לדבר לקוביות שחורות: על אשליית הלמידה המקוונת

לדבר לקוביות שחורות: על אשליית הלמידה המקוונת

הניסוי העולמי שנערך בימים אלו בחסות הקורונה מבהיר שאין מכונה או טכנולוגיה שיכולות להחליף את הקשר האנושי בכל הקשור לחינוך וללמידה

ימי הקורונה העבירו באחת את כל ילדי העולם, ואת ילדי ישראל בתוכם, ללמידה מרחוק. חלומם המתוק של חברות הטכנולוגיה, העתידנים ומתנגדי החינוך הבית-ספרי התגשם. החברה האנושית עברה לחינוך ביתי ומקוון. כביכול מצב מושלם: הילדים בבית והם סוף-סוף חופשיים מעולו המשמים של בית הספר; הם יכולים ללמוד כל נושא בעולם ולהעמיק בו, לבצע פרויקטים, למצוא את תחומי העניין שלהם, ללמוד מאנשים בכל העולם ולחפש שיעורים מקוונים וידע. האומנם?

לא נעים, אבל ניסיוני מהשבועות האחרונים מלמד בדיוק ההפך. נתחיל מחינוך ביתי. עד גיל מסוים וכשההורים רוצים מוכנים להשקיע בליווי ובחינוך ילדיהם כל יום וכל היום – חינוך ביתי יכול להיות דבר מופלא, הן עבור הילדים והן עבור הוריהם. החוויה המשפחתית, התמיכה ההדדית, הזמן המשותף והבנה של ההורה שזו משימת חייו בתקופה מסוימת – הופכים את החינוך הביתי למתנה לכל ילדה וילד, בוודאי שבשנות החיים הראשונות. אלא שעל ההורים, כאמור, לרצות בכך. חינוך ביתי שנכפה על כל המשפחות הוא בפירוש סיכון. סיכון שיכול לגרום למשברים משפחתיים, לבדידות, לניצול, ולא פחות להתעללות בחלשים (ילדים). לכלוא ילדים בבית לתקופה ממושכת, יחד עם הוריהם או בני משפחתם האחרים שלא רוצים ו/או לא יכולים לקחת עליהם אחריות מהווה בפירוש הזנחה. אני משער שלהזנחה זו יהיה מחיר עצום כאשר נחזור לחיים נורמליים והקשיים של התקופה יעלו לתודעה.

מקוונת אך בלתי מכוונת

נעבור ל"למידה מקוונת". האשליה שאפשר פשוט לתