טסה עם שקיות עדשים
כולם מוזמנים
סוף שנה באדם צעיר - כל הגיליונות ב-30% הנחה!! >> לרכישה

טסה עם שקיות עדשים

המסעות הקצרים שלי להרדוף כבר הפכו לשגרה. מול שפרעם אני פונה ימינה, מניחה לדרך הכפרית לפתל אותי באיטיות בין השדות עד שהיא נוטה בחדות ימינה ואז ירידה דרמטית לצורך עלייה וכבר אני בשער. הפעם אני נוסעת לפגוש את מיכל בן שלום, ככה שבכיכר מול בית הספר, שהקימה לפני 30 שנים (ביחד עם גלעד גולדשמיט) אני פונה שוב ימינה, וכשאני מטפסת במדרגות לכיוון הבית היא כבר מחכה לי בחוץ, קוטפת שסקים כתומים מהעץ לתוך סלסלת קש. אחרי כמה דקות של שיחה מתברר לי שלפניי מספרת סיפורים מחוננת, שכל מה שאני צריכה לעשות זה להספיק לכתוב את מה שהיא אומרת, כי סיפור מוביל לסיפור שנשזר באנקדוטה ומשם נסגר כמו מאליו, כמו באגדות, ואולי כמו בחיים? ואולי כך הם החיים כשאת נענית לקריאה ‒ בין שהיא באה מבחוץ ובין שזו קריאת הלב? ואולי כך הם החיים כשאת נותנת לדרך לקחת אותך?

מכאן, ללא כל התערבות, למעט שאלה קטנה פה ושם, זכות הדיבור למיכל.

סמינר מורים, קטמנדו, אפריל 2019 . צילום באדיבות מיכל ב.ש.

סמינר מורים, קטמנדו, אפריל 2019 . צילום באדיבות מיכל ב.ש.

 

פרולוג

הכול התחיל באופן לחלוטין לא צפוי. לא חלמתי את זה אפילו. ישבתי בבית ספר "אדם" בצהרי שבת גשומה אחת לפני עשר שנים. זאת היתה התכנסות ארצית של מורי ולדורף, ואני הבאתי איתי את כריסטוף וויכֵרט, שהיה אז ראש סקציית חינוך בגתאנום, ואת ננה גייבּל, שעומדת בראש ה"פְרוֹיְנְדֶה", עמותת ידידי ולדורף העולמית. במהלך אחת ההפסקות ישבנו במעגל, אני בין שניהם, ופתאום ננה קיבלה אימייל לטלפון (היא תמיד עובדת), קראה אותו, ומאחורי הגב שלי אמרה לכריסטוף בגרמנית: "פּורן לא מגיע למנילה". אני כמובן לא ידעתי מי זה פורן ומה קורה במנילה. כריסטוף ענה לה בחזרה, מאחורי הגב שלי: "זה לא טוב". ואז שניהם עברו קדימה ואמרו אליי: "את תבואי. נכון?"

בהפסקה הם הסבירו שפורן הוא מורה ולדורף מתאילנד שהיה אמור להגיע להנחות את כנס מורי ולדורף האסייתי

ושאלו אם אוכל להחליף אותו. אני עד אז לא הייתי באסיה, לא הייתי מאלה שהסתובבו בהודו בצעירותם. לא הרגשתי שאיבדתי שם משהו, אבל באותו הרגע אמרתי, "בעצם, למה לא?"

איך ילד הודי עובר את הרוביקון?

בדרום מזרח אסיה בשנים ההן היו שתי תמונות. האחת: "בום" גדול מאוד של חינוך ולדורף, כאילו הגיע זמנו של חלק העולם הזה לפגוש בוולדורף ‒ וזה פרח. והשנייה, ובו זמנית: לא היו הכשרות מורים בכלל.

בודדים הכשירו את עצמם באמרסון לפני שנסגר, מעטים נסעו לארה"ב, ובגרמניה לא היו אז הכשרות באנגלית. הפרוינדה והגתאנום הובילו יוזמה עולמית שארגנה פעם בשנתיים, בחודש מאי (זמן החופש הגדול באסיה), כנסים של עשרה ימים לכל מורי הוולדורף של דרום מזרח אסיה (טאיוואן, קוריאה הדרומית, יפן, סין, הונג קונג, סינגפור, הודו, נפאל, וייטנאם, מלזיה, הפיליפינים ותאילנד – בכל אלו היו כבר אז זרעים של חינוך ולדורף). הרעיון היה לתת הכשרה מרוכזת, כל פעם שנתיים קדימה. כלומר, אם מורה עומד לעלות עם הכיתה שלו לכיתה ג' ‒ הוא מקבל בסמינר הכשרה לכיתות ג' ו-ד'.

