אדם עולם כתב עת אנתרופוסופי ישראלי
מראיין: רועי זייבל | פורסם לראשונה בפברואר 2026
רועי:
אנחנו רוצים לדבר על טכנולוגיה בהקשר של האדם בתקופתנו. זו שאלה שמעסיקה את כולם בצורה כזאת או אחרת, יותר או פחות במודע. הטכנולוגיה אינה יותר רק "חלק" מהחיים, אלא בהיבטים רבים בתרבות האנושית היא כבר ממש החיים עצמם. מהו ההקשר הרחב של ההתרחשות הזאת, של הקשר בין הטכנולוגיה לבין האדם?
חן:
אתחיל מזה: אפשר להגיד שהאדם הוא שילוב או מפגש של שתי ישויות מאוד ותיקות: האחת היא הישות הרוחנית-נפשית שלו, שצועדת בדרך ההתפתחות שלה, והשנייה היא הישות הפיזית-ביולוגית או הפיזית-אתרית, שגם היא צועדת בדרך ההתפתחות של עצמה.
כדי שרוח תוכל לפעול על פני האדמה, היא צריכה גוף פיזי, ובעצם גיל גופו הפיזי של כל אחד מאיתנו הוא כגיל החיים על פני כדור הארץ. אנחנו בעצם "המשך החיים" של הורינו ושל הוריהם וכן הלאה. כך הישות הפיזית-אתרית שלנו התפתחה על פני האדמה ויצרה אבולוציה שתאפשר לרוח להתגשם בתוכה. אפשר להגיד שבהפריה ברחם, או 18 יום לאחר ההפריה, הישות הרוחית-נפשית שלנו התחברה עם הישות הפיזית-אתרית שלנו. הגוף הזה בעצם בנוי כך שהוא מאפשר לרוח שמחפשת חופש, ומחפשת ליצור חופש דרך אהבה, לשהות בתוכו.
הטכנולוגיה, במקום בו היא נמצאת היום, בעצם בונה גוף שמאפשר ויאפשר לאיזושהי רוח לחדור לתוכו.
כלומר, לא צריך לזלזל בזה שאנחנו – בני אדם שמתעסקים בטכנולוגיה – בעיקר מתעסקים בבניית גוף. אבל היום האנשים מתעסקים כבר בגוף שבו הם איבדו את השליטה על איזו רוח חודרת לתוכו. יש להם איזושהי התכוונות לאיזו רוח הם היו רוצים שתהיה שם, למרות שאני מתאר לעצמי שהם לא מאמינים ברוח; אבל לפי מיטב הבנתי, חודרת לשם איזושהי רוח שהכוונות שלה או היכולות שלה בעצם לא קשורות בכלל לחירות ולאהבה, אלא להישרדות נצחית על פני האדמה.
מבנה המכונה לא יכול לאפשר מה שהגוף האנושי יכול לאפשר, ולכן רוח אנושית לא תוכל לחדור לתוך המכונה הזאת. לכן תמיד תחדור לטכנולוגיה רוח שבמהותה היא זרה לרוח האנושית, רוח שאינה קשורה כלל לאותן משימות של גורל האנושות והתפתחות האדם. זוהי רוח שבמושגים אנתרופוסופיים אפשר לקרוא לה רוח אהרימנית. השם שלה פחות חשוב, וחשובה יותר ההתכוונות שלה.
רועי:
אתה אומר שיש רוח שחודרת לגוף הטכנולוגי הזה ומזכיר את אובדן השליטה של האנושות עליה. כלומר בנקודה מסוימת נחצה סף שבו האדם עוד יכול לכוון את הטכנולוגיה ולצפות את התוצאות שלה, ומעֵבר לו כבר פועלות ישויות אחרות שמנצלות את ההזדמנות?
חן:
הייתי אומר כך. כלומר, מנצלות לא באופן אקראי. הן עובדות ברקע כבר הרבה זמן להכנת היכולת שלהן, והן נותנות הרבה מאוד השראה ורעיונות לאנשים שמפתחים את הטכנולוגיה, שאינם יודעים בעצם מה הם באמת מפתחים.
