ילדים מחונכים

ילדים מחונכים

"תודה", "סליחה", "בבקשה" – האם המילים האלה נעלמו לבלי שוב מהמרחב בין הורים לילדים?

אחי ומשפחתו הגיעו לביקור בארץ, אחרי שנתיים בהן חיו בחו״ל. הילדים שלו נכנסו ויצאו מביתי במשך חודש שלם, ובכל פעם הם אמרו בלבביות שלום, הם הודו על האוכל, פינו את השולחן, הציעו לשחק עם הילדה הקטנה ואשכרה שאלו אותי אם אני צריכה עזרה!

אני לא יודעת אם זה בגלל שהם התבגרו או שזאת השפעה של חיים בתרבות שדורשת יותר נימוס, או שפשוט ההורים שלהם התפנו לעשות עבודה ממש ממש טובה.

״גם אני רוצה ילדים מחונכים,״ לחשתי בלילה לבעלי...

שלא תבינו לא נכון, יש לי שלושה ילדים מדהימים, טובי לב, מוכשרים, מצחיקים, חברים טובים ואני אפילו די בטוחה שבבתים של אחרים הם מפנים את הצלחת ואומרים תודה. אבל ככה, ביום יום, אני מוצאת את עצמי מבקשת עזרה, שלא לומר מתחננת על נפשי, נענית ב״כן, עוד מעט״, ״אני בדיוק חייבת לצאת, ביי!!״ או במקרה הטוב בסחיבת רגליים לעבר המשימה כאילו דרשתי מהם לטפס על האוורסט להביא לי קרח. אני מסיעה ומחזירה ומוצאת את עצמי יושבת לבד באוטו אחרי שהדלת נטרקת, מנסה להחליט האם שמעתי את המילה ״תודה״ או שדמיינתי. אני אומרת לעצמי שזה גיל כזה, גיל ההתבגרות, בו כל פנייה מאמא ואבא נחווית כעומס גדול, ומנסה לנסח משפטים קצרים ועניינים, ״לא לחפור״.ולמרות כל זאת, מילה שאמרתי – כנראה לא במקומה או לא בזמנה, חוזרת אליי בצעקה, נהמה או קריאה מעומק הלב, ״מה יש לך?!״

אז בואו, ילדים יקרים, אגיד לכם מה יש לי – יש לי משאלה כזו שתתיישבו לשולחן ותגידו, ״וואו אמא, מתי היה לך זמן להכין את כל זה?!״. חלום כזה שכשתקומו מהשולחן או תרדו מהאוטו, תפנו את מבטכם ישר לתוך העיניים שלי ותגידו לי תודה מעומק הלב או סליחה שלא שמנו לב קודם שאת עייפה וזקוקה לעזרה...

אבל כנראה שאני לא אגיד לכם את כל זה, כי יש מצב שזה ממש לא התפקיד שלכם.

יחסי הורים–ילדים הם היחסים הכי לא שוויוניים שיש, אלו יחסים בהם תמיד ברור מי ההורה ומי הילד. ואם אין שם בהירות אז אנחנו בבעיה. זה המקום היחידי בעולם בו הילד יכול להרפות לגמרי, להיות מי שהוא, להראות את צדדיו הפחות יפים, ועדיין להיות מקובל ונאהב. זה המרחב שבו הילדים שלנו יכולים ללמוד שלאהבה אין תנאים ואין לה גבול ולא משנה מה עשית או מה לא עשית. אהבה שלמה של הורה היא הבסיס לאהבה עצמית וליכולת שלנו לאהוב את האחר.

ההכלה והקבלה שלנו את ילדינו, ההבנה שלנו את הגיל הזה – שבו הראש שלהם מוצף בהורמונים, מחשבות ותהיות מי הם בעולם הזה – עדיין לא אומרת להעלים את עצמנו לגמרי מולם ולאפשר להם הכול מהכול. במערכת היחסים בינינו אני בתפקיד ההורה, וככזו עליי לתת דוגמה לילדיי להתנהגות בוגרת. התנהגות בוגרת היא לא כמה אני מחנכת את ילדיי, אלא כמה אני מחנכת את עצמי. כמה אני מרשה לעצמי לשים את הגבולות שלי – בבהירות ולא בכעס או בעלבון. כשאצליח להגיד בצורה ברורה שאני לא מעוניינת לתקשר עם מישהו שצועק עליי, זה לא יהיה מתוך עמדת מחנכת, מטיפה או מסבירה, אלא מתוך כזו שמדגימה לילדיי שאני רואה את עצמי. ומי יודע – אולי בזכות זה גם הם יראו אותי, ובהמשך, כמבוגרים, יראו גם את עצמם. וגם אם הם לא יהיו מאוד ״מחונכים״, לפחות אני למדתי משהו בסיבוב הזה.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

2 תגובות

  1. יורם גרשמן

    שאפו גדול! אכן לעיתים קרובות מידי אנחנו שוכחים את זה בניסיון להיות "חברים" של ילדינו.
    שנה מצויינה

העגלה שלך