אותו רגע, שהתברר כמשנה חיים, שבו ננה וכריסטוף פנו אליי, היה חודשיים לפני הכנס, ואני, חודשיים לאחר מכן טסתי לפיליפינים, כמו על ענן, והשתתפתי כמנחה בכנס, שהיה השני מסוגו. לא הבנתי אז שנכנסתי למועדון, למסע, כי מיד ביקשו ממני לבוא גם לכנס הבא שהתקיים שנתיים לאחר מכן בהודו. וכך זה המשיך: דרום קוריאה, טאיוואן, יפן, עד הכנס השביעי שהתקיים לפני שנתיים בסין, והיה האחרון. החלטנו ששם אנו מסיימים. בארבע-עשרה השנים האלה נוצרו באסיה הכשרות מורים וסמינרים, וכבר לא היה צורך בהכשרה המרוכזת. במנילה, בשנת 2009, היינו 180 איש, בסין כבר היינו אלף! אז זה אומנם נגמר, אבל בכנס ההוא בפיליפינים היתה בקבוצה שלי מורה ממומבאי, וברגע שחזרתי הביתה קיבלתי ממנה מייל, "מיכל, בבקשה, תבואי אלינו בחודש אוגוסט". באתי. אלה היו חמישה שבועות שאני לא אשכח בחיים.

מאז זה נהיה עניין קבוע: כמעט בכל שנה אני נוסעת להודו. הכנס הבא, שנתיים אחרי כן, היה גם הוא בהודו, בהיידרבאד, עיר עצומה עם ארבעה בתי ספר ולדורף. ואחרי זה כבר קיבלתי הזמנות רבות. היה לי משהו טבעי שאני לא ראיתי בו משהו מיוחד – תנועה, משחק, שירה, התפתחות הילד ‒ אבל הם נזקקו לזה. עבדתי כמה קיצים בהיידרבאד ובבנגלור, ובסתיו האחרון חזרתי למומבאי. כשהתחלתי היה בית ספר אחד במומבאי, היום יש שלושה.

ציורי קמח אורז (רנגולי) ליום העצמאות, בית ספר ולדורף, בנגלור. צילום: מיכל ב.ש.

ציורי קמח אורז (רנגולי) ליום העצמאות, בית ספר ולדורף, בנגלור. צילום: מיכל ב.ש.

 את רואה הבדלים בולטים בוולדורף בין כאן לשם?

ברור. למשל, אם אני אנסה לברר עם המורים בהודו אילו סיפורים הם יכולים לספר מתוך האפוס ההינדי, שיזינו את הילדים בגיל 9, גיל חציית הרוביקון ‒ הם לא בדיוק מוצאים. בסופו של דבר הם אומרים: "ההודים לא באמת גורשו אי פעם מגן העדן". עוד דבר, הוולדורף בהודו מאוד נשי. בהודו נשים מחוללות את מהפכת הוולדורף. יש גם גברים, אבל הם לא המייסדים ולא פורצי הדרך. יש המון נגיעות שמחזיקות שורשים מאוד עמוקים לאחור, למסורת המקומית. למשל באוכל, בניקיון. כל יום, בכל בתי הספר, יושבים כולם על הרצפה ואוכלים יחד ארוחת צהריים. זה חלק מובנה מסדר היום. בכל בתי הספר יש קבוצה גדולה של "דידי'ז", אלו הן המנקות, האמות, המשרתות שהחברה ההודית טיפחה מתוך התרבות של הקאסטות. הן שוטפות, הן מקרצפות, הן מבשלות, הן מניחות פרחים טריים באגני המים, הן מגישות תה עם חלב למורים באמצע השיעור הראשי(!) ‒ כל יום, כל היום וחוזר חלילה.

בהיותי בת למשפחת פועלים, הפריע לי שאף ילד לא יודע להחזיק מטאטא ואף מורה לא נוגעת במטאטא. הילדים לא מנקים בבית הספר כלום. אפילו לא רוחצים כלים. ואלו לא השכבות העשירות, אלא מעמד הביניים (העשירים שולחים את הילדים לבתי ספר זרים כדי להבטיח את עתידם האקדמי והכלכלי). לקח לי זמן לקבל את המציאות הזאת, להבין שפרנסתן של ה"דידי'ז" נסמכת על העבודה הזאת.

