האתגר של האדריכלות בתקופת נפש התודעה

האתגר של האדריכלות בתקופת נפש התודעה

האדריכלות, שעד כה סגרה את האדם בקוביה, תפקידה כעת לפי החוק האוקולטי לפתוח. היא צריכה למצוא דרך להפוך את כיוון הפעולה שהיא עצמה יצרה, זו הקארמה של האדריכלות. אם לוקחים זאת באופן אישי יותר זהו תפקידו החדש של האדריכל

אם אנו מבקשים להבין מנקודת מבט רוחנית את המהות של האדריכלות והתפקיד שעליה למלא בתקופתנו, עלינו ליצור לעצמנו תמונה פנימית של תפקידה במשך חמשת אלפי השנים האחרונות, החל משנת 3,000 לפנה"ס ועד סוף המאה ה-19; תקופה שנקראת בשפה האוקולטית קאלי יוגה (תקופת החשיכה).

במהלך תקופה זו, שתחילתה עם הופעת התרבות המצרית על במת ההיסטוריה, האדריכלות עוטפת בהדרגה את האדם בקירות אבן כבדים שסוגרים ומפרידים אותו מהחיים בטבע ובמקביל מכוונים ומובילים את ישותו הנפשית רוחנית אל תוך הגוף הפיזי וההוויה הארצית. התודעה האנושית, במהלך בלתי נפרד, עוברת תהליך מקביל של שינוי: מתודעה פתוחה חובקת-כל, שמרכז הווייתה בעולמות הרוח והיא נטולת תודעה עצמית, לתודעה עצמית ערה וחוויית אני ברורה, מנותקת מהעולם ומהודקת לגוף הפיזי, כלואה בו.

מתנותיו של המסע הארוך הזה הם חוויה עצמית צלולה, תודעה ערה וחופש. מחירו - בדידות ואגואיזם. שיאו הוא המטריאליזם של המאה ה-19 ותפיסת העולם החילונית, הרואה בקיום העולם והאדם תוצאה של מקריות חומרית בלבד. במצב זה האדם חש עצמו מנותק לחלוטין מההוויה המעניקה ומאפשרת את קיומו. תפיסה זו עדיין דומיננטית גם כיום באקדמיה ובתרבות בכל מקום בעולם.

באדריכלות, הביטוי הברור לכך הוא הסגנון הבינלאומי שמופיע בתחילת המאה ה-20 , אשר עושה אמנם את המהלך הנכון ונוטש מאחוריו את ההשפעה של סגנונות העבר מתוך צורך בחופש ורצון אמיתי ליצור התחלה חדשה, אך מאמץ בסופו של דבר גישה שמכירה רק בפונקציות הפיזיות של הבית ובהמשך רואה בו סוג של מכונה. תפיסה זו היא הבסיס לסגנון השולט גם כיום בנוף הבנוי בארץ ובעולם.

סימן ההיכר של האדריכלות שבחרה במטריאליזם הוא הקוביה והקו הישר. הקוביה היא הסמל של המרחב התלת מימדי שבתוכו כלואה התודעה האנושית, והקו הישר המחבר בין שתי נקודות, מבטא את החשיבה הקווית האבסטרקטית שמונעת את שחרורה.

בית בכפר בשוויץ, צלם: דרור צור.

אדריכלות חדשה

מה היא אם כן אדריכלות חדשה? כיצד יכולה האדריכלות לתמוך ביצירת קשר מחודש של האדם עם עולמות הרוח? האדם אינו יכול לחזור לתודעה העתיקה, כל המערך הנפשי שלו השתנה; קירות הבית שעטפו את האדם "מבחוץ", תמכו ביצירה של חלל פנימי בתוך נפשו, חלל פנימי שבתוכו נוצרה בהדרגה חוויה עצמית. אל תוך החלל הזה, אל תוך המרחב הפנימי הזה, נולד האני האנושי, שהוא "המקום" בו הרוח מתגלה בתוך ישות האדם; והרוח שבעבר נחוותה "בחוץ" "נמצאת" היום "בתוך" ישותו הפנימית של האדם, כל אדם.

וכך, אם חוזרים לתמונה ההיסטורית של קאלי יוגה אפשר לראות (ריכטר מתאר זאת באופן נפלא בספר "תולדות האמנות והתפתחות התודעה האנושית"), איך האדריכלות והאמנויות תומכות באימפולס רוחני כביר שקושר ומאחד את הישות הנפשית של האדם עם הגוף הפיזי, כדי לאפשר את לידת האני - את הלידה של רוח אינדיבידואלית בתוך ישות האדם.

האני נולד אך הוא מוקף כעת בקירות סמויים, במבוך, בקוביה אין סופית שהיא אותו עולם "פיזי" תלת מימדי שבתוכו כולנו חיים. מה שיצר עבורו את החלל הפנימי שבו יכול היה להתגלות הפך כעת לכלא שהוא אינו יכול להיחלץ מתוכו.

האדריכלות שסגרה, תפקידה כעת - לפי החוק האוקולטי - לפתוח. היא צריכה למצוא דרך להפוך את כיוון הפעולה שהיא עצמה יצרה. זו הקארמה של האדריכלות. ואם לוקחים זאת באופן אישי יותר, זהו תפקידו החדש של האדריכל. עם סיום תקופת קאלי יוגה, כאשר חשכה ושיכחה מכסות את עולם הרוח, שטיינר נותן לאנושות את האנתרופוסופיה כקרן אור המפלחת את החשיכה ומראה את הדרך לקשר מחודש עם עולמות הרוח, בחוויה עצמית צלולה ובתודעה ערה. שטיינר גם מתווה דרך, כאמן רב תחומי וכאדריכל לחידוש של האמנויות, כך שיוכלו לקחת חלק ולתמוך בשינוי התודעתי העצום שמתרחש.

הגטאנום בדורנאך, אדריכלות - רודולף שטיינר, צלם:דרור צור.

האמנות, במובן שבו מדובר עליה כאן, תמיד ביקשה לגלות את הרוח בתוך עולם החושים, ביקשה לקשור בין רוח לחומר, לתת לחומר "צורה" של רוח. לכן כשהאדם סגור בתוך עצמו, כלוא בתוך האשליה החומרית, היא זו שיכולה לפתוח, היא זו שיכולה ליצור בתוך ישות האדם את הגשר, שיחבר מחדש בין חומר לרוח.

לא במקרה אנו מדברים על אמנות החינוך; השאיפה לקשר מחודש עם עולם הרוח צריכה להפוך כל תחום בחיים לאמנות וכל אדם לאמן. רק קשר מחודש עם עולמות הרוח יכול להיות בסיס לתרבות שתוכל להתגבר על המצוקה של זמננו.

ללא מגע אמנותי, ללא כוחות חדשים של נפש ורוח שיחיו אותו, יהפוך הבית יותר ויותר למכונה שמייצרת עבור האדם מרחב מנותק ואשלייתי, מרחב שיבודד את האדם בתוך עצמו וינתק אותו מהעולם, אותו עולם שבכול נשימה וכל פעימה של הלב, נתן ונותן לו את עצם קיומו.

האדריכלות, שנכבלה לחומר צריכה לקבל לתוכה מחדש את האמנות, כל אלמנט בבית יכול לקבל חיים חדשים באמצעות האמנות. דלת יכולה לפתוח פתח לעולם חדש, חלון לתת מבט לעולמות נסתרים, קיר ליצור תנועה שתחייה ותניע מרחב שקפא והתמצק, רצפה יכולה לשאת מעלה את מה שנוטה ליפול, וגג לגלות באופן חופשי "צורות" של רוח; הפיסול והציור צריכים לשוב ולהיות חלק מהבית, לפתוח את הקירות ולהכניס דרכם לבית עולמות חדשים, כך תראה האדריכלות את הדרך לרוח והבית ישקף מחדש את רוח האדם.

גן ילדים ולדורף בהרדוף, אדריכלות - דרור צור, צלם: דרור צור.

  • בתמונת הנושא של המאמר: משרד צור אדריכלות בתנועה.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

3 תגובות

  1. המבנה הראשון נראה מפחיד ומאיים

  2. תודה רבה על כתבה נפלאה.

  3. לנושא האדריכלות.
    סגנון הבאוהאוס, הקווים הישרים, הפשטות והפונקציונאליות של מבנים וחללים, זמנם מאוחר מעט מזמנו של שטיינר. קווי העיצוב הארכיטקטוניים של שטיינר נסמכים, על פי טבעם, על סגנון היוגנדשטיל הרומנטי שהיה מודרני אז.
    נראה שמדובר בשתי תפישות: האחת, השטיינרית, על פיה המבנה והחלל אמורים לגלות את מטרתם גם בקווים החיצוניים – "הוליזם" ארכיטקטוני. אבל יש לומר גם, שעבור לקוחות בעלי אמצעים מוגבלים, שטיינר תכנן מבנים פשוטים ולא יקרים. הפרק הארכיטקטוני בדורנאך מעיד על כך. והסגנון האחר, הבאוהאוס, טוען שהאדם בפרוס המאה העשרים אמור לפתח את תודעתו במציאות חומרית. ושקווים ברורים ופשוטים של מבנים וחללים מסייעים לו באוריינטציה בתחום ששטיינר קרא לו "נפש התודעה". רבים מבין אנשי הבאוהאוס היו שוחרי רוח, כמה מהם אנתרופוסופים – מי שגורס שתנועת הבאוהאוס הייתה חומרנית וששללה רוחניות, טועה.

העגלה שלך