מהי פסיכותרפיה אנתרופוסופית?

בחרתי בכותרת מחייבת למאמרי, ולכן אסייג שקטונתי מלתאר, להגדיר או לאפיין מהי פסיכותרפיה אנתרופוסופית. היא רחבה ועמוקה ויש דרכים רבות לתאר ולאפיין אותה. אתמקד בדרך המסוימת שבה אני מבינה וחוקרת את התחום בעשרים השנים האחרונות. אתחיל בדרך האישית שעברתי לתוך עולם ידע ייחודי זה.

בשנות השמונים של המאה הקודמת גיששתי דרכי אל הפסיכולוגיה, ואחר כך אל הפסיכותרפיה. הגישה השלטת בארץ, במסלול הלימודים וההתמחות, היתה הגישה הדינמית. בשוליה נכחו גישות אחרות – קוגניטיבית, התנהגותית, יונגיאנית. נדרשה יכולת גישוש כי הדרך הייתה מעורפלת משהו, לפחות עבורי. תמרורים כגון "מטרות הטיפול", "שלבי טיפול" – נדחו. "ייעוד", "תמונת אדם", "ישות של גוף, נפש ורוח" – לא נתפסו כקשורים לטיפול נפשי.

בפסיכותרפיה הפסיכודינמית יש יופי ועומק של הבנת אדם ואפשרות ממשית לסייע למטופלים במצוקותיהם. כפסיכולוגית מתחילה חיפשתי דרכים נוספות לראות ולהבין את האדם, את רוחו ולא רק את נפשו.

רודולף שטיינר, הוגה, מדען ופילוסוף שפעל באירופה בתחילת המאה העשרים, הביא לעולם את האנתרופוסופיה, מדע הרוח. באלפי הרצאות שנשא במשך עשרות שנים, כשהוא נשען גם על ידע רוחי עתיק, יצר פילוסופיית חיים המבקשת לחקור את עולם הרוח בכלים מדעיים באמצעות התבוננות פנומנולוגית חוקרת (שטיינר היה גם חוקר מרכזי של ההתבוננות הפנומנולוגית שיצר ההוגה, החוקר והמשורר י"ו גתה, ופיתח את ההתבוננות הגתהאנית לתחומים נוספים). פירות הגותו יושמו בתחומי דעת ומעשה רבים. בארץ מוכר רודולף שטיינר בעיקר בהקשר של חינוך אנתרופוסופי, אך הידע העשיר שהביא מיושם בתחומי רפואה, חינוך מרפא, חקלאות, כלכלה וכן פסיכולוגיה וטיפול נפשי.

הגוף הפיזי, גוף החיים וגוף הנפש

במאמר זה ברצוני לשרטט קווים לדמותה של הפסיכותרפיה האנתרופוסופית. היא אינה באה לבטל את הגישה הפסיכודינמית, והיא נשענת על הידע הפסיכולוגי שנצבר במאה וחמישים השנים האחרונות. עם זאת, תמונת האדם ותמונת העולם שלה שונות באופן עמוק.

בגישה זו אנו רואים את האדם כישות של גוף, נפש ורוח. בעוד הגוף (הפיזי, ואיתו גוף החיים) משמש אותנו במהלך חיים אלה, הישות הרוחית־נפשית של האדם מתגשמת (incarnating) לחיים על האדמה מתוך עולם הרוח.

התבוננות בסיסית באדם מנקודת מבט זו מבחינה בשלושה "גופים" או מעטפות, וביסוד רוחי אינדיבידואלי הנשזר בהם או חודר לתוכם. כל אחד מארבעת אלה קשור לאחד מארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר או אש (חום).

הגוף הפיזי קשור ליסוד האדמה. במצבו הסופי, ומבלי שהוא חדור על ידי המרכיבים האחרים, אפשר לראות אותו בגוויית המת, שהיא חומר בלבד. במצב החי הגוף הפיזי חדור על ידי ה"גופים", או המרכיבים הגבוהים יותר. הפיזי שבגופנו נוכח באופן הבולט ביותר בחומרים הקשים, בשיניים ובעצמות. שם הוא צפוף מאד. גופנו הפיזי חדור בעיקר במים, המהווים את רוב משקלנו. אם היינו מסוגלים לראות את כל מערכות הנוזל שבנו מופרדות מהחומר המוצק, היינו רואים כעין "גוף" נוזל – זהו "גוף החיים" בביטוי הפיזי שלו. להפרדה בין הגוף הפיזי לגוף החיים יש חשיבות מרכזית בתהליך הטיפולי והרפואי כמו גם הפסיכותרפויטי. כמו המים המבקשים לזרום תמיד כשאך ניתנת להם פרצה, גוף החיים שלנו זקוק לזרימה נינוחה של ריתמוסים (מקצבים) קבועים וברורים, ובעיקר בשנות הילדות. למשל ריתמוסים של אכילה ושינה. תשומת לב למצב גוף החיים של מטופלת והסבר על שינויים נחוצים הם אפוא חלק בלתי נפרד מהטיפול האנתרופוסופי.

כאן נכנסת השפעתו של "גוף" נוסף – "גוף הנפש". גוף הנפש שייך ליסוד האוויר. אוויר ונשימה קשורים באופן הדוק לרגשות. כשאנחנו צוחקים הנשימה שלנו קופצנית, כשאנחנו בוכים גרוננו חנוק, חרדה מביאה אותנו לנשימה שטחית, והתפעלות עמוקה גורמת לכך ש"נשימתנו נעתקת". מקומה של מערכת הנשימה, בחזה, סמוך ללב האוצר את רגשותינו, מרמז לכך. כשנחפש אחר מיקום גופני לרגשות עזים, רוב האנשים יניחו יד על ליבם, כי שם מוחש הרגש. בעוד גוף החיים מחפש זרימה קבועה וסדירות, גוף הנפש נתון לתנודות תמיד, מאדוות רגשיות קלות ועד סערות מטלטלות. כשהסערות עזות מדי, גוף הנפש לוחץ על גוף החיים, ועלול לדלדל אותו. זה יתבטא למשל בתשישות, בעייפות כרונית, בהפרעות שינה ועוד. בטיפול הנפשי נבחן את מצבו של גוף הנפש ביחס לגוף החיים וגם ביחס ל"אני", שהוא היסוד הרוחני שנשזר בשלושת הגופים. בשונה ממשמעו בפסיכולוגיה המקובלת, בגישה האנתרופוסופית ה"אני" הוא המרכיב הייחודי־אינדיבידואלי שבאדם, ה"אני" הארצי וה"אני" הגבוה של כל אדם, החי בעולמות הרוח. במקרים רבים, הסדרת היחסים בין גוף הנפש וגוף החיים, ובין גוף הנפש וה"אני", חיונית כדי שיתרחש תהליך טיפולי יעיל.

האני הרוחי, האני הגבוה

אל שלושת ה"גופים" מצטרף כאמור מרכיב רביעי, ה"אני". אין הכוונה ל"אני" כפי שמתואר בכמה גישות פסיכולוגיות, אלא ליסוד האינדיבידואלי שבנו, המייחד אותנו כבעלי זהות נפרדת והאחראי למעשינו. אבל "אני" ארצי זה אינו פועל לבדו. אי שם בעולם הרוח נמצא האני הרוחי, או האני הגבוה של כל אחד מאיתנו. הוא קדום מאוד, כי עברנו איתו התגשמויות רבות, וגם עכשווי, והוא המנחה אותנו בפיתולי נתיב הגורל האישי שלנו. לא פעם אנחנו ניצבים בחיים לפני אירועים ומצבים קשים, ונראה לנו שהם נגזרו עלינו. בוודאי לא נראה לנו אפשרי שבחרנו בגורל כה קשה עבור עצמנו. אך לבד מטרגדיות משותפות (למשל 200 אנשים שנספים בתאונת מטוס) ומכמה נסיבות חיים אחרות שבהן משקל הגורל האישי זניח, אירועי חיים קשים אכן עוצבו על ידי האני הגבוה שלנו במטרה להעצים את יכולתנו להתפתח. בטיפול נוכל לעבוד עם מטופל על הבחנה בין ביטויים נפשיים לבין ביטויי "אני". למשל ביחס להחלטות.

"החלטות אני" שונות מאוד מהחלטות הנלקחות באופן אימפולסיבי־אמוציונלי, או ממצב שאדם "נגרר" למשהו. חיזוק ה"אני" הוא אפוא אחת ממטרות הטיפול. כדי לחזק את ה"אני" נעבוד עם הביוגרפיה האישית, ונחפש משמעויות קארמתיות ספציפיות לאירועי חיים שונים. אבל גם נחזור ונבחן את הקשרים שבין ה"אני" וה"גופים" השונים, משום שקשרים אלה עלולים להשתבש בדרכים רבות.

ה"אני" חי בחום. התלהבות, להט וחמימות הם כולם ביטויי "אני". חלק ממצבי הדיכאון מתאפיינים בקור פנימי ובנתק של האדם מה"אני" שלו.

הישות האנושית הרוחית־נפשית (כלומר, ה"אני" הרוחי וגוף הנפש) כבר חייתה בגוף בעבר הרחוק, במה שנקרא חיים קודמים. כלומר, כמטפלים אנו פוגשים אדם שישותו הרוחית־נפשית בחרה לחזור לחיים על האדמה מסיבות מסוימות ואישיות. אולי כדי לפעול לתיקון מעשיה בחיים קודמים, או כדי להמשיך ולהתפתח במקומות שבהם לא הצליחה להתפתח בחיים הקודמים.

תיאור מקרה: שלי

שלי (שם בדוי) הגיעה לטיפול כי התקשתה לתפקד בתחום עיסוקה ובביתה. אשה בשנות הארבעים לחייה, נשואה ואם. חכמה ובעלת זיקה לרוח. שלי עלתה לארץ כילדה, גדלה עם אם דיכאונית ועם אב מרוחק ועסוק. עברה בילדותה פגיעה מינית על ידי שכן בבניין שבו גדלה. מאוחר יותר בחייה נקלעה לכמה מצבים של פגיעה מינית שלא אובחנה בבירור על ידה. היא מוכשרת בכמה תחומים אומנותיים, מנהלת יחסי נישואין מסובכים ודומה שהיא מרוחקת משהו מילדיה, אף שהיא אוהבת אותם מאוד. היא סובלת מכאבים חוזרים באזור הבטן, מבעיות שינה ומעייפות רבה, והיא בוכה בקלות.

גופה הפיזי דחוס משהו, וקווי הפנים חזקים. נראה שגוף החיים שאמור להזין אותו אינו מזין מספיק והדבר מתבטא בעייפות ובכאבים החוזרים. גבולותיו של הגוף הפיזי אינם ברורים ולכן שלי מאוימת ממגע אך מאפשרת פלישה.

גוף החיים של שלי נראה מתקשה לווסת את עצמו ולשמור על מצב הרמוני. כגוף נוזל אינו די מעוצב (בכי מתפרץ), מתקשה להחזיק ריתמוסים תומכים בחייה (מתחילה עבודה ומפסיקה לאחר זמן קצר, נוכחת ונעדרת חליפות ביחסיה עם ילדיה). מחזורי השינה והערות שלה מופרעים, והדכדוך שלה כמו "עולה מהגוף" ולא רק ממצב רוח, ומשקף את צלקות הפציעות שנותרו בגוף החיים כתוצאה מהפגיעות שעברה בילדותה.

גוף הנפש של שלי סוער, מתפרץ ואימפולסיבי, סערה שמתחלפת בדיכאון עם רגעי שקט. גוף הנפש שלה חסר הכוונה לטוב ורע על ידי ה"אני". הוא אבוד, מתקשה באינטימיות, מרגיש נטוש, פוחד מנטישה, החשיבה אינה משרתת אותו די טוב ואינה די לוגית.

ה"אני" של שלי חלש, לא מצליח לכוון את רצונותיו ולממש את משימותיו ואת ייעודו. ה"אני" מתקשה לווסת את גוף הנפש הסוער, שחזק ממנו. שלי מתקשה להפעיל שיקול דעת. גוף הנפש שלה לוחץ על גוף החיים בסערותיו, בעוד גוף החיים ממילא מדולדל בעקבות החסר בחום האימהי בילדות והטראומות הנוספות. ביחד עם זאת יש לשלי רצון עמוק להתפתח ולהפוך להיות אם טובה יותר לילדיה והיא מסורה מאד לרצונה זה, וזהו ביטוי לכוחות ה"אני" שלה.

בטיפול נעשתה עבודה ממושכת להבנת הרקע הטראומטי של שלי, והקשר שלו למצבה היום.

העבודה עם שלי

עבדנו במקביל על ויסות ושיקום הקשר שבין ה"גופים". במטרה לשקם את גוף החיים הפניתי את שלי לטיפול בתרפיה אנתרופוסופית במשיחת שמן ריתמית. תרפיה זו מכוונת בעיקר לשיקום גוף החיים, וטיפול זה היה מרגיע ומשחרר עבורה. נוסף על כך עבדנו על הסדרת ריתמוסים פגועים (שינה, אכילה, עבודה ומנוחה ועוד) כדי שזרימת גוף החיים תוכל להכיל את העוצמות הרגשיות ולמתן אותן.

ביחס לקשר שבין ה"אני" לגוף הנפש עבדנו על גילוי הייעוד של שלי במישור המקצועי וגם במישור האישי והמשפחתי. עבדנו על חיזוק הקשר ההורי והקשר הזוגי ועל הבנת הערכים המנחים אותה כדי לחזק את כוחות ה"אני" מול עוצמות הגוף והנפש. חקרנו את הסערות הנפשיות, גילינו אופנים שבהם הן התקבעו כדרכי תגובה למצבי לחץ, וחיפשנו דרכים למתן אותן ולאפשר אופני ביטוי מפותחים יותר.

בסיום הטיפול שלי תפקדה באופן רציף ואיכותי יותר. היא הצליחה לעבוד לאורך זמן במקום עבודה אחד ואף להפיק מכך סיפוק, וחשה מסוגלות גדולה יותר בתפקודה בבית ועם בני משפחתה.

 

כוחות הנפש: חשיבה, רגש ורצון

בנפש האדם פועלים כוחות חשיבה, רגש ורצון. כמטפלים אנו רגילים לעבוד עם כוחות החשיבה, ובעזרתם לגעת ברגש החבוי במישור פחות מודע. אך כוחות הרצון לרוב נסתרים מעינינו. היות והם קשורים לעתיד ומתבטאים, בין השאר, דרך אירועי חיים, קשה לנו להבינם. ובוודאי שאיננו ערים לגמרי לפעולתו של ה"אני" הארצי והקשר שלו לאני הרוחי־הגבוה ואיך פועל ה"אני" בתוך כוחות הנפש.

תפקידו של מטפל אנתרופוסופי להוביל מטופל לחפש את הקשר האישי שלו לאירוע כואב, לזהות את הלמידה הספציפית ואת מהלך ההתפתחות המסוים שהאירוע, למשל מחלה, טומן בחובו, וזה תהליך רוחני במהותו. תהליך זה מסייע למטופל לפתח באופן עמוק את הקשר לקארמה האישית שלו (גרשוני, 2003).

באופן דומה אפשר לראות את העבודה הטיפולית עם זרם העתיד. ברור לנו שעבודה עם העבר חיונית. הרי דרך עברה של המטופלת אנחנו מכירים אותה ומבינים אותה. אבל התייחסות לעבר בלבד משולה לעבודה עם חצי אדם.

עבודה עם זרם העתיד

כשאנו רואים את האדם כישות מתהווה, הממשיכה (פוטנציאלית) להתפתח במהלך כל חייה, אזי עבודה עם זרם העתיד היא הכרחית (דרור מליניאק,2011). איך נוכל לעבוד עם זרם העתיד אם איננו יודעים מה צופן העתיד? ובכן, יש לנו רמזים. הם חבויים במשאלות, בשאיפות, בתוכניות של המטופלת, כמו גם בחלומות שהיו בעבר וננטשו. כשאנחנו מזמינים מטופלים לבטא את הכמיהות שלהם אנו מסייעים להם להפוך את זרם העתיד השקוף מחבוי לנראה. ויש גם עבודה עדינה, מדיטטבית, עם זרם העתיד של המטופל, והיא קשורה לתהליך הפנימי של המטפל. כמטפלים אנחנו יכולים ללמוד להעלות בעיני רוחנו תמונה של המטופל השונה מתמונתו בהווה בכך שהיא שלמה יותר. זה דומה למחנך או להורה שמסוגל לדמות בעיני רוחו את הילד כפי שיגדל להיות. לתמונת האדם השלם של המטופל העולה בעיני רוחנו יש ערך מרפא עבורו, והיא מהווה מרכיב חשוב בקשר הקארמתי שבין מטפל ומטופל (שטיינר, 2006). אכן – קשר קארמתי. בוודאי לא עם כל מטופל, אבל עם רבים מהמטופלים מדובר בקשר עמוק שמהותו משתרעת מעבר לקשר הרגשי ולמפגש שמתרחש לאורך זמן מסוים. כל מטפל שמע ממטופל כלשהו אמירה כמו "הצלת את חיי", "הטיפול איתך שינה את חיי". אמירות כאלה מרמזות על התפקיד המסוים של המטפלת ברגע מסוים בחיי המטופל. והתפקיד הזה – גם אם לא נדע זאת לעולם בבירור – ייתכן שנובע ממחויבות קארמתית עתיקה שהתהוותה בחיים קודמים (שטיינר, 1998). הבנת התפקיד המסוים שלי כמטפלת עם מטופל מסוים – נמצאת בגבול ההבנה האנושית ואינה דורשת ראייה על־חושית (ראייה על־חושית היא היכולת לראות דברים ומצבים שאינם נוכחים בעולם הגשמי).

מטפל אנתרופוסופי לומד את התפתחות האנושות והתפתחות התודעה האנושית באלפי השנים האחרונות, וגם את הביוגרפיה האנושית. כך הוא יכול לזהות משברים בשלבי חיים שונים של המטופלת לא רק מבחינת המשמעות וההשפעה הנפשית והרגשית שלהם אלא גם מבחינת המשמעות הרוחנית שלהם (שטיינר, 1993). למשל, "משבר גיל ארבעים" תכופות מבטא קושי בפילוס נתיב התפתחות רוחני אישי. רבים עוברים את גיל ארבעים ופוגשים חוויות פנימיות קשות ותחושת ריקנות. עבודה טיפולית עם אדם בשלב חיים זה, שמתמקדת בהתפתחות הפנימית־רוחנית ולא רק בקשיים הרגשיים, תהווה מענה מעשיר ומעמיק.

סיכום

גישה אנתרופוסופית בטיפול נפשי מאפשרת מבט מיוחד על האדם ועל גורלו. בתוך מסע קארמתי משותף פוגשות מטפלת ומטופלת משימות התפתחותיות אישיות, העולות מתוך העבודה המשותפת. עבור חלק מהמטופלים מפגש כזה מהווה שער אל הרוח. מניסיוני, מטופלים רבים מגיעים לטיפול בגישה זו מתוך כמיהה עמוקה לפתח קשר מודע יותר אל הרוח, ורבים מהם עוברים את התהליך מבלי שידעו מה זו אנתרופוסופיה.

פורסם לראשונה במגזין פסיכואקטואליה, יולי 2019. צילום: גולן רגב.

מקורות

גרשוני, א' (2003). מחלה, מרפא וגורל לאור האנתרופוסופיה. הוצאת אסטרולוג.

דרור מליניאק, ה' (2011). אמנות הטיפול הנפשי – גישה אנתרופוסופית בפסיכותרפיה. הוצאת הרדוף.

שטיינר, ר' (1993). כיצד קונים דעת העולמות העליונים. הוצאת מיכאל.

שטיינר, ר' (1998). התגלויות הקארמה באדם ובעולם. הוצאת תלתן.

שטיינר, ר' (2006). גוף, נפש, רוח. הוצאת מיכאל.