לפני שנתיים-שלוש הרגשתי שהפרק ההודי מתחיל להצטמצם. זה היה רגע של החלטה ‒ או לעבור לגור שם לשנה (מה שביקשו ממני לא פעם), או להניח לזה קצת. באותו זמן, מורה ממוצא נפאלי בהיידרבאד שהייתי מיודדת איתה, סנטה בי באופן חברי באחד הכנסים: "אז מה? לנפאל את לא תבואי לעזור אף פעם?!" ואני מייד אמרתי: "את תגידי מתי, ואני אבוא". שתינו לא הבנו איזה רגע הרה גורל זה היה, כי כמה חודשים אחר כך הייתי על המטוס לקטמנדו. לא ידעתי מה מצפה לי, אז לקחתי איתי בתיק כל מה שיכולתי להעלות בדעתי: צבעים, שקיות עדשים, מקלות, מה לא. היה לי רק תנאי אחד: ידעתי שהיו סכסוכים בין בתי הספר – כבר אז בקטמנדו היו שלושה בתי ספר עם היסטוריה של פיצולים ויריבויות – והתנאי שלי היה שכולם מוזמנים. שלא יכול להיות שמישהו לא יוזמן בגלל יריבות כזו או אחרת.

תרגיל בצבעים משלימים, בסמינר בקטמנדו. בִּיסְנו מתרגמת. צילום באדיבות מיכל ב.ש.

תרגיל בצבעים משלימים, בסמינר בקטמנדו. בִּיסְנו מתרגמת. צילום באדיבות מיכל ב.ש.

ביזנס מספר אחד בנפאל

לסמינר הראשון בקטמנדו נאספה קבוצה של 22 אנשים והיתה התרגשות אדירה. עשינו סמינר של עשרה ימים והוא הפך לאבן פינה. בעצם, בלי שידענו את זה אז, ייסדנו סמינר להכשרת מורים בנפאל. נכון, מורי ולדורף רבים היו שם לפני כן, נתנו יום השתלמות פה, סדנה שם. כולם רוצים לנסוע לנפאל, לעזור. אבל לא היתה מציאות של הכשרה ארוכת טווח שמסתיימת בתעודה. אחרי שניים-שלושה סמינרים כאלה, פנו אליי מסקציית החינוך בגתאנום וביקשו ממני לקחת אחריות על הסמינר הזה באופן רשמי. חשוב לציין שהעבודה נעשית בהתנדבות ורק הנסיעות ממומנות. מאז, פעמיים בשנה אני נוסעת לשם לכעשרה ימים בכל פעם. כיום בקטמנדו יש ארבעה בתי ספר קטנים, ובפוקרה, שהיא העיר השנייה בגודלה בנפאל, יש בית ספר קטן עם ארבע כיתות ששוכן בתוך חווה ביודינמית קטנה.

 איך בכלל הגיע חינוך ולדורף לנפאל?

לקראת סוף שנות ה-90 חזרה לקטמנדו בחורה ישראלית צעירה בשם מירב מור, שהיתה שם כבר כמה פעמים בעבר ואהבה את נפאל אהבת נפש. היא למדה חינוך ולדורף בארצות הברית והחליטה שהיא עושה ולדורף בנפאל. היא נכנסה לאחד מבתי היתומים הגדולים בקטמנדו,  "בַּלמַנְִדִיר", בחרה שתיים מהנערות הבוגרות, בנות ה-16, והכשירה אותן להיות גננות. בהנחייתה הן הקימו את גן ולדורף הראשון שם ‒ בתוך בית היתומים.

לנו, במערב, בית יתומים נשמע נורא, אבל בנפאל זה בערך כמו שמישהו מישראל יאמר שהוא גדל בקיבוץ. זה עד כדי כך נפוץ. או כמו שאמר לי איש עסקים מקומי: "ביזנס מספר אחד בנפאל זה לא תיירות אלא בתי יתומים".

למה יש שם כל כך הרבה יתומים?

הרבה מאוד נשים מתות בלידה בהרים, בכפרים הנידחים, ממחלות. ויש גם הרבה ילדים שנשלחים לפנימיות כבר בגיל ארבע. ההורים שולחים אותם לרכוש השכלה וסיכוי לעתיד טוב יותר. אלה ילדים שרואים את אמא אולי פעמיים בשנה ואת אבא לא רואים שנים, כי האבא טבּח באיזה גסטהאוס או סבּל. הנסיעה עולה להם הון עתק וההורים בטוחים שהילדים מקבלים חינוך טוב יותר בקטמנדו מאשר בכפר.

