מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה
מוצ"ש אצל היועמ"ש: התבוננות אנתרופוסופית בבשורה מפתח תקווה [איגרת 283]

מוצ"ש אצל היועמ"ש: התבוננות אנתרופוסופית בבשורה מפתח תקווה [איגרת 283]

כשמתבוננים בהפגנות בפתח תקווה מנקודת מבט של גוף פיסי, גוף אתרי, גוף הנפש ו"אני", מגלים כמה דברים מעניינים. יפתח שילוני, מורה ולדורף ועורך אדם עולם, מציין שנה להפגנות בטור מיוחד

השבוע מלאה שנה להפגנות כנגד השחיתות השלטונית בכיכר גורן בפתח תקוה. הפגנות אלה מתקיימות בכל מוצאי שבת והיקפן כיום עומד על מספר קבוע של כמה מאות משתתפים עקשניים. בחמשת החודשים האחרונים זכיתי ללוות את המחאה כמשתתף וכדובר. מפעם לפעם אני מרשה לעצמי לצאת מדי פעם מן ההפגנה כדי "לעמוד על המרפסת" ולהתבונן במתרחש מתוך נקודת מבט חיצונית. בהתבוננות מנקודת מבט אנתרופוסופית אפשר לחלק את מושא ההתבוננות לארבעה חלקים: גוף פיסי, כוח החיים, הנפש והרוח, שהיא ה"אני" של היישות שבה מתבוננים. בואו נראה כיצד נראות ההפגנות מנקודת מבט זו.

גוף פיסי – כיכר גורן                      

כאמור, בנובמבר 2016, החלו מני נפתלי, לשעבר אב הבית במשרד ראש הממשלה, יחד עם קבוצת נשים בגילאי 65-55 במשמרת מחאה קולנית מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. הסיבה המוצהרת: גרירת הרגליים בחקירות ראש הממשלה. זו היתה לידתה של המחאה, ולידתו של הגוף הפיזי שלה.

ואכן, גם אחרי שהמחאה הוזזה למרחק כמה מאות מטרים מביתו של היועמ"ש, לכיכר גורן, הרי שגוף המחאה נקשר לעיר פתח תקוה, ושם היא קובעה – הן גיאוגרפית והן בתודעה הציבורית הישראלית. כחצי שנה לאחר תחילת המחאה החלה משטרת ישראל בניסיונות לדכא את ההפגנות, ניסיונות שנסתיימו בפסיקת בג"צ לפיה אין כל צורך בבקשה להפגין ובאישור המשטרה. המחאה (הבלתי מאורגנת כמעט), שפתח תקווה היתה סמלה המובהק, עשתה הכל כדי לדבוק במקום, וכך היה.

ככר גורן (הקרויה באופן סמלי על שמו של הרב הצבאי הראשי שלמה גורן, שתקע בשופרו בכותל המערבי לצד הקריאה "הר הבית בידינו") הפכה למוקד המחאות הרשמי. הגוף הפיזי נבנה.

גוף אתרי – פעם בשבוע

הגוף האתרי, או גוף החיים, הוא גם "גוף הזמן" והוא מושתת על ריתמוסים. בהפגנות בפתח תקוה מתקיים ריתמוס מובהק: פעם בשבוע באותו המקום ובאותה השעה. הדבר הזכיר לי שיעור ראשי בבית ספר ולדורף: השיעור הראשי (ובמידה רבה גם שיעורי המקצוע) הוא בעל מרכיבים קבועים וחוזרים על עצמם, ובין שיעור לשיעור מתקיימים הבדלים דקים שהם הם מהותו של הלימוד. עבור הילדים, הריתמוס הקבוע הוא עוגן. זהו עוגן לנפש המעניק להם שקט פנימי, בו הם מיטיבים ללמוד.

המחאה בפתח תקווה. צילום עמירם אורן

אך הפגנה איננה שיעור בבית ספר יסודי, והריתמוס בהפגנה משרת דברים אחרים. כך, למשל, מאות האנשים שמגיעים לכיכר בכל שבוע מצפים לא רק לתת מזמנם וממרצם למען המטרה הפוליטית, אלא מעוניינים גם לקבל דבר-מה: תחושת אחדות, תחושת צדק, תקווה ולעתים גם שעשוע.

