. דבריו של החתול לאליס מעולם לא נשמעו הגיוניים יותר.

בסטארה זאגורה זכיתי לפגוש קהילה קטנה אבל מפולגת. פינת הטבע שבה מונחים בשלווה דלועים קטנים מעשרה סוגים שונים לא מרמזת על התככים והמזימות שהן נחלתה של הקהילה הזעירה. שני גני ילדים פועלים בעיר, וההורים אינם מצליחים לתקשר ביניהם, דבר שמכשיל את פתיחת כתה א' שכולם מעוניינים בהקמתה. בשיחותי עם האנשים שם הצלחתי לתת להם מעט פרופורציות, ובעיקר לשקף להם שהקשיים שהם חווים הם נחלת מקומות נוספים בעולם.

כאמור, הבולגרים, אינם ממהרים לשום מקום, והמילה "היידה" (המבוטאת בבולגרית כ-"חיידה" – Xaūge) היא פחות מילת זירוז, ויותר ביטוי חיבה שמשמעותו "היינו במקום הזה יותר מדי זמן, ואולי כדאי שנעבור למקום אחר". ובכל זאת – חינוך וולדורף המתעורר בארץ הפלאות הזאת שמח לכל ביקור מלמד ומחזק. מי מכם שעובר במקרה בסביבה – מוזמן תמיד להיכנס ולבקר. רק שעתיים טיסה מכאן.

וכך נראה ריקוד פנוריתמי- צפו בסרטון: