למידה מקרוב

למידה מקרוב

אולי לא התרחקנו מספיק כדי לסכם, אבל כבר עכשיו אפשר לקחת איתנו להמשך הדרך את השאלה מה מחזק ומה מחליש אותנו ברגעי משבר

מהיום הראשון בבית, הפיד שלי התמלא ב״תובנות קורונה״. מכל כיוון הוצעו סדרי עולם חדשים, ותחושת הארה הורגשה באוויר. באופן אישי אני מעדיפה לתת זמן לתובנות ומאמינה שהן מגיעות לאחר האירוע ולא תוך כדי. מה שאנחנו יכולים ללמוד על עצמנו כרגע הוא מה עזר או הפריע לנו לעבור את התקופה הלא שגרתית הזאת. הייתה לנו עכשיו הזדמנות להסתכל על עצמנו ועל התא המשפחתי שלנו בזכוכית מגדלת, ולראות טוב יותר מי אנחנו, מה חשוב לנו וממה אנחנו רוצים להיפרד. להלן כמה הרהורי הורות משלי.

בימים הראשונים של הסגר השאלה העיקרית שהעסיקה אותי הייתה לְמה כל אחד מבני ביתי – כולל אותי – זקוק. מה יעזור לכל אחת ואחד מאיתנו לעבור את התקופה הזו, מה תומך בנו ונותן לנו כוח. כל צורך של כל אחד מבני משפחתי, בין אם חומרי, איכותי או רגשי, היה נראה לי לגיטימי וחשוב מאין כמוהו ועשיתי הכול כדי שהוא יתממש. ראיית כל אחד, כולל את עצמי, ומאמץ משותף למימוש רצונותינו השונים, ללא שיפוטיות, היווה בסיס חזק לצליחה של הזמן הזה. תמיד מגיע לנו לשאול את עצמנו למה אנחנו זקוקים, מה תומך בנו ונותן לנו כוח. וזה לא משנה אם אנחנו בני 7, 16 או 50. השאלה הזו והרצון לממש את התשובה לה הן משמעותיות, ולא רק ברגעי משבר.

ההסתגרות בבית גרמה לכולנו להיות חשופים מאוד זה מול זה. גילינו את סף התסכול של הילדים בלימודים, מה קשה להם ובמה הם מצטיינים. ראינו אם הם יודעים להעסיק את עצמם, את היחסים ביניהם וגם מה הם אוכלים בכל רגע… והם ראו אותנו. בשיחות עבודה, במתח, בשמחה. הילדים שלי גילו שאני ממש גמישה ביוגה, שלוקח לי המון זמן לבדוק שיעורי בית של התלמידים שלי, והיו שותפים בהתלבטויות של אבא לגבי מקום עבודה חדש. מעולם הם לא היו כל כך חשופים לחיים שלנו ואנחנו לשלהם. ומשהו בהיכרות הזו, לפחות אצלנו, יצר קירבה ושותפות. (אני רושמת לי בכוכבית קטנה בצד להמשיך לשתף אותם, לספר, לשאול ולהתעניין גם כשכל אחד יצא בבוקר לדרכו).

כהורה מאוד חשוב לי לסלול את הדרך הטובה ביותר עבור ילדיי, לדאוג שילכו לישון בזמן, שיאכלו בריא, שיראו מסכים במידה, ועוד. במצב של 24/7 מגיע רגע בו אין מנוס מלשחרר חלק מהדברים. השהות הצפופה יוצרת צורך להתרחק קצת. וכך מצאתי את עצמי מסמנת ציפייה, אך נמנעת מלאכוף אותה כל הזמן. יכולתי להגיד למתבגר שלי שאני חושבת שלא כדאי להפוך בין היום והלילה אבל כבר לא יכולתי כל יום בשלוש לפנות בוקר לשלוח אותו למיטה. משהו בשחרור הזה העביר לילדים יותר אחריות על עצמם, ויחד עם זאת, על מנת לא להרגיש שהבית הפך לכאוטי, מצאתי את עצמי שמה גבול אותנטי שמגיע מתוך האמת של הרגע ולא מאידיאל (״אין סיכוי שאתם לא עוזרים עכשיו בבית!״, ״ארוחה אחת ביום כולנו יחד״, או ״תכבו את הטלוויזיה!!״).  מצאתי שלילדים קל יותר להתארגן בגבול הזה. הם מבינים שהוא חשוב לנו.

כשנמצאים כל כך הרבה שעות ביחד ברור שיש הרבה יותר זמן לאינטראקציות. ואם מישהו נעלב, כועס או מכונס, אז יש גם זמן לעצור ולשאול מה קרה. באמת לעצור וללמד את הילדים שלנו להגיד מה הם מרגישים, ולא פחות חשוב מזה, להקשיב. אנחנו נוטים להמשיך הלאה, להגיד לעצמנו ״זה כבר עבר לו״, אבל העצירות האלה הן השיעורים הכי חשובים ב״למידה מקרוב״.

באלבומי התמונות שלנו מהימים האלו יופיעו רק רגעי השיא: ארוחה מדהימה שהילדים בישלו, שלט שהכנו לסבא וסבתא, יומולדת שחגגנו או אוהל שישנו בו בחוץ. הנכדים שלנו יחשבו כי ככה בילינו חודשיים והילדים שלנו יזכרו כנראה בעיקר את הרגעים האלו, אבל אנחנו נדע כי לצד המון רגעי שעמום, משבר ולחץ, הצלחנו לייצר גם רגעים שונים ומיוחדים והם אלה שנחרטו בזיכרון ובלב.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר data-lazy-src="https://adamolam.co.il/wp-content/uploads/2018/10/מודעה-לאתר-אדם-עולם-min.jpg" ><noscript><img src=

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך