קפיצת אמונה אל המים העמוקים: על הדרמה של חציית ים סוף ומשמעותה הפנימית

ביום חמישי ושישי הקרוב יהיה לנו שוב ערב חג ויום חג, ורובנו לא יודעים בעצם על מה ולמה יש שוב שבתון בסוף חג הפסח. רבים מכנים אותו בטעות "פסח שני", אבל פסח שני זה מועד מסוג אחר החל חודש לאחר הפסח, ואילו יום החג המתקרב חל שבעה ימים אחרי ליל הסדר ונקרא במסורת בפשטות "שביעי של פסח", כפי שהתורה מתארת אותו (ולא מפרשת מדוע): "בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם , כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם" (שמות י"ב, ט"ז).

חז"ל מסבירים שליל הסדר הוא הלילה שבו יצאו בני ישראל ממצרים והחלו את נדודיהם במדבר. שבעה ימים אחרי היציאה הגיעו בני ישראל אל חופי ים סוף, ובאותו לילה נחצה ים סוף לשניים. הם עברו בו בחרבה וניצלו ממשעבדיהם. שביעי של פסח, אם כן, הוא יום החג של קריעת ים סוף.

סיפור יציאת מצרים הוא אתוס פלאי שמתבלט בייחודו בין המיתוסים של תרבויות העולם. על התפר בין ספרות להיסטוריה עתיקה, יש בו מספר מהויות ומשמעויות: הוא סיפור מעשה אנושי, הוא בסיס לתיאולוגיה היהודית, הוא מחולל של העמיות היהודית, והוא מכיל את תחילתה של מערכת המצוות הדתיות.

עבורי, העבודה הרוחנית המשמעותית בפסח קשורה לסיפור המעשה של יציאת מצרים. אני קוראת אותו מהתורה בקריאה מטאפורית, כהחצנה מומחזת וסימבולית של התמרה רוחנית באדם היחיד. וכשאני מסכימה לראות בסיפור הזה את הסיפור שלי, בדומה לאופן שבו מפרשים חלום בפסיכולוגיית המעמקים, אז הדמויות המופיעות בסיפור מייצגות כוחות מסוימים בתוכי, המקומות השונים מייצגים מצבים נפשיים-רוחניים שלי, והאירועים מייצגים תהליכים נפשיים-רוחניים שאני עוברת.

או אז הדברים מתחילים להיות מאד מעניינים, והתורה מקבלת משמעות נצחית במובן החסידי, כפי שהבעל שם טוב, מייסד החסידות, לימד: התורה אינה מדברת רק על דברים היסטוריים, שהיו פעם; תורה היא משהו שמדבר אלי תמיד, במקום שבו אני נמצאת, עם ההתמודדויות שבהן אני מתמודדת בחיי הפנימיים, ובמובן זה היא נצחית. כל אדם עובר בחייו הפרטיים את כל המסעות שנסעו בני ישראל במדבר, אמר הבעש"ט, וכשהוא לומד את המסעות הללו, הוא יכול להביט על מה שקורה לו, באספקלריא מסדר גודל אחר.

כשהמבט והלב פתוחים כך, זה מאד מרגש לפגוש את עצמנו דרך המראה של הטקסט המקראי ולראות כיצד ניואנסים של חוויות נפשיות ורוחניות שאנחנו עוברים, משתקפים ומעמיקים דרכו.

איך למשל, לעיתים אנחנו מגיעים למצב שהמבנה הנפשי הפנימי שנשענו עליו עד כה מתחיל להתמרד, להתפרק, לקרוס, וקול פנימי זועק בתוכי, למשל: אני צריכה שינוי! יהיה זה שינוי של דרך מקצועית, של מערכת יחסים, של תפיסת עולם, של סביבה חברתית, של אורח חיים – וכל אלה הם ביטויים גלויים של שינויים 'טקטוניים' פנימיים.

ואיך לעיתים אני לא שומעת את הצעקה הזאת בכלל, היא עוברת לי ליד האוזן כי תשומת הלב שלי נתונה לתחזק את מערכת חיי התובענית כפי שהיא, שאמנם אינה 'אידאלית' אבל היא לפחות ידועה ומוכרת לי. בדלי המחשבות על שינוי החולפים בתודעתי נחשבים בעיניי כרעיונות הזויים התוקפים אותי כי אני לא מתאמצת מספיק להתרכז בעיקר ("נִרְפִּים אַתֶּם, נִרְפִּים; עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים, נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַיהוָה") ואני הודפת אותם מעלי, ומשנסת מתניי כדי לחזור לשגרת חיי העמוסה והדוהרת ("וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה").

ואיך לעיתים, כאשר אני כבר שומעת את הקול הפנימי או מתחילה לקשור ולהבין שה'מכות' השונות שמתרחשות בחיי נושאות איתן את המסר שלהתעקשותי להמשיך ולשמר את המבנים הקיימים יש מחירים כבדים – גם אז אני נותרת משותקת מפחד מהשינוי, מהוויתור על הידוע והמוכר, ואני מסרבת לנוע, אני ננעלת, יותר מדי זמן... ("וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה; וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל").

אך הסיפור המקראי העשיר והססגוני לא נגמר בסיומו של התהליך המפרך של ההתחבטויות האינסופיות שלנו – כן לצאת לדרך חדשה או לא לצאת לדרך – המתבטאות כאמור דרך עשר המכות והשפעתן החוזרת חלילה על פרעה שמתרצה כל פעם לנוכח הסבל מהמכה ומתחרט כל פעם ברגע שהיא מוסרת ממנו. הסיפור 'יודע' שגם אחרי הפריצה הגדולה, אותו צעד ראשון ובלתי הפיך בדרך החדשה – תוקפים הפחד ומחשבות הספק והחרטה במתקפת מאסף אכזרית במיוחד. כי זהו שלב ראשוני בשינוי, שכבר אין את מה שהיה, כי יצאנו ממנו, אך עדיין אין לנו מאומה מהחדש. אנחנו בין העולמות, לא במצרים ולא בארץ המובטחת. מימין מדבר, משמאל מדבר, מאחורה המצרים רודפים אחרינו בחילות ובפרשים, ומקדימה – אוי לנו, ים גדול עד לקצה האופק. וברגעים האלה לעיתים נתפוס את הראש בייאוש ונאמר לעצמנו במילים אחרות את מה שצעקו בני ישראל ברגע הזה אל משה: "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות י"ד, יא'-יב').

ולנוכח המתקפה הזו, נדרשת מאיתנו קפיצת אמונה שאין לה שיעור. משה זועק לאלוהים, מה לעשות? ואלוהים עונה לו שזה לא זמן לצעוק, אלא פשוט ללכת קדימה. בעיניהם האנושיות של משה והעם, מדובר בהתאבדות בטביעה. חז"ל הדגישו את הדרמה הזאת במדרש מכונן המספר שבני ישראל החלו הולכים בתוך המים, והים לא נחצה לשניים אלא כאשר המים הגיעו עד חוטמם. עד כדי כך גדולה קפיצת האמונה שנדרשת מאיתנו במצבים כאלה, כשאנחנו נקראים מבפנים לעשות צעדים חדשים ואילו ההבנה הרציונאלית את המציאות מצידה לא מבטיחה לנו כלל שנצא מזה 'בחיים'.

לכן, האירוע הזה זוכה לציון מיוחד כיום חג נוסף בתוך שבעת ימי הפסח. ובעוד הפשט של המסורת חוגג את הפלא והנס שעשה אלוהים וקרע את הים לשניים, הסוד של "שביעי של פסח", להבנתי, הוא חגיגת יחסי הגומלין המסתוריים בין אומץ הרוח האנושית, המתמסרת וקופצת למים המאיימים, ובין הפעולה האלוהית, הקוסמית, שמצטרפת לתנועה האנושית, מעצימה ותומכת בה. בכוחם המשותף של שני אלה מתאפשרת ההתפתחות שלנו בכיוון 'הארץ המובטחת' הפנימית, אל עבר הגשמת היעוד האישי הגבוה שלנו, בחיבור הגוף, הנפש והרוח.