האטה קוסמית

התבודדות

רבי נחמן כתב את ספרו הראשון בגיל שש, וכבר כילד הרבה לגזור על עצמו תעניות וסיגופים בכיסופיו לזיכוך הנפש ולהשגת דעת עולמות עליונים. אולם לקראת סוף ימיו (נפטר בגיל 38), עסק יותר ויותר במעלת ההתבודדות כפרקטיקה עיקרית בעבודת השם, ואמר כי אם בצעירותו היה מכיר את ההתבודדות לא היה מענה ומסגף עצמו כל כך.

ההתבודדות לפי רבי נחמן פשוטה: שיחה ממש, בקול רם, בין האדם לבין השכינה, כדבר איש אל רעהו, או אולי כמו מטופל לפסיכולוג אם תרצו. ההמלצה היא שעה ביום, אבל גם קצת עדיף על כלום.

הרבה אנשים נקלעו למצב של בידוד במגפה העולמית שהתרגשה עלינו כך פתאום, וגם מי שלא בבידוד ממש, מוצא עצמו יותר מבודד מתמיד. לקראת הפסח המתקרב נגזרה עלינו תקופת התכנסות מסוג שלא חלמנו עליה. הורדת הילוך קוסמית.

ניקוי חמץ

מנהג שלמדתי מבית אבא ואני מקפיד עליו עד היום – לשרוף את החמץ בבוקר שלפני ליל הסדר. בטקס זה (שאולי יש בו איזה אלמנט פגאני, וזה מלהיב את הילדים), אנחנו מכינים מדורה קטנה ושורפים את שאריות הלחם, הפסטה, הקרקרים וכו', כדי שלא יישאר חמץ בבית. כשאני שורף את החמץ אני מתכוון, מעומק הלב, לשרוף את כל מה שהחמצתי בשנה שחלפה: כל התכניות שלא צלחו, כל החלומות שנשברו, כל המרירות והחמיצות מאותם רגעים קשים ואף מבזים ומשפילים שהחיים מזמנים לנו. את כל זה אני מכוון לשרוף עד היסוד, לא להשאיר זכר. כי החמיצות הזאת היא הרע האמיתי, שיושב על הלב ואוכל אותנו מבפנים.

ההחמצות כשלעצמן – הן רק החמצות, וכל זמן שאני חי בעולם הזה – יבואו עוד הזדמנויות ועוד פספוסים. ואגב, גיליתי שלא לאכול חמץ שבעה ימים – גם זה עוזר לאותה תחושת קלילות פנימית וביעור ההחמצות.

משפחה וקהילה

על האנושות כולה נגזרה עכשיו תקופת ניקוי חמץ יסודית. כיוון שהקורונה גזרה גם עליי חופשה לא מתוכננת, יש לי זמן להרהר גם על דברים טובים, כמו איך יראה העולם אחרי חודשיים-שלושה ללא טיסות (מטוסים הם אחד המזהמים היותר כבדים), או לדמיין מה יקרה למשפחות אחרי שבועות של גיבושון אינטנסיבי לנוכח גל ביטולי אירועים ולימודים.

כנראה שהיינו יותר מדי בחוץ, בחו"ל, בקהילות רחוקות שמגיעות אלינו דרך רשתות חברתיות; דרך הרשתות הללו אנו חשופים כל היום למאות תמונות של אנשים שאנחנו לא מכירים, והנפש האנושית לא בנויה להכיל את כל זה. הנפש האנושית בנויה למשפחתיות ולקהילתיות, למשהו קצת יותר אינטימי.

אם החמצנו את הקהילה הקרובה שלנו, את השכן בדלת ממול ומדי פעם את ילדינו ואת עצמנו, אולי דווקא מגפה עולמית תעניק לנו כלים חדשים-ישנים לשוב לפרופורציות קהילתיות.

כלים חדשים ישנים

הדבר היה כך: בערב שלפני ליל הסדר, אחרי בדיקת החמץ וכשהכול כבר נקי ומבריק, היינו מעבירים את כלי הפסח המיוחדים מהקומה השנייה למטבח למטה. זה נעשה בשיטת סרט רץ, אחותי והאחים עולים ויורדים במדרגות, ואבא, שעומד על הסולם, מושיט לנו את כלי הפסח שחיכו שם בסבלנות. אפילו קנקן פלסטיק היה מקבל הוד והדר במעמד זה, כל שכן הכלים היפים באמת, הסכו"ם המוזהב וצלחת הסדר המוכספת. הכול היה נקי וטהור וזורח באור מיוחד ומרגש. והיה בכלים האלו קסם: על אף שהיו ישנים, כל שנה הם נראו לנו כחדשים. האם זה בגלל הזמן שחלף או הניקיון היסודי? כך או כך, מה שבטוח הוא שווירוס הקורונה שולח אותנו לניקוי חמץ יסודי ולהרבה זמן של התבודדות, לקראת ליל הסדר, סדר חדש-ישן.