חינוך ולדורף – קריאה למהפכה חברתית?

חינוך ולדורף – קריאה למהפכה חברתית?

בהיותו רבולוציונר אבולוציוני, שזר שטיינר, בעומק החינוך האנתרופוסופי, את משנתו החברתית-כלכלית-פוליטית. אם אנו עדיין תוהים כיצד להפוך את הקושי עמו מתמודדים מחנכי ולדורף למנוף צמיחה, התשובה טמונה בפוטנציאל של קהילות ולדורף להוות מנוע למהפכה בכל רובדי החיים

הלוקח על עצמו להיות מחנך בחינוך אלטרנטיבי, מעמיס על שכמו שקים מלאי ציפיות: של כל ההולכים בתלם הרגיל השואלים: "מה העבודה הזו לכם?"; של הרשויות שאינן מבינות מה לא בסדר ומה רוצים מהן; של הורים רבים היודעים מה הם לא רוצים, אך כלל לא ברור להם מה הם כן רוצים; של הילדים בני ימינו, על שלל האיכויות והמורכבויות שלהם; של המחנך עצמו – אדם המחפש את דרכו בעולם שרוב סימני הדרך נעלמו ממנו ואבני המיל המועטות שנשארו רק מבלבלות בכיוונים שלהן.

ועוד לא אמרנו כלום על מחנכים ומחנכות ולדורף, שכל האתגרים הללו רק הולכים ומתעצמים עם בחירתם בדרך זו: הכמות הגדולה של החומר אותו צריך ללמוד בהכשרה המקצועית; השילוב בין מקצוענות לבין דרך רוחנית התפתחותית; האתגרים שמציב שטיינר למורים בקורסים השונים שלו; הכיתה הגדולה מאוד (גדולה מדי?); בית הספר כמערכת שצריך להסתדר בתוכה – עם המורים האחרים, האדמיניסטרציה, הקולגיום, משרד החינוך שתמיד מפריע לטיולים ועוד; האימהות והאבות, על שלל הציפיות והדרישות שלהם; החיים האישיים בזוגיות ובהורות.

כל אלה מביאים אותנו למצב שבו כמעט בכל פעם שאנו פוגשים מחנכים ומחנכות, עולה מהם קול של עייפות, של תחושת "קצה", ושאלות כמו: "האם אני מתאים?", "האם אוכל להתמודד עם האתגר גם בשנה הבאה?", "מאין אמצא את הכוחות להמשיך?" ועוד כהנה וכהנה. כתוצאה מכך, מחנכים רבים מלמדים מספר שנים קצר ומפסיקים, וכיתות רבות מחליפות כמה מחנכים במהלך שנות בית הספר היסודי, על כל המשתמע מכך.

המעורים בנושאי חינוך ולדורף בישראל מכירים את המצב: ביקושים גבוהים מאוד שבעטיים נאלצים בתי הספר לסרב לפניות רבות, כיתות גדולות, מחסור קבוע בעובדי הוראה, שדוחף את בתי הספר לקבל גם אנשים שטרם סיימו הכשרה מסודרת, ומודעות "דרושים" עד סוף אוגוסט.

ראיית המעשה החינוכי כחלוץ ההולך לפני המחנה, כמעבדה גדולה לניסוי חברתי, יכולה לתת ממד עומק לגבי תהליכים חברתיים ולהתברר כתמיכה משמעותית לעשייה היום יומית בכיתה

שאלה נכבדה היא הסמינרים להכשרת עובדי הוראה, האופן שבו הם תופסים את תפקידם, ומספר המחנכים היוצאים משעריהם מדי שנה. זהו נושא גדול ורחב הראוי להתבוננות מעמיקה ומתוך כך לא אעסוק בו כאן. למעט ציון העובדה הידועה, שצוואר הבקבוק המרכזי היום בחינוך ולדורף בארץ, הוא מיעוט כניסת עובדי הוראה חדשים למערכת אל מול הביקוש המתרחב כל הזמן.

המציאות כפי שתוארה לעיל מוכרת וידועה, ו"חפירה" נוספת בה לא תביא, לדעתי, לתוצאות פוריות.

מה הקשר בין פרנסה למשמעות?

סיסמה מהוהה מרוב שימוש (אך עדיין נכונה) אומרת: "להפוך את הקושי לאתגר". האם נוכל להתרומם מעט מעל טווח העשייה היומיומית ולהשקיף אל מרחב מקיף יותר?

אינני מתעלם מאף אחד מהקשיים והמעקשים שתיארתי לעיל, כולם נכונים. המחנך פוגש את כולם, ועוד נוספים שאולי לא נמנו או לא תוארו בהרחבה מספקת, אך ייתכן שכדאי להסתכל מעוד נקודות מבט ואולי גם להעז ולהעמיק אל תוך הגותו של שטיינר בנושאי החינוך והחברה.

