מה הקשר בין הזיכרון האנושי לחגי ישראל [איגרת 208]
צילום: pinterest

מה הקשר בין הזיכרון האנושי לחגי ישראל [איגרת 208]

מה הקשר בין התפתחות הזיכרון האנושי למעגל חגי ישראל? גבע ששון במאמר שמסכם את סדרת מאמריו על החגים, אותה פרסמנו השנה

הקיץ הגיע, תמו החגים במעגל השנה היהודי, והימים ארוכים ומלאים באור וחום. אם נצא לרגע אל מחוץ למעגל השנה ונתבונן על האירועים בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי שיצרו את החגים, אפשר שתעלה בנו המחשבה הבאה: האם היו או לא היו כל האירועים שעיצבו את החגים?

 

אך אפשר גם לשאול: האם זה באמת חשוב כל כך, אם היו או לא היו? האם יש טעם בכלל לחפש את האמת ההיסטורית? הרי במציאות, החגים והסיפורים שמאחוריהם הם עובדה קיימת שצרובה בתודעה של העם, עובדה שעיצבה את תרבותו וכנראה גם אחראית להישרדותו לאורך אלפי שנים. הרי סיפורי התנ"ך, אם היו או לא היו, הם המולדת הניידת של העם היהודי.

 

אז למה עושים בימינו כל כך הרבה מאמצים כדי לברר את האמת?

 

ראשית, זה היצר של תקופת נפש התודעה לדעת את האמת. סקרנות וחקרנות שמביאה תכלית מעשית. שנית, רצון ללמוד מן ההיסטוריה, על חוקיות או העדר חוקיות בקורות העם או המין האנושי בכלל. ושלישית, אם הכל יתברר כבדיה, כמיתוס, יש בכך כדי ללמדנו על עצמנו, ועל הדרך בה אנו יוצרים זיכרון לאורך ההיסטוריה.

נפלא מאיר לנו שטיינר את הדרך בסוגיה זו בהרצאותיו על ההיסטוריה של העולם (GA233, הוצאת חירות, תרגמה תומר רוזן-גרייס) כאשר הוא מדבר על התפתחות הזיכרון באדם משחר הימים. הוא מוצא שבתקופה עתיקה מאוד לא היה קיים זיכרון בתוך האדם אלא מחוצה לו. היה לו זיכרון קוסמי. נחוצים היו לו נקודות ציון על האדמה ובשמים כדי להיזכר באירועים וחוויות בחייו. עדות לכך הן מצבות הזיכרון באבן שהוקמו בעבר על פני האדמה, שאת חלקם קשה לנו להבין היום. אומר שטיינר:

"בימי קדם היו גם הקונסטלציות השמיימיות, במיוחד אלה של כוכבי הלכת, ששמשו את האדם כסימנים שעל פיהם ועל פי החזרות שלהם ומקצביהם בשמיים, הוא זכר דברים. כך שלמעשה פעלו שמיים וארץ יחדיו, על מנת ליצור את הזיכרון החיצוני הקשור במקום עבור האנושות העתיקה.

בני האדם, לא הכירו אז את חוט הזיכרון בזמן כפי שאנו מכירים ושבלעדיו לא נוכל לנהל חיים תקינים. אבל, מאוחר יותר הזיכרון הקשור למקום מתחלף בזיכרון ריתמי:

"זוהי הנקודה שבה העמים הקדומים היגרו, במהלך שקיעת אטלנטיס הקדומה, ממערב למזרח - לאסיה. בשלב זה היה לאדם צורך לחיות בריתמוס לא רק מתוך איזו עדינות מודעת ופיקחית, אלא מתוך ישותו הפנימית. הוא פיתח את הצורך לחזור בצורה ריתמית על מה שהוא שמע בתוך עצמו. כלומר, הוא ערם את רשמיו זה על גבי זה בצורה כזו, שנוצר ריתמוס. אפשר להבחין כיצד אצל ילדים קיים עדיין הצורך הזה, לבנות את החזרות הללו. זוהי ירושה מן הזמנים שבהם רווח הזיכרון הריתמי, מן התקופה שבה בני האדם לא יכלו לזכור כלום ממה שהם חוו, מלבד מה שהם חוו באופן ריתמי, כלומר בחזרות ריתמיות. שכן, את מה שלא נעשה בצורה ריתמית, האדם לא זכר בכלל."

מתוך הזיכרון הריתמי הזה נוצרה  למעשה כל אמנות השירה, הסיפורים, האגדות והמיתוסים שאנו מכירים. רק בשלב מאוחר יותר נוצר הזיכרון שאנו מכירים היום: כזיכרון-בזמן, זיכרון שבו נקודת האחיזה כבר איננה בעולם החיצון, וגם כבר איננה תלויה בריתמוס, אלא יש בה איכות היכולה להעלות מחדש את מה שהוצב ביסוד הזמן. זיכרון מופשט זה המוכר לנו, החל להתפתח מתקופת יון העתיקה ונמשך עד ימינו. מאז, לא קיים יותר זיכרון קוסמי, ועוד פחות מכך זיכרון ריתמי. לא נשאר דבר מלבד המסורת.

כעת יכלו בני האדם לרשום את מה שקרה. ההיסטוריה החלה להופיע לראשונה בתקופה הרומאית בה החלו בני האדם להעלות מתוך נפשם וממעמקי תודעתם את אשר התרחש בעבר מתוך זיכרון חי. במשך כל הזמן הזה התפתח בישותו של האדם הזיכרון האישי. במקביל, הוא החל ללמוד את הסיפורים, הסאגות והמיתוסים של אבותיו המהווים למעשה ארכיטיפים של התפתחות התודעה האנושית. הסיפורים הללו יצרו עבר משותף וזהות משותפת לקבוצות שונות ומסוכסכות של עמים שחיו זה לצד זה. בניהם גם בני ישראל שחיפשו ייחוד בין מגוון העמים שחיו בארץ הזאת. חגי ישראל, שעליהם כתבתי במהלך השנה, הם הביטוי של תהליך זה.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

העגלה שלך