בכל אופן, כפי שאמרתי, חינוך ולדורף בנפאל התחיל באותו בית יתומים. מירב הקימה עמותה והצליחה להגיע לאיש עסקים טיבטי, אדון טאשי, שבאותה עת חיפש יוזמה משמעותית לתרום לה. כך הוקם בית ספר ולדורף הראשון במדינה – "בית ספר טאשי", על שם התורם. מירב עצמה מעולם לא היתה מורה, אבל היא למדה נפאלית, הכשירה מורים, בנתה תקופות, אגרה חומרים מהתרבות המקומית, בנתה ספרייה. רוב הילדים בבית הספר הם מבית היתומים בלמנדיר ומבתי יתומים נוספים, וכן מכמה משפחות חלשות כלכלית בעיר. ארגוני ולדורף אירופאים, מגרמניה ומהולנד, התגייסו לעזרת הפרויקט, וכך, לאורך שנים, נישא בית הספר על כספי תרומות, כולל החזקה שוטפת של כל ההיבטים הקיומיים, משכורות, מזון, צבעים, ניירות. הכול. מירב עצמה עזבה את בית הספר בגלל מחלה. היא נסעה לאנגליה להתרפא. אחרי כמה שנים חזרה וחיה בקטמנדו, אני פוגשת אותה לפעמים. היא פנתה לכיוון בודהיסטי ולא קשורה יותר לוולדורף. היא מטפחת פרויקט חינוך לילדים במנזר בודהיסטי בפאתי קטמנדו. חלק מהנזירים שמלמדים שם באים, לבקשתה, לסמינר שלי. אנשים עם יראת כבוד והשכלה בלתי רגילה. המפגש איתם מאוד מרגש.

ילדי כיתה ג'. חג חודש בבית ספר טאשי. צילום: אלזה בניק

ילדי כיתה ג'. חג חודש בבית ספר טאשי. צילום: אלזה בניק

ולדורף בחווה ביודינמית

שנים ספורות לאחר מכן הגיעה לקטמנדו אנתרופוסופית מגרמניה בשם מריאנה גרוספיץ' וייסדה עמותה כדי לעזור לקהילת מצורעים שחיה בקטמנדו. המחלה כידוע נעצרה בעולם, הילדים בריאים, אבל ההורים סוחבים את פגעי המחלה. הם בנו בעצמם ‒ חלְקם בגדמי ידיים ורגליים ‒ בבנייה אקולוגית מבוץ, בתים, סדנאות, בית חולים, מרכז פיזיותרפיה ובית ספר ולדורף בשם "שאנטי סיווה" (שיווה בנפאלית). ברעידת האדמה הגדולה לפני ארבע שנים הכול חרב לאבק. הם הועברו למרכז קטמנדו, ממש בסמוך למקדש "פׇּשוּפׇּטִי". היום יש להם בית ספר עד כיתה ו'.

בית ספר ולדורף נוסף, כרגע עד כיתה ד', הוקם לפני כארבע שנים בשוליים הכפריים של דרום מזרח העיר. יש להם מתחם ענק עם גן ירק ובית קפה אורגני והכול מבניית בוץ ובקבוקים. את הבקבוקים, אגב, הם מקבלים בכל יום שני אחרי סוף שבוע של שתייה מהשגרירות האמריקאית בקטמנדו.

למעשה, שלושת בתי הספר האלה פונים לאוכלוסיות עניות. בבית הספר הרביעי, "אַנְקוּרֵן", נבט בנפאלית, יש אווירה שונה, הרבה צעירים מהעולם באים לעשות שם "ווּפינג" (עבודה בחוות חקלאיות), עובדים בגן הירק, בונים מתקנים לילדים, משחקים איתם.

אותה חברָה שבזכותה באתי לנפאל החליטה לפני שנתיים לפתוח גן ולדורף בקטמנדו. היא בת לאחת המשפחות העשירות במדינה ורצתה למשוך לוולדורף משפחות מבוססות כלכלית שמחפשות חינוך קצת אחר, לפחות בגילאים הצעירים. יש שם בעיקר משפחות נפאליות אבל גם ילדי זרים, משפחה מיפן, משפחה מבלגיה, מגרמניה.

 אמרת שיש גם בית ספר בפוקרה?