האם מחנכי ומחנכות ולדורף הם רק עובדים קשי-יום, או שאולי, במקביל, הם גם בני מזל? נראה לי שלא תהיה זו קביעה מוגזמת לומר שבעולמנו התעשייתי-דיגיטלי ותמיד בירוקרטי, רוב האנשים חווים תחושת ניכור כזו או אחרת אל עבודתם. עובדים כי "צריך", מתפרנסים כי "אין ברירה". אם וכאשר ישאלו שאלות מהותיות כמו: "האם העבודה הזו באמת נחוצה?", "האם היא מקדמת ערכים בהם אני מאמינה או תומכת?", "האם אני מחובר אל עבודתי?" – מותר להניח שבחלק גדול מהמקרים התשובה תהיה שלילית, וברבים מהם עצם שאלת השאלות מוטלת בספק, כי מה הקשר בין פרנסה למשמעות?

והנה, מחנכי ולדורף שייכים לקבוצת המיעוט בת המזל, שלא רק שיש לה תשובות לשאלות הללו, אלא שהתשובות חיוביות: "כן, ניתן לי מרחב פעולה עצמאי, בו אני יכולה לממש את היוזמות שלי באופן חופשי", "כן, אני פועל במרחב תומך, עם אנשים שבחרו כמוני ועם הורים התומכים בעשייתי", "כן, אני מחוברת לרעיון גדול ומקיף, איתו אני מזדהה", "יש תמונת אדם רחבה הנותנת לי כלים לפגוש את אתגרי המציאות המגיעים אליי מדי יום", "אני חלק מתנועה ארצית ועולמית הפועלת למען הגברת הטוב כאן ובעולם", "הנתיב בו אני פוסע, אינו רק התמחות והשתפרות מקצועית, אלא הוא מאפשר לי גם דרך של מסע אישי למפגש עם עצמי ועם העולם."

הנקודות הללו, כשהן נלקחות באופן מעמיק, יכולות להזין ולהעניק תחושת כוח פנימי במפגש עם המציאות היום-יומית. וזוהי רק ראשית הדרך. נראה לי שאחד הדברים החסרים ביותר, כיום, בחינוך ולדורף בארץ ובעולם כאחד, הוא הבנתו כחלק ממארג מהפכני ביותר לשינוי המציאות וכניסיון להציב חלופה לעולם המלחמות, המגפות, הפערים, הניצול וההרס הכולל בו כולנו חיים.

סדר עולמי חדש – גרסת שטיינר

עם סיום מלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1918, נפתח פרק חדש בעשייה של רודולף שטיינר. "העולם של אתמול" – Die Welt von Gestern – כהגדרתו של הסופר הווינאי שטפן צווייג, נהרס, נמוג ואיננו. מרכז אירופה, שדה הפעולה המרכזי של שטיינר, היה בכאוס מוחלט. תהליכים ארוכי טווח והבנות חדשות הביאו את שטיינר לצאת בתוכנית שהייתה הצעה לסדר עולמי חדש.

יקצר המצע מלהסביר זאת כאן בפרוטרוט, אך פטור בלא כלום לא יהיה נכון.

העידן בו נמצא שטיינר (וגם אנחנו), התקופה המדעית-טכנולוגית, הביא לשיא את האמונה בכוחם של מדעי הטבע לפתור כל בעיה. חשיבה מדעית זו ניתקה עצמה מהחשיבה הדתית-מוסרית הקודמת וביססה עצמה על רציונליזם מטריאליסטי בלבדי. החשיבות ששטיינר ייחס לעולם הרוח היוותה, כמובן, אנטיתיזה מוחלטת לתפיסה שהייתה נהוגה בעולם בזמנו.

מבנה תלת אברי – זהו המבנה החברתי המוצע על ידי שטיינר, בו שלושת המרחבים (שיפורטו מיד), פועלים כל אחד בשיטתו וארוגים זה בזה, ממש כפי שבגוף האדם מתפקדות המערכות השונות עצמאית ובהרמוניה זו עם זו. לכל אחת משלוש הרשויות הללו יש "קוד הפעלה" (עיקרון) משלה:

מערכת החוק והמשפט, המדינה – בה מתקיים עקרון השוויון;

המרחב הרוחני, אומנותי, השכלתי – בו מתקיים עקרון החופש;

המרחב הכלכלי – בו מתקיים עקרון האחווה.

