איזה עתיד אנחנו רוצים?

לפני כשלושה חודשים, כשעבדנו על הגיליון הקודם, כמעט שינינו אותו לגיליון "קורונה" – זו עם הכתר, נראתה כל כך דרמטית ומשמעותית עד שכביכול לא נותר כלום מלבדה. אחרי שיחת מערכת סוערת, הבנו שלא משנה כמה דחופה ומשמעותית המציאות הכאוטית נראית לנו, אין לנו למעשה כלים להבין אותה. לכל היותר נוכל לספר מה אנחנו מרגישים וחושבים בהווה, ואת זה רובנו עושים מספיק בפייסבוק. אישית הרגשתי שאני זקוקה למרחק, לפרספקטיבה שתאפשר לי להגיע להווה עם כלים, לנקודת מוצא יציבה שתסביר איך הגענו הנה ואולי תרמוז מה אפשר לעשות בהמשך. אז הלכנו הכי רחוק שאפשר – לבראשית. אחד הדברים שהניעו אותי במהלך עריכת הגיליון הקודם, הם דבריו של חילמי אבו לייש מ"סקם" (במאמרו של נועם שרון) על שני זרמי הזמן ששטיינר מתייחס אליהם. האחד יביא אותנו אל העתיד הצפוי, זה שמתגלגל בקו הגיוני מהעבר; העתיד השני יגיע כפרי מתוך זרע כוונותינו. נכון, זה דורש מאמץ, אבל התקווה שאנחנו יכולים ליצור לנו את עתיד תפילותינו – נותנת לי אופק.

גיליון זה שבידיכן/ם סוגר טרילוגיה שהתחילה בגיליון "זמן", המשיכה ל"בראשית" ומסתימת ב"עתיד". ובין לבין אנחנו עומדים, בעיצומו של הווה מסעיר, הווה שבו מוצבים סימני שאלה סביב כל מה שהיה לנו מוכר וברור. מרגש להבין שהתשובות שניתן לעצמנו הן אלו שיביאו עתיד כזה או אחר לפתחנו.

עתידים שונים נבחנים בגיליון הזה, כל כותב בתחומו ומתוך חזונו: במאמרו המקיף פורש אלישע אבשלום את מתווה הזמנים של שטיינר – משחר הימים בשבתאי הקדמון ועד סופם בוולקן העתידני – עת, עוד עידני עידנים, יגיע מסענו אל סופו; חן עתיד מספר לנועם שרון על האופנים שבהם אנחנו יכולים להכין את עצמנו לעתיד שאנחנו חפצים בו וגם מבטיח שבעצם הטוב כבר ניצח; איל בלוך מדבר על חירות האדם כשאלה הגדולה שעומדת בפנינו ומציע דרכים שבהן אנחנו יכולים להחזיר לעצמנו את חירותנו; לירון ישראלי מתבונן על חקלאות כעל בית הספר הגדול של האנושות שנזנח ועל תחייתו דרך החקלאות הביודינמית; שטיינר דיבר על חינוך ולדורף כעל חינוך העתיד, גלעד גולדשמידט בוחן האם זה אכן המצב. שיחה ביני לבין אחי דידי חנוך, עורך, מתרגם ומו"ל של ספרות מדע בדיוני ופנטזיה סוגרת את המאמרים שלנו. דיברנו על האופנים שבהם מדע בדיוני מקדים, חוזה, או אולי יוצר את העתיד.

עתה, כשאני מסיימת את עריכתו של הגיליון, אני מבחינה באימפולס חזק מהעתיד שרוצה לבוא אלינו, אני מקווה שנדע למשוך אותו לתוך חיינו, קוראים לו אהבה והוא עולה כפעימה, מודעת או סמויה, מכל אחד ואחד מהמאמרים.

מקווה שתיהנו מהקריאה,

שלכם, סימונה.

הגיליון הבא - לאט. החודשים האחרונים נתנו לכולנו הזדמנות לבחון מקצבי חיים שונים, ונראה שהקצב הטבעי שלנו הוא הרבה יותר איטי ממה שחשבנו, בוודאי איטי יותר ממה שאורח החיים המערבי מכתיב. הגיליון הבא שלנו יוקדש לשבחי האיטיות וישאל איך אפשר לחיות חיים איטיים מודרניים.

תמונת השער: פוסטר הסרט בחזרה לעתיד התמונה באדיבות lmguur