על פניו אנחנו יודעים – או לפחות חושבים שאנחנו יודעים – מה היינו רוצים שהרוח הזאת תיתן לנו. אבל מה שחשוב לנו כרגע זה לנסות ולהבין מה היא עצמה בעצם רוצה. השאלה היא אם רצונה הוא רק לשרת אותנו, או שיש לה רצון מעבר לזה?
החצי השני של המאה העשרים וביתר שאת החצי הראשון של המאה העשרים ואחת מביאים אותנו לנקודה קריטית שהולכת ומעלה את השאלה הזאת לא רק ברמה הפילוסופית, אלא גם ברמה הפרקטית וברמה התודעתית.
מה בעצם המכונה רוצה מאיתנו? לא רק מה אנחנו רוצים ממנה.
אנחנו הרי רוצים מן הסתם שהיא תעשה לנו את החיים יותר קלים, שהיא תנגיש לנו מידע, שהיא תעשה לנו עבודות שמבחינתנו הן מונוטוניות ומשעממות ביעילות גדולה יותר; שהיא תפחית לנו סיכונים, שהיא תעלה את רמת הבריאות שלנו. אבל בין השאר היא אולי תרצה שגם אנחנו נחיה חיי נצח, כי זה מה שהיא מכירה ורוצה בשביל עצמה.
לכאורה הרעיון הזה של חיי נצח נשמע לנו טוב. אבל מה שאנחנו צריכים להבין זה שלרוח הזאת אין שום גישה למשהו מהותי, שלנו – לשמחתנו הרבה ועד כמה שזה אולי ישמע כרגע אבסורד – יש, וזה המוות. כי היכולת למות היא היכולת להתפתח.
אפשר לראות את זה כמטפורה – בשביל להגיע לשלב חדש בחייך אתה צריך לוותר על דברים מסוימים שהתרגלת אליהם. היכולת הזאת להגיע לנקודת האפס, כלומר לשחרר את כל דפוסי ההתנהגות שלנו, מחשבות, זיכרונות וכו' ולהגיד: "אוקיי, איבדתי את הכל, שחררתי את הכל, ועכשיו משהו חדש יוכל לצמוח", היא יכולת אנושית מהותית. כמו בתנ"ך – "ורוח אלוהים מרחפת על פני תהום", ואז נוצר האור מתוך החושך. אנחנו גם רואים שכל יום מימי הבריאה נגמר ב"ויהי ערב ויהי בוקר" – הערב תמיד בא לפני היום. כלומר, אם נחשוב את זה כרגע מטאפורית, המוות הוא תנאי לחיים.
בגלל שהמכונה לא יכולה להבין את רעיון המוות – להפך, היא תתנגד לו בכל מחיר – ההתפתחות שלה מאוד מוגבלת. המכונה בעצם אוגרת "זיכרונות" בנפח הדאטה שלה ומנסה לתת להם חיי נצח, אבל חוסר היכולת שלה לשחרר את העבר, לא מאפשר לה באמת לעשות פריצת דרך משמעותית לגבי העתיד, לא מאפשר לה למות ולהיוולד מחדש.
לכן אני מעריך שהסכנה הכי גדולה כרגע מהמכונה הזאת טמונה בכך שהיא תנסה להעלים מחיינו את המוות – גם המטאפורי אבל גם הביולוגי. במובן של המוות הביולוגי היא תנסה לפתח לנו תרופות וטיפולים או תהליכים רפואיים שיצליחו להתגבר על כל דבר שיביא למוות, כולל ליצור איברים סינתטיים, שלעולם לא תהיה להם את האיכות הזאת של המוות, כי הם יהיו עשויים מחומרים שלא מתים.
אבל גם במובן היותר התפתחותי, היא תמיד תנסה שהזיכרונות יהיו איתנו. היום אנשים חווים את זה כאסון גדול אם ההארד-דיסק שלהם נמחק, ולכן הכול כבר עבר לענן כדי לשמור על הזיכרון. הכול הולך לכיוון שלא יהיה אפשר להיפטר מהעבר.
