לא מספרת בקצרה

 לאחרונה, בפתחן של כתבות מגזין מסוימות, ניתן לבחור באופציה "ספרו לי בקצרה". במחשבה ראשונה נראה רעיון התקציר מצוין: נקרא חמישים-ששים מילים ונחליט אם אנחנו ממשיכים הלאה. לרוב, גם אם התקציר מרמז על מאמר מצוין, נסתפק בו. למי יש זמן לקרוא הכול? הרי הבנו את העיקר...

לכאורה דומה ה"ספרו לי בקצרה" העיתונאי ל"בפרק זה יסופר על..." בנוסח ספרי הילדים של אריך קסטנר, אבל ההבדל עצום והוא מבהיר בחדות מה קרה להרגלי הקריאה שלנו:

"ספרו לי בקצרה" מביא את עיקר המאמר בכמה עשרות מילים. גם אם לעולם לא נקרא אף מילה נוספת מלבד התקציר, נוכל בשיחת הסלון הבאה לתרום לדיון כמה מסקנות נחרצות בנושא, ואולי אפילו לזרוק לחלל האוויר כמה נתונים מרשימים.

אבל, אם נקרא את מילות הפתיח לפרק השלישי באורה הכפולה ‒ "מגלים יבשות חדשות, חידות על גבי חידות, השם שחולק לשניים, תצלום רציני ומכתב משעשע, הוריה של שטפי מתגרשים, האם מותר לחצות ילדים?"[1] ‒ האם נוכל לנחש שזה הפרק שבו אורה ולי, שזה עתה גילו שהן תאומות שהופרדו בינקותן, מתחילות לרקום את תוכניתן? בוודאי שלא, ואין לקסטנר גם שום כוונה לכך.

נכון, לא האופן שבו מחקר כתוב, אלא אך ורק התוכן שלו, הוא מה שיהפוך אותו למשמעותי יותר או פחות. אך, לפחות בכל האמור לגבי המחקרים בגיליון זה ‒ לאו דווקא השורה התחתונה (עוד מושג שהתרגלנו לצפות לו) היא מה שניקח איתנו מהקריאה בהם. נכון, "השורה התחתונה" היא לעתים הסיבה לפרסומם, אך בקובץ הזה יש איכות נדירה שמשותפת לכל המחקרים: הם משקפים תהליך חקירה אנושי אכפתי וחם.

השורה התחתונה של המאמר מ"סֶקֶם" על מצב החקלאות במצרים היא שכדאי למדינות העולם לעבור באופן גורף לחקלאות אורגנית, אך אם נסתפק בכך ‒ האם נקבל תמונה אמיתית ואֶמפָּתית לגבי מצב הקרקעות, המים, העוני והחקלאות של שכנתנו מדרום? האם נוכל להסיק מכל אלה לגבי הרלוונטיות של המחקר לחקלאות בישראל?

את מחקרו העיוני והמעשי רחב ההיקף של אורי בן דוד על משימתה של האנתרופוסופיה בימינו, ניתן היה לכאורה לסיכם בשורה: "משימתה של האנתרופוסופיה בימינו היא...", אבל אם נסתפק בכך נפסיד את ההתבוננות ההשוואתית שהמחבר יוצר בין הביוגרפיה של האנתרופוסופיה לישות שהיא כיום; התבוננות שנסמכת על למעלה מ-30 שנות מחקר ועשייה קהילתית משמעותית.

כך גם ניתן היה אולי לסכם את מאמרה פורץ הדרך של גלי אדר על ההיבט הביוגרפי של הסבתאוּת בכמה מילים כמו: "למרות ששטיינר דיבר בעיקר על הקשר הקארמתי בין הילד להוריו, נוּכל בכלים שהוא נתן לנו להעמיק ולהתבונן על משמעותו של הקשר הקארמתי בין הילד לסביו" ‒ אבל אז לא נוכל לקחת חלק פעיל בהבנה האמיתית של הנושא, הבנה שמגיעה מתוך קריאת העדויות של הסבתות מקבוצת המחקר הביוגרפית של גלי אדר והצבת תכניהן מול טקסטים של שטיינר.

יש לי תחושה שדווקא בימים אלה, שבהם הדעות מקצינות, הרגשות מקצינים — ובעקבותיהם מקצינים המעשים — לא יזיק לכולנו לתרגל מעט התבוננות אנושית אכפתית רחבת היקף על תהליכים.

בכרך "מדע הרוח" הרביעי שלנו רואים אור שלושה מחקרים מקיפים נוספים: זיכרון ושִכחה בראייה ביוגרפית רוחנית של היועצת הביוגרפית יעל ערמוני, חקר החוויה והתודעה הרוחנית אצל אנשים שבחרו בדרך חיים רוחנית של הפסיכולוגית והמטפלת מיכל טל-יה, ולימוד ידע האדם בעזרת מחקר הוליסטי של אנשי החינוך אורי צדוק ואיל בלוך. למרות הפיתוי, לא אספר עליהם בקצרה, אך בגישתו של קסטנר ארמוז ואומר: בכרך המחקרים שלפניכם מגלים יבשות חדשות, חידות על גבי חידות.

קריאה נעימה!

סימונה.

[1] אריך קסטנר, אורה הכפולה, הוצאת אחיאסף, 1999, תרגום מיכאל דק.