הריתמוס הקבוע של המחאה אינו מתבטא רק בתזמון שלה (כל מוצ"ש אצל היועמ"ש), אלא גם במבנה הפנימי שהלך והתגבש עם הזמן: התכנסות חגיגית, נאומים חוצבי להבות של נואמים קבועים ושל נואמים מתחלפים, זמרים, וגם "אתנחתות קומיות". הריתמוס הזה מחזיק את הקהל ער, דרוך, ובעיקר מזדהה עם ערכיה ומסריה של המחאה.

גוף הנפש – כועסים ומתחבקים

ומהי נפשה של המחאה? המחאה נולדה, כאמור, מעקשנותן של כעשר נשים ומני נפתלי אחד. לאט לאט הצטרפו אליהן כמה עשרות אנשים, רובם סביב גיל השישים. רק עם הפעלת אלימות משטרתית שהתבטאה במעצרי-שווא ובשבירת ידו של נפתלי עלה מספר המפגינים מעשרות למאות, וברגע מסוים גם לכמה אלפים. גילם הממוצע של המפגינים עדיין עומד על 55 שנים.

אציין כי הפגנת פתח תקוה הביאה לארגונן של הפגנות-משנה בעוד כ-15 מוקדים ברחבי הארץ. חלקן התאחד עם מחאות אחרות, וחלק אחר ממשיך להפגין לצד ההפגנות השבועיות בפתח תקוה.

תחושת הקבס מן הרקבון שפשה במסדרונות הממשל וקשרי ההון והשלטון, והזעם מגרירת הרגליים של החקירות הפכו להיות נפשה של המחאה כולה. אך הריתמוס השבועי, המפגיש בין מאות אנשים שמעולם לא הכירו קודם הפכו את ההפגנה למקום בו נוצרים קשרים חברתיים משמעותיים. תחילה היו אלה לחיצות יד של היכרות, מאוחר יותר הן הפכו לחמות יותר ומלוות בחיוך. כיום ניתן לראות אנשים רבים המתחבקים אלה עם אלה. לא אתפלא אם הידידויות והחברויות שנוצרות שם הופכות לחברויות אמת גם מעבר להפגנות.

גוף ה"אני" – התמרה לאהבה

ובמובן הרוחי – גם כאן עוברת ההפגנה התמרה. את זאת ניתן לראות הן בשלטים המונפים בה והן בנאומים הנישאים: בתחילה היה הזעם, שהיה שייך לספירה הנפשית. לאט לאט, לצד הזעם,  נכנס ההומור להפגנה – לעתים הומור אירוני וציני, אך פעמים רבות התבטא ביצירתיות רבה בתוכן השלטים ובמיצגים נלווים (דוגמת ערכת כלי טיח, תחת הכיתוב "תפסיקו לטייח").

התפתחות נוספת של ההפגנה, שהחלה בתור "מחאה אל מול התנהלותו של היועץ המשפטי", והמשיכה כ"מחאה כנגד השחיתות השלטונית" היא צירופן של קבוצות מחאה אחרות הפועלות כיום, ובראשן קבוצת הנכים הנאבקים על זכותם להשוות את קצבותיהם לשכר המינימום.

ונדמה כי שלב התמרה נוסף ברוחה של המחאה מתרחש בימים אלה ממש: ציבור המפגינים כבר אינו מעוניין רק ב"שחרור כעסים" או ב"בידור" שבועי. כיום מתחילות להתבשל השאלות "עד מתי נעמוד ונפגין?" ו"מה יהיה ביום שאחרי?". אלה הם שלבים מקדימים לכתיבת האמנה החברתית החדשה בין האזרחים לשלטון.

עתה נזרקים לחלל האוויר ביטויים כמו "חמלה", "הקשבה", "דאגה" ורחמנא ליצלן גם "שלטון מתוך אהבה". הסכמה נוספת שמקובלת על כלל המפגינים היא שככר גורן היא המקום בישראל שממנו יכולות לנשוב רוחות של ריפוי לחברה הישראלית.

מושגי האהבה והריפוי הם מושגים רוחיים. ספק אם רוב המפגינים חיים אותם כדרך חיים, אולם אל מול כוחות השחיתות, הזלזול והשנאה העומדים מן הצד האחר – אלה הם הכוחות היחידים שיכולים לשנות את המציאות. מושגים אלה לא דוברו בתחילת המחאה, לפני כשנה. הם פירותיה של השנה החולפת, והם זרעי השנה הבאה.

מצטרפים במבצע לעיתון הילדים אדם צעיר >>> לפרטים והזמנה

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

תגובה אחת

  1. רהוט ולעניין. תודה!