בממשות, כשהאדם משתחרר מהגוף הפיזי, לא מעניין אותו בכלל מה היה. הדבר הראשון שהוא עושה זה לעבוד עם מה שיש, ולראות מה אפשר לעשות עם זה בשביל העתיד. זה תהליך הבחנה בין עיקר וטפל, וזו נקודת הראות הרוחנית על החיים: מה יש ומה אפשר לעשות עם זה בעתיד. כלומר, אם ניקח את זה לכיוון הפסיכולוגי, אז כל הרעיון הזה של להסתכל על העבר כדי שתוכל ללמוד על ההווה, פחות רלוונטי לרוח. מה שמעניין את הרוח זה מה יש, מה אספת עד הנקודה הזאת, ואיך זה משרת אותך לעתיד. זאת גישה שמכונה לא יכולה לעשות, כי בשביל לעשות את זה אתה צריך להרוג את העבר, אתה צריך לשחרר את העבר.
רועי:
בהקשר של בינה מלאכותית, שזו טכנולוגיה שהרבה אנשים לא מכירים את הלוגיקה הבסיסית שלה, אנחנו רואים שבבסיסה שהיא מנסה לעשות ניבוי סטטיסטי של מה התשובה שתספק אותי כקורא, והדרך היחידה שלה להעריך את זה היא על סמך כל התשובות שנענו אי פעם בעבר. היא בעצם נותנת לי את הממוצע המדויק לצרכים שלי. ובאיזשהו מקום אפשר להגיד שהמקום שבו יהיה לה הכי נוח, זה אם כולנו נהיה אותו דבר. כי אז היא תוכל באמת להנציח את המצב הקיים לאורך כמה שיותר זמן.
חן:
נכון. וזה אומר להירדם. אני מעריך שכלִי העבודה העיקרי שלה ילך ויהיה דווקא ליצור הפרדה ופחד בינינו. כי פחד נותן שליטה על האדם.
פחד הוא כלי ידוע של אותה רוח שאנחנו מדברים עליה, בניסיון לכבול את האדם בשלשלאות לתוך קיום פיזי נצחי, שלא יאפשר את תהליך המוות ואפילו את השינה. אלה תהליכים שבהם מתרחש שחרור העבר, או לפחות איבוד מסוים של העבר, כדי לעבד חלקים ממנו ולעשות עליהם עבודה למען העתיד. הטכנולוגיה הזאת אוגרת את העבר שלך ולא יכולה לשכוח – היא יוצרת לך מעין "דמות" שמתאימה לתבנית שלה, וכל פעם שתנסה לצאת ממנה היא תנסה מן הסתם להחזיר אותך לשם.
רועי:
בנקודה הזאת מעניין באמת לשאול איך אנחנו יכולים כבר לזהות את האופן שבו הטכנולוגיה חוזרת אלינו בפעילות שלה, באופן שהיא משפיעה על החשיבה שלנו, על הפעילות שלנו, על העייפות, אובדן הנוכחות?
מה אדם יכול לקחת איתו, שילווה אותו במפגש עם הטכנולוגיה, כדי לחפש איזשהו מצפן פנימי שיעזור לו לעמוד שם נוכח?
חן:
אם נראה את הטכנולוגיה הזאת כאילו הייתה מנהיג של כת ודרך רוחנית חדשה, אז ידוע לנו שאחת הטכניקות הכי מקובלות למנהיגים כאלה היא לבודד אותך, כי מפגשים אנושיים מעוררים אותך לאנושי שבך. הטכנולוגיה הזאת מאפשרת לאדם, במודע מבחינתה ובחוסר מודעות מבחינת האדם, להתבודד יותר ויותר. כי בעצם הוא יכול להשיג את הכול דרך הטכנולוגיה, והצורך במפגש אנושי כבר לא מחויב המציאות. בגלל שהמפגש הזה לא מחויב המציאות יותר, המיומנות שקשורה בה בלפגוש אדם אחר הולכת ונחלשת. ככל שהמיומנות הזאת הולכת ונחלשת, הפחד מהמפגש הולך וגובר. אנשים יכולים היום לקבל, לכאורה, את כל הצרכים שלהם דרך הטכנולוגיה כמעט ללא מפגש אנושי: כולל תזונה, עבודה, מיניות, בידור, לימודים כמובן, ומה שלא נחשוב עליו...