אדם פוסט-אגואיסטי – זוהי אבן פינה בסיסית בחזון השטיינרי. שטיינר ראה במטריאליזם את מארת הזמן המודרני, המביא בהווה, וימשיך ביתר שאת בעתיד, להביא שואות על בני האדם. באופן בלתי נמנע, האגואיזם האנושי הוא בנו הבכור של המטריאליזם. השפעתו של אגואיזם אנושי זה מקרינה לכל תחום של החיים האנושיים. הלאומנות היא-היא הביטוי לאגואיזם האנושי ברמת הקבוצה, והיא הבסיס לבעיות החברתיות והפוליטיות של זמננו.

שטיינר ראה במדינת הלאום ההולכת ומתהווה ברוח חזון "14 הנקודות" של נשיא ארה"ב וודרו וילסון, ועל חורבות המונרכיות המתפוררות – טעות בסדר גודל היסטורי.  הוא האמין שרעיונות אלה מתעלמים ממורכבותה של המציאות ושהפתרונות הפשטניים הללו רק יביאו עוד קטסטרופות.

גם בשדה הכלכלה היה שטיינר מהפכן מרחיק לכת. הוא ראה בעיקרון המכונן של הכלכלה העולמית – עקרון הרווח האישי, המתעלם מכל היבט מקיף אחר – שגיאה בסיסית שיוצרת תוקפנות, ניצול, ביזת חומרי גלם וחוסר צדק חלוקתי זועק.

מתוך נקודות אלה (שנסקרו כאן באופן שטחי לחלוטין), יצא שטיינר בראשית 1919 עם קריאתו לסדר עולמי אחר.

שטיינר – מהפכן התפתחותי

במקביל, אחרי שהמתין לכך בסבלנות כתריסר שנים, קיבל שטיינר מקבוצת אנתרופוסופים ובראשם אמיל מולט, בקשה למציאת אימפולס שיחדש את החינוך הקיים. משראה שטיינר שיוזמה זו רצינית, הוא נרתם אליה בהתמסרות מלאה.

מעניין לראות שהרעיונות החינוכיים שלו היו שלובים, מהרגע הראשון, בתפיסותיו החברתיות-פוליטיות. עיון בתפיסותיו הכלכליות מראה גם הוא זיקה אל המהפכה החינוכית שלו.

בשונה מבני זמנו, בין אם אלה חסידי המהפכה הבולשביקית או אלה שגדלו על מיתוס המהפכה הצרפתית, שטיינר לא היה מהפכן בשיטת ה"זבנג וגמרנו", שברוב המקרים אינה מתממשת או מתעוותת. הוא היה "מהפכן התפתחותי", רבולוציונר אבולוציוני. לתפיסתו, השינויים יבואו רק מתוך האנשים עצמם. תיאוריות יפיפיות, המסתדרות היטב במוחם של אינטלקטואלים תלושים, יביאו לתוצאות נוראות (כפי ששטיינר חזה בדיוק את פעולותיהם של לנין וטרוצקי בברית המועצות).

מכאן אפשר להתחיל להבין את החשיבות העצומה ששטיינר ייחס להתפתחות של דרך חינוכית חדשה, ולחזור לחוט שהתחלתי לטוות בתחילת המאמר.

מהו אותו שינוי מיוחל הנמצא בבסיס הרעיונות החברתיים, הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים של שטיינר? איך והיכן הם מתחברים לחינוך ולדורף כרעיון, ובפועל, למה שאנו עושים יום-יום בגן, בכיתה, בקולגיום ובקהילה החינוכית?

כפי שראינו, שטיינר מציע סדרת שינויים בסיסיים בדרכי הפעולה של המרחבים האנושיים. אלה שינויים כל כך רחבי היקף שמייד עולה השאלה, האם הם בכלל ברי ביצוע? התשובה הסבירה היא שאין סיכוי! נדרשת התמודדות עם מנהגים עתיקים, תכונות אנוש שטבועות בנו עמוק, מבני כוח פוליטיים אדירי כוח, פחדים וחולשות.

שטיינר הבין, שאחד המפתחות המרכזיים להתחלת אותם תהליכים ארוכים של שינויי עומק – נמצא בחינוך.

תנאי בסיסי לכך הוא שבעומק תהליכי ההכשרה תיפרש בפני הסטודנטים המשנה החברתית הכוללת, והחינוך ימוקם בהקשרים הרחבים שלו. מורים ומורות צעירים הנחשפים לרבדיה של תמונה מקיפה זו, כולל הדגשים הרוחניים העמוקים שלה, יבואו לכיתה מצוידים בכלים רבים יותר לקראת המפגשים הממתינים להם עם הילדים, עם הקולגות, עם ההורים ועם העולם בכלל. יהיה להם ברור מראש "למה עושים מה".

הכשרה כזו, שהיא תוספת משמעותית לזו הניתנת כיום, גם תעניק משמעות עמוקה יותר לקולגיום המורים ולדרכי ניהול וארגון הגנים, בתי הספר והקהילה החינוכית המקיפה.

