להיות אזרחי המזרח התיכון האמיתיים: החזון של אמיר שלומיאן

נפתח בכמה מילים על עצמכם ועל ההיסטוריה של עמותת עין בוסתן, אשר מנהלת את הגן ובית הספר הדו-לשוני.

אמיר: אני מוזיקאי ומחנך ולדורף, והיום יש לי שלושה ילדים. כשבני הבכור הגיע לגיל של גן גדולים, שאלתי את עצמי אם יש אפשרות שילמד יחד עם הערבים שגרים ליד טבעון. לפני כשש שנים 16 משפחות, חציין ערביות וחציין עבריות, חברו כדי להקים גן ילדים ראשון מסוגו בכפר חילף. שכרנו מבנה, ושני גננים חלוצים הצטרפו, עולה ואדים זידאן וגידי היימן. אחרי שנתיים נפתח לבקשת ההורים גן צעיר יותר, והיום אנו מוסיפים גם קבוצת קטנטנים. עכשיו פנינו לאתגר מרגש – קבוצה של ילדים הגיעה לגיל כיתה א', ואיתם אנו ממשיכים לבית הספר.

חסנה: אני אמא לבן ושתי בנות, עם בעל תומך; תושבת שפרעם, וסיימתי שנה שלישית בסמינר חינוך ולדורף. בשנה הראשונה היה ממש קשה לי, מבחינת שפה וגם מבחינת כל המושגים הגדולים של ולדורף והאנתרופוסופיה. זה הרגיש לי כמו אמונה. אחר כך אני ממש נמשכתי לחינוך הזה ואהבתי אותו. זה חינוך שרואה את הבן אדם באמת, ואני רוצה אותו דו-לשוני. זה אתגר מאוד גדול, אבל אם מאמינים בדרך, והדרך נכונה וטהורה, בסוף מגיעים.

איך זה עומד להיראות? למשל, השיעור הראשי – באיזו שפה הוא יתקיים? ילמדו ביחד או בנפרד?

חסנה: אנו לא הולכים להפריד. זאת לא הדרך. על הלוח נצייר את שתי האותיות, אות בשפה הערבית ואות בעברית, וכל אחד יכתוב את השפה שלו; והוא גם ילמד את השפה שלו, וגם יראה את האות השכנה והיופי שלה. אמיר ואני נעביר את זה במשותף באותו שיעור.

אמיר: אל"ף ואלי"ף יֵצאו מאותו סיפור. שתי השפות יהיו בשימוש, כשחסנה נושאת את הערבית ואני את העברית. אנחנו עובדים על השילוב. השיעורים יעברו ביחד, נכין אותם ביחד. הביחד יהיה המרכז של הכיתה. ככל שאנו עובדים ביחד, אני מרגיש עד כמה זה נכון לי. בעצם הזוגיות יש משהו מאוד מאזן; פחות סכנה שאקח את הכיתה לכיוונים קיצוניים של מי שאני. יש עוד מישהו שמתבונן, והוא יכול לאזן.

חינוך ולדורף הקלאסי מבוסס מאוד על המורה היחיד, שנחשב "האגו" של הכיתה, המרכז שלה. אתם שוברים את הפרדיגמה הזאת. מה הדרך שלכם משדרת לילדים?

אמיר: הילדים צמאים לראות איך המבוגר מקבל את האדם האחר. אחד הדברים הכי מסקרנים ילד זה לראות את אמא או אבא במגע עם אנשים אחרים. גם ילדי כיתה, בין הדברים שיותר נחקרים על ידם, זה לראות איך המורה שלהם בא במגע עם העולם. הם מחפשים אותנו גם שם. ואם יש לנו הזדמנות לתת דוגמה טובה לאיך לקבל את האחר, זה נותן מרחב מלא יותר לעבוד על שיתוף פעולה וקבלה.

בנוסף לוולדורף, יש את הפדגוגיה הדו-לשונית, וגם לה יש מה לתת. אני מקבל תמיכה חשובה מד"ר אורה מור, מומחית לחינוך דו-לשוני.

חסנה: אני רואה בכיתה את השלם: שתי תרבויות, אחת ליד השנייה, ולכל אחת יש את הסיכוי להתפתח דרך התרבות השנייה. אני יכולה לתת דוגמה קטנה. תאר לעצמך שאתה גר בווילה גדולה לבד, בלי לפגוש את השכנים שלך בכלל. האם אתה חי באמת את מה שיש? אולי אתה רואה אנשים בטלוויזיה, אבל עדיין לא חיית ופגשת את מה שיש באמת. אז בכיתה הזאת אין דעות קדומות "על ועל". לפי דעתי זאת הדרך לראות את האמת, הדרך של השלום והחיים האמיתיים. הילדים, במיוחד כשהם קטנים, לוקחים את כל האמת. הם ממש אמת. שטיינר מדגיש שאין ללמד את הילד תיאוריות. הילד יחווה וירגיש את הדבר דרך היכרות ישירה ואמיתית עם הדבר. כדי ללמוד על הוֶרד, חייבים לראות ולהרגיש את הוֶרד. אחר כך הם לומדים עליו – וזה מה שקורה בכיתה הזאת ביחס לתרבות השנייה.

לפי גישה אחרת, הרווחת בוולדורף, החינוך בסביבה הטבעית ובשפת האם מספק מצע בריא להתפתחות. דווקא כדי שהילד יפתח זהות עצמית ברורה, שאיתו הוא יוכל לפגוש את האחר, הוא צריך שהחינוך הראשוני יהיה בשפת האם ובתרבות שלו. מה אתם חושבים על זה?

אמיר: הילדים בגן לא יודעים שזה גן אחר, רב-תרבותי. הילדים מגיעים לגן הזה, ופוגשים ילדים צעירים שגם השפה שלהם לא מעוצבת לגמרי, והיא מתעצבת כמו אצל ילד שגדל אצל הורים משתי תרבויות שונות. הילד יודע בדיוק עם מי לדבר באיזו שפה ומתי. הילדים אצלנו בגן יודעים את החג של מי אנו חוגגים ומתי. לדעתי הם יגדלו להיות אזרחי המזרח התיכון האמיתיים. הם גדלים לתוך הדו-תרבותיות כדבר מובן מאליו. בשלבים מסוימים הם עלולים לזהות את ההבדל, במיוחד בטלוויזיה וברדיו, כשקורים אירועים, ואז הם מביאים משהו מבחוץ, והמיקרוקוסמוס מתרחב, ואנחנו מוצאים את עצמנו מטפלים. לפעמים זה מרגש או עצוב עד דמעות. הטיפול הוא בחיבוק, בקבלה.

חסנה: אני רואה את הזהות כיותר משפה. יש המון אנשים שיש להם אותה שפה ואותו מבטא, אבל אחד לא מבין את השני; ויש אנשים שאין ביניהם שפה משותפת, אבל יש המון הבנה. מתי בן אדם מקבל את הזהות שלו? ולמה המילה מקבל? האם אין לו זהות, והוא צריך לקבל אותה ממישהו אחר? הזהות זה אני, ואף אחד לא ייתן לי אותה. הזהות איתי מרגע שנולדתי, ולעולם לא אתן אותה למישהו אחר, כי אי אפשר לתת אני למישהו אחר. כשבן אדם פוגש את הזהות של האחר, הוא לא מפזר את הזהות שלו. אם נחכה עם הילד עד שיגדל כדי שיֵצא לפגוש את האחר, אז כל הדעות הקדומות כבר יתקבעו אצלו, והוא לא יצא באמת לפגוש את האחר.

מה החששות של ההורים מלבד שאלת הזהות?

אמיר: אני יכול לדבר על החששות שלי, ואני מניח שיש אותם גם להורים. כשצירפתי את הילד שלי, זיהיתי בתוכי דעות ואמונות שלא ידעתי שהן קיימות שם. כשבשנה הראשונה עשינו ביחד טקס הקפה של הכעבה, אני זוכר את הפחד שנתקפתי בו פתאום. אלו היו שניות מכוננות עבורי, כשראיתי כמה התמונה הזאת מפחידה אותי.

דוברי הערבית פוחדים שהערבית של הילדים לא תהיה מספיק טובה. מסתבר שמצב הערבית בארץ מידרדר, כי הערבים מיעוט, ומפני שההשכלה הגבוהה היא בעברית. רבים משתמשים בעברית כדי לרשום את הפתקים הקטנים בבית, וזה לא תהליך טוב. אני מקווה שאנו עושים צעד קטן כדי לשנות את זה. יש פחדים, אבל אם לא היו פחדים, אז לא היה לנו בשביל מה להקים גן ובית ספר דו-לשוניים.

מה הביא אותך, חסנה, לחינוך ולדורף?

חסנה: באמת – החיפוש. הייתי מחפשת ולא מוצאת; היה לי משהו ריק ולא ידעתי מה אני מחפשת. אמרו שיש סמינר בהרדוף, ואז הבעל שלי אמר, לכי תתענייני ותראי מה זה. התברר לי שזה כמו הגן בשפרעם, שמאוד רציתי לשים שם את הבת שלי ולא יכולתי מבחינה כספית. ידעתי שאני רוצה ללמוד את זה. השנה הראשונה הייתה מאוד קשָה לי, ומה שהחזיק אותי היה קול פנימי שאמר: "זה אתגר, אל תחזרי אחורה". קיבלתי תמיכה מבעלי ומחברות וגם ממורים בסמינר. התמיכה עזרה לי לעבור לשנה שנייה ושלישית, ואז הרגשתי שיש בחינוך הזה משהו שאני מתחברת אליו. התחברתי לַ כבוד לאחר, שזה משהו שגדלתי עליו בבית. התרשמתי ממנו ואמרתי – אני אמשיך. אני מודה גם לאלוהים על הדבר הנפלא שנעשה בחיים שלי. הרגשתי שזה אני, חסנה. מצאתי את הבית שלי, את המזון הרוחי שלי, שנותן לי לנשום עוד ועוד; ואני רוצה ללמוד עוד ועוד.

מדוע בחרתם להקים את הגן בכפר חילף?

אמיר: כשחיפשנו את המקום לפתיחת הגן חיפשנו בכפרים שמסביב לטבעון וגם בטבעון עצמה, בחילף נפתחה לנו דלת. בדיעבד גילינו ששם אנו מתוקצבים מגיל 3 ובטבעון רק מגיל 5. גם החוקים החדשים של משרד החינוך, כמו זה שצריך לשיר את ההמנון בגן הילדים, אינם חלים עלינו, לשמחתי הרבה. אני לא בטוח שגני ובתי ספר ולדורף בארץ משוחררים מהעניין הזה, אבל אני בטוח שאנחנו כן משוחררים, כיוון שאנו ממוקמים בכפר ערבי.

כמה מילות סיכום

אמיר: חליל ג'ובראן אומר בספרו הנביא, שהילדים הם לא הילדים שלכם; הם רק דיירים שלכם, וניתנו לכם בהשאלה. אם תשכילו להידמות אליהם, אולי תגיעו אל ההיכל המקודש של העתיד, אבל אל לכם לנסות לעשותם דומים אליכם.

חסנה: אני קוראת לאנשים המיוחדים, שרוצים בשינוי והתפתחות: בואו יד ביד. נסתכל על הפחד לא כמפלצת. אני יודעת שיש המון פחדים – בואו נטפל בהם.