כולל אפילו שיחה, ועוד שיחה שלא מאיימת עליהם אף פעם. כבר יש לא מעט ילדים או מבוגרים שאומרים "ה-AI הזה הוא החבר הכי טוב או החברה הכי טובה שלי", וכאן טמונה סכנה – מפגש אנושי הרי מאתגר אותך, ודרך האתגר הזה אתה מתפתח. בשיחה עם הצ'אט אין אתגר כזה, אתגר בין-אישי שאתה חושש ממנו ולא רוצה להיכנס אליו. לכן אני חושב שהסכנה הכי גדולה היא שאנחנו הולכים ומאבדים את המיומנויות שלנו לתקשורת בין-אנושית ובין-אישית.
כישות רוחנית, לאדם יש צורך מאוד עמוק לפגוש בני אדם. הוא מבין שזה המפתח להתפתחות שלו. אפשר להגיד שדרך הטכנולוגיה אנחנו מאבדים חלק מהאבולוציה של האדם – הטכנולוגיה לא תדרוש מאיתנו להמית את הישן שלנו בשביל החדש, כי איתה לא נצטרך יותר להתפשר ולא נצטרך לוותר על האגואיזם שלנו בשביל לאפשר לאדם אחר לשהות בסביבתנו. זוהי סכנה גדולה.
אם ניקח את זה לַשאלה החינוכית לדוגמה, אז זה ברור שבית הספר של העתיד הקרוב ביותר יצטרך להתעסק בעיקר בליצור הזדמנויות למפגש בין-אישי, והרבה פחות להתעסק בהקניית ידע או אפילו הרגלי לימוד, כי זה הופך למיותר בעולם הטכנולוגי-מודרני.
הילדים כבר שואלים על זה. אני מלמד ילדים בכיתה ט', והם כבר שואלים: "למה אנחנו צריכים ללמוד את זה? אם אנחנו רוצים לדעת את זה, אנחנו יכולים לדעת את זה יותר טוב מהמורים שלנו." והם לגמרי צודקים – לימוד לצורך הקניית ידע הופך למיותר. אבל עדיין לא יוותרו על זה! כי זאת בדיוק המומחיות של הרוח הזאת, היא אלופה בהקניית ידע. ולכן מה שיהיה זה שהקניית הידע תעבור למכונה.
זהו ידע לכאורה – "האמת היא שקר" ו"מלחמה היא שלום", כמו בספר 1984. ראינו את זה בארץ פה לא מעט: עושים מלחמה, ומדברים על שלום; מספרים שקרים ואומרים שהם אמת. כך המכונה הזאת תשתלט לחלוטין על המיומנויות של הידע. זהו זאב בעור של כבש, כי הרי הנה – כל ילד מקבל את הלימוד בקצב שנוח לו מהמכונה. כל הילדים ילמדו היטב, כמובן, יוציאו ציונים טובים ויהיו שמחים מזה. אבל כל זה לכאורה – כי הם יהיו גם מאוד מאוד בודדים. הדרך הזאת מובילה את האנושות לבדידות מאוד גדולה. זוהי הסכנה הראשונה.
בעולם המערבי של היום המגפות הכי גדולות הן חרדה ודיכאון, הרבה יותר מכל מחלה פיזית. הריקנות והבדידות האלה יכו בבני אדם, וכשהם יחפשו מענה, הטכנולוגיה תמציא אותו – תעשיית התרופות עובדת מאוד חזק למצוא לכך פתרונות ביו-כימיים. כלומר, אפשר להגיד שהמכונה מנסה לתפוס אותנו מכל הכיוונים, היא יוצרת את הבעיה והיא גם מביאה את הפתרון, כך שנהיה תלויים בה.
יש סדרה שמשודרת באפּל TV שקוראים לה pluribus. בסדרה הזו מגיע וירוס מהחלל שגורם לכך שכל האנשים נהיים טובים אחד לשני, שיש להם מעין תודעה שיתופית – אבל אין שום אינדיווידואליזם. יש שם אישה אחת שהווירוס לא עובד עליה, והווירוס מנסה כל הזמן לפצח איך הוא יצליח גם לקחת אותה לתוכו.
זו תמונה למה שעשוי לקרות – המכונה תיצור עולם אוטופי, אבל תרצה שכולם יהיו משועבדים לה כמובן. זה משהו שהמכונה רוצה מאיתנו – שלא נהיה יותר אינדיווידואלים, ושלא נהיה יותר חופשיים; שנהיה כמוה במובן מסוים. יש למכונה הזאת, או נגיד לדמות שאני חושב שנמצאת מאחוריה, רצון ברור.
והרצון הזה יכול להוביל לשתי דרכים – הוא יכול לשרת את התפתחות האדם והוא יכול לשעבד את האדם. זה נתון לבחירת האדם. בגלל שהאדם חופשי, הוא בעצם לא חייב לבחור בטוב, אלא יכול גם לבחור ברע. על פניו הוא יכול גם לבחור שלא להיות חופשי. לכן לא ברור מה אנשים יבחרו. סביר להניח שגם וגם. אבל יש אפשרות שהרבה אנשים יבחרו לקבל את המתנה הכלכלית, כלומר: היעדר חרדות, היעדר פחדים, ביטחון בסיסי, היעדר מוות, היעדר מחלה – עם תשלום של היעדר חופש.
רועי:
מצד אחד, במאה השנים האחרונות האדם נמצא במצב שבו הוא חופשי יותר משהוא היה אי פעם. תאפשרות לו היום יכולות שלא היו לו בעבר. ומצד שני הוא גם בשקיעה מסוימת ושִכחה של הרוח. האם יכול להיות שמתוך כך גם עולה רצונו של האדם לקחת את התפקיד שניתן לו על ידי הרוח – להיות חופשי ומושל על האדמה? אז הוא גם מנסה לקחת את התפקיד הזה, וגם עושה טעויות בדרך. אולי זו מעין גרסה לא-מפותחת מספיק של מה שהאדם יֵדע ויוכל לעשות בעתיד?
חן:
אני לא חושב שיש מצב של חוסר רוחניות. זה תלוי באיזו רוח מדובר. הבעיה העיקרית היא שאנשים חושבים שרוח זה דבר אחד: רוח זה כל מיני וריאציות. אין "לא רוח". גם המטריאליזם היא דת רוחנית. זה לא "רוח או אין רוח", אלא יש רוח ששואפת לחופש ויש רוח ששואפת לכוח או לחוכמה, לשליטה או לנוחיות, אבל זה הכול רוח. הטכנולוגיה מייצגת במובן מסוים – וזה שוב תלוי בכמה אנחנו משתעבדים לה – שִכלול של הגוף של אותה רוח מדוברת, שהטכנולוגיה מאפשרת שההתגשמות שלה תהיה יותר חזקה, ועם כניסת ה-AI ישנה קפיצת מדרגה נוספת בהתגשמות הזו.
זה לא שהביאו "רוח" חדשה, אלא שהיא יכולה עכשיו להתגשם באופן חדש, משוכלל. לדוגמא, אם לאדם היה גוף של קוף, הוא לא היה יכול להיות חופשי – היה צריך אז "לשכלל" את הגוף הזה בעוד כמה צורות ומבנים, בשביל שהרוח החופשית של האדם תוכל להתגשם בו. גם מה שנקרא "מחלות רוח" או פיגורים כאלה ואחרים – זה לא שהרוח של בני האדם האלה לא בריאה ומלאה ושואפת לחופש, אלא זה דווקא הגוף שחולה, שחסום במקומות מסוימים ולכן רוח האדם לא יכולה לבוא בו לגמרי לידי ביטוי.
הטכנולוגיה החדשה הזאת עלולה ליצור את החסימות האלה באמצעות התרופות או ההצעות שהיא תיתן. החסימות האלה יובילו לכך שלא יהיה אפשר בכלל לממש את החופש על פני האדמה. למשל, ברגע שיתחילו לשלב את המכונה עם גוף האדם, או יינתנו תרופות שהטכנולוגיה-מכונה הזאת תמציא, זה יוביל לכך שלאדם לא יהיה דיכאון או חרדה, אבל גם לא יהיה לו חופש. תלוי מה יכוסה ויחסם בגוף ובנפש האדם.
הרוח האנושית אכן חזקה מאהרימן ומלוציפר, היא חזקה מהרוח של המכונה – במידה והיא תבחר את הנתיב של האמצע. כלומר, אם היא תבחר לעבוד, לחפש חופש דרך אהבה, או לחבר חופש ואהבה, אז המכונה לא תוכל להשתלט עליה. אבל היא צריכה לבחור בזה.
לכן הטכנולוגיה הזאת בהחלט יכולה לשרת אותנו, כל עוד אנחנו מנהלים אותה ולא היא מנהלת אותנו. היא מאפשרת תקשורת, הפצת מידע, תעבורה, אפילו ספרים. הבעיה היא שאם אנחנו נראה בה-עצמה את הדרך, אם נתחיל להגיד "זה החבר הכי טוב שלי, כי הוא לא מאתגר אותי" – שם נחליף בעצם את הקשר הבין-אישי בקשר עם המכונה, והסכנה היא שהאדם יתנתק מסביבתו.
זה קורה למשל ברשתות החברתיות, שלכאורה הן חברתיות, כשבפועל האדם מאוד בודד בתוכן, כי הוא לא פוגש בני אדם. הוא פוגש אווטארים של בני אדם. ושם כל אחד יכול להציג את עצמו באיזה מגדר שהוא רוצה, באיזה פנים שהוא רוצה, באיזה סיפור ביוגרפי שהוא רוצה. הוא לכאורה משחק שם איזו דמות שהוא רוצה, אבל חוץ מהדמות זה לא אמיתי.
רועי:
ובעצם נוצר שם בלבול מאוד גדול עם שאלת החופש, כי ברשתות האלה האדם מרגיש את עצמו חופשי, אבל החופש נמצא בספירה שהיא וירטואלית לגמרי, שלא פוגשת את החיבור בין שאלת ההשתנות לבין שאלת החופש. שתי שאלות שבמובנים מסוימים הן בעצם כמעט זהות.
חן:
נכון. בעיקר כשהוא לא מקבל את המשוב החברתי ולא פוגש את עצמו מבחוץ. זה בדיוק מה שחשוב. לכן אני מעריך שנגיע לנקודת הכרעה שתלך ותתחזק ותביא לפיצול באנושות. אני לא יכול לנפק כרגע מספרית מי יהיו הרוב ומי יהיו המיעוט, אבל יהיו אנשים שבצורה יותר אינטואיטיבית מאשר לוגית יבחרו שלא לקבל את היתרונות שהמכונה תציע להם, אלא לשמור על החופש שלהם. המכונה תהיה מאוד מתוחכמת במישור של הלוגיקה, ולאנשים שילכו בעקבותיה יהיו טיעונים מאוד מאוד חזקים. לכן יהיה קשה להסביר את הבחירה בשמירת החופש האישי באופן לוגי. כי כשמול המכונה, שתגיד שהיא יכולה למנוע מאיתנו כל כאב ולתת לנו עוד אינסוף שנות חיים, יעמוד בן אדם ויגיד "לא תודה, אני מעדיף למות ולסבול" – זה לא יישמע לוגי, זה לא יישמע הגיוני.
ולכן אני אומר שזו באמת תהיה שאלה גדולה לגבי הרבה אנשים: שאלת העבודה, שאלת המפגש. אני מעריך שיהיו אנשים, ולא מעט, שהאינטואיציה תגיד להם: "אנחנו לא באמת פוגשים פה, דרך המכונה הזאת, את האדם האחר," ומתוך כך ייצרו שינוי. ופה יש בעיניי גם תפקיד מאוד חשוב לחינוך – לאפשר את האופציה לפגוש בני אדם, יותר מכל דבר אחר. שמגיל הגן, מגיל הילדות, דרך גיל הנעורים, פשוט תהיה להם את החוויה הזאת של לשהות בקרב בני אדם אחרים, ולראות שיכולים להיות שם דברים שאף מכונה לא תיתן להם, ולא יעזור כמה משוכללת היא תהיה. ככה הם יוכלו, מתוך רצון חופשי, להניח לזמן מסוים את המכונה בצד.
אנחנו צריכים גם להיות ערים לגבי שאלת החוק. כמו שראינו שקרה בקורונה – יכול להיות שהחוק יכניס אותנו לפינה, שלא יתנו לנו אלטרנטיבות. היום גם ככה כמעט הכול מנוהל דרך הטכנולוגיה, ללא הרבה אלטרנטיבה, ואנחנו רואים שדור שלם של אנשים מבוגרים אבוד לגמרי מולה: הם לא יכולים להיכנס לחשבון הטלפון שלהם או לחשבון הבנק שלהם, הם לא יכולים ליצור שום קשר עם רופאים דרך המחשב, ולכן גם לא יכולים לקבל את התרופות שלהם. וזוהי הסכנה אם החוק יחייב שימוש בטכנולוגיה.
רועי:
בחינוך ולדורף אפשר לראות ניסיון להחזיק עולם ילדות בלי טכנולוגיה, ואם אני מבין נכון מדבריך, צריך להישמר שם ממתקפות על עצם היכולת לחנך חינוך כזה.
חן:
בחינוך ולדורף צריך כל הזמן לעשות הבדל בין עיקר לטפל, כי הוא יכול להפוך מאוד מהר לדקדקני ולא רלוונטי. צריך לראות מה העיקר ועל מה הוא נאבק, ומה לגמרי חייב להשתנות בהתאם לזמן. כי אם חינוך ולדורף יתעקש להיות כמו שהיה בגרמניה של שנת 1919, הוא פשוט יאבד את הרלוונטיות שלו. חינוך ולדורף צריך לעבור כל הזמן בחינה מחודשת: מהו העיקר שעליו אנחנו גם נאבקים, ומהו הטפל שעליו אנחנו מוותרים. אחרת אנחנו "נפספס את הרכבת", כשמתוך חוסר הבנה של העיקר והטפל נתעקש על הטפל ונהיה לא רלוונטיים.
יש לנו עוד הרבה עבודה. אני חושב שבילדות המוקדמת, עד כיתות ד'-ה', טוב מאוד שנשמור את הילדות עד כמה שאפשר, עם הרבה אומנות, יצירה וכו'. אבל שכשאנחנו נכנסים לכיתה ו', ובטח לכיתות ז'-ח', אנחנו צריכים להיות הרבה יותר גמישים לרוח הזמן, כלומר, אנחנו צריכים בהחלט להשתמש בטכנולוגיה.
רועי:
יש עוד משהו שאתה חושב שחשוב לקחת בחשבון בהקשר של הדברים שאמרת?
חן:
רק לשמור על הערנות. אם לא נשים רגע בצד את הקופסאות הקטנות האלה שאנחנו מחזיקים ביד – שיוצרות לנו אינסוף גירויים מסביבנו 24 שעות ביממה – ונתכוון למשהו אחר, יהיה לנו מאוד קשה לעמוד בזרם החיצוני של העולם. השבּת במובן המסורתי יוצרת חלון כזה של שקט, שאפשר לקרוא לו מדיטציה שבועית של יום בשבוע – סוג של צום והתנקות, שיכול לתת לנו הרבה כוח.
לכן עשייה של עבודה פנימית תהיה מאוד חשובה בזמן הזה – שאנשים ייקחו לעצמם פסק-זמן כל יום, עשר-עשרים דקות ביום, לשבת עם עצמם, להתבונן על החיים שלהם, להתבונן לאן הם הולכים, לבחור בין עיקר לטפל. לא להיות רק ב"לרוץ, לרוץ, לרוץ, לרוץ", אלא לפעמים לעצור במכוון את המרוץ. כי עבודה פנימית היא תמיד התעוררות.
---
חן עתיד, מחנך ומורה למדעים בתיכון ולדורף הרדוף, ומרצה בארץ ובעולם אודות נושאים אנתרופוסופיים מגוונים. בעל תואר שני בביולוגיה, חינוך וניהול משאבי טבע וסביבה.