כן, בפוקרה זה סיפור מיוחד במינו. שני צעירים מדהימים, בעלי תארים אקדמיים שהכירו באוניברסיטה בפוקרה. לפני כמה שנים השתתפו בקורס של חקלאות ביודינמית בבית הספר אנקורן בקטמנדו וחזרו הביתה נלהבים, הם יצרו קשר עם אישה מאוד עשירה ורוחנית שהחכירה להם אדמות בשולי העיר. הקימו רפת, הכינו פרפראטים, ואז הם שמעו על חינוך ולדורף והגיעו לקורס הראשון שלי. כשחזרו לפוקרה הם התחילו להקים כיתות. היא – בִּיסְנוּ, מדברת אנגלית טובה, מתרגמת את שטיינר לנפאלית והקימה את גן הילדים. הוא, ריטמן, לקח את הכיתה הראשונה והיום עולה איתם לכיתה ה'.

בטרק של הסמינר בנפאל. האנפורנה ברקע. צילום: ריטמן גורונג

בטרק של הסמינר בנפאל. האנפורנה ברקע. צילום: ריטמן גורונג

טרק עם נפאלים

בסתיו שעבר החלטתי להעביר בסמינר בקטמנדו קורס בנושא טבע – נושא שהוא מנוון יחסית בתודעה העירונית שלהם. זה היה כשהבנתי שהם מעולם לא היו בהרים. הם לא מטיילים בהרים, מבחינתם הם (כלומר משפחותיהם) ירדו משם, ואין להם שום עניין לחזור לחלוב פרות או להוביל יאק. רציתי לעשות איתם סמינר בנושא טבע והתפתחות הילד: פינות טבע, סיפורי טבע, הוראת טבע בדרך למדעים, איך עוזרים לילד לשמור על קשר חי עם עונות השנה, צמיחה, בעלי חיים, עננים, הכול. הם היו בהלם. "כן," אמרתי להם, "שמים תרמיל על הגב והולכים להרים." ארבעה ימים ראשונים של הסמינר היינו בקטמנדו וביום החמישי נסענו לפוקרה, נסיעה של שש וחצי שעות. משם עלינו לרכס האנפורנה, למרדי הימאל ‒ חמישה וחצי ימים של הליכה. הם לא הכירו את המציאות הזאת, שכל כך מוכרת לכל מי שעשה טרק בנפאל, של הליכה בנופים מרהיבים ועצירה בגסטהאוסים בדרך. אני, בבוּרותי, תכננתי שנעצור מדי פעם לרשום פרחים, לצייר עצים, להמציא סיפורי טבע, אבל הם היו בכזאת התרגשות שלא היה דבר לעשות חוץ מלתת להם לנשום. להיות. הם היו שרים בערבים שירה אדירה, והיו להם התקפי צחוק משוחררים. בעצם, מאמץ ההליכה וההתרגשות מהנופים לא התאימו לתרגילים מתודיים.

 מה הדבר הכי חשוב שאת יכולה לתת להם?

לשמור עליהם מהאחדה של ולדורף עולמי. לא לכפות עליהם ולא לעצב. לשמור על הנפאליות שלהם. להעמיד כל דבר בוולדורף בשאלה ולאפשר להם למצוא את הדרך שלהם. כי נעשו שם הרבה מאוד נזקים אירופאיים לפני שהגעתי. צריך לאפשר להם לעצב לעצמם תוכנית לימודים שהיא "נפאלוצנטרית" (וכך גם "הודוצנטרית" בהודו). שזה לא ייראה הולנדי או שוויצרי. קשה לי להסתובב בכיתות ולראות שם גמדים אירופאים. אני מחפשת שזה יבוא מתוך נפש העם שלהם. ביום האחרון של הטיול, כשהתחילו לזרום אליי סיפורי טבע מהם, מישהי סיפרה על דוד שלה שגר בהרים ונהג להשאיר קערת חלב לאישון שהיה מגיע בלילה. בובה של האישון הזה אני רוצה לראות בפינת עונות, פרחים מקומיים בפינת הטבע. בלי אותנטיות, אין לחינוך ולדורף תוקף והיתכנות, לא בנפאל ולא בשום מקום אחר בעולם.

סוף שנה באדם צעיר - כל הגיליונות ב-30% הנחה!! >> לרכישה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

4 תגובות

  1. Avatar
    עינת סולקין

    מיכל את אשה מדהימה!
    מרגש לשמוע על פועלך ומסעך בעולם.
    היה לי העונג להיות אמא בכיתתך במשך שנתיים, וזו היתה חוויה משנת-חיים עבורי.

  2. Avatar

    מקסים! כל הכבוד!

  3. Avatar

    כתבה מעוררת השראה!

מתעניינים בחינוך אנתרופוסופי?

הירשמו וקבלו חינם גישה ל14 מאמרים נבחרים ממגזין אדם עולם!