שינוי חברתי מתחיל בגן

אם אנו מאמצים את התפיסה של שטיינר שהחינוך הוא אחד מאבני הבניין המרכזיות של תהליכי השינוי החברתיים, כדאי שנבחן היכן זה יכול לקרות והיכן זה פוגש את המורים והמורות.

מהתבוננות על תמונת האדם לפי שטיינר ועל מבנה התהליך החינוכי לאורך השנים, רואים בו תהליך משולב של יצירת איזונים בנפש האדם בין הכוחות הפועלים בו – שהם מחשבה אינטלקטואלית, רצון לעשייה בעולם ויכולות אומנותיות – לבין תהליכי חיברות קבוצתיים בגן, בכיתה ובקהילה החינוכית. ומה זה אם לא הענקת פוטנציאל לילד להתפתח לחיים פוסט-אגואיסטיים? האם ניתן להניח שמספרם הרב של בוגרי ולדורף הפונים למקצועות עם נגיעה חברתית הוא סוג של הוכחה לכך?

בספרו על עיקרי השאלה החברתית – ופתרונה: הגוף החברתי התלת-איברי ובהרצאות הרבות שלו, הציג שטיינר רעיונות למבנים חברתיים עתידיים. אמנם הוא ראה את התמונה ברמה של מדינה, אך אנו יכולים לקחת דוגמאות אלה למבנים החברתיים הנגישים לנו. כיום, כשחלק לא קטן מקהילות חינוך ולדורף מגיעות לבשלות ולגודל של 24 כיתות ושל 7-5 גנים, מתקיימת קהילה בעלת גודל בסיסי המאפשר לפגוש את ההצעות של שטיינר. עד כה, המעטנו (אם בכלל) לחשוב על המרחב הקהילתי בכלים שנתן לנו שטיינר בתחום זה – וזאת בשעה שבכיתות ובגנים אנו מתאמצים ככל יכולתנו לממש את רעיונותיו. אולם, אם יחליטו המורים (בשיתוף ההורים והעמותה) להתעניין ברעיונות הללו ולבחון כיצד ניתן לממש אותם בחיי הקהילה – ייפתחו לנו אופקים חדשים.

מכאן אנו יכולים לשוב ולבחון את ההצעה להפוך את הקשיים לאתגרים. נראה לי שאם נצליח לראות את העשייה החינוכית לא רק במסגרת המקצועית המסוימת שלה, אלא בהקשר החברתי הרחב – נוכל לקבל נקודת מבט נרחבת לשאלה "למה אני כאן?"; ראיית המעשה החינוכי כחלוץ ההולך לפני המחנה, כמעבדה גדולה לניסוי חברתי, יכולה לתת ממד עומק לגבי תהליכים חברתיים ולהתברר כתמיכה משמעותית לעשייה היום יומית בכיתה.

"נו, אז מה עשית?" יאמרו האנליטיקנים השפויים, "רק הוספת עוד קשיים ואתגרים על אלה שכבר ככה כמעט לא מצליחים להתמודד איתם."

תשובתי היא להסתכל על כך בממדים מקיפים יותר. תפיסת "המהפכה החינוכית" המוצעת יכולה להביא עמה תנופה של הרחבה חברתית, בין המורים עצמם, עם ההורים והעמותה ואולי אף עם גופים אחרים העוסקים בשינוי חברתי-חינוכי. טמון כאן גם זרע של הגברת השיתוף בעבודה השוטפת ובמפגשים. מתוך גישה של רצון לשינוי רדיקלי של המציאות, יכול להתפתח מגוון רחב של רעיונות הנובעים מתוך התפיסות של שטיינר (למשל, יוזמה להכנסה בסיסית שווה, התייחסות לשאלות של כסף, אשראי ועוד).

האם מותר להסתכל על התנועה החברתית העממית של השנה וחצי האחרונות (בלפור כבר אמרנו?) ולראות כיצד אמונה ברעיון, שמצטרפים אליו אנשים רבים, נותנת כוח ומעצימה גם כאשר הקשיים מתרבים?

כיווני תשובה ודרכים לפתרונות יבואו מתוך היצירתיות של החשיבה החברתית, מתוך התהליך ומתוך הדרך בה נצא לצעוד כאינדיבידואלים וכקבוצה; מתוך עמדות המוצא הבסיסיות שלנו אל עבר אופק ההולך ומתבהר עם העשייה.

בתמונה:

תעודת כיתה ב׳, בית חינוך ״יסמין״. צייר: גיא צור

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

מתעניינים בחינוך אנתרופוסופי?

הירשמו וקבלו חינם גישה ל14 מאמרים נבחרים ממגזין אדם עולם!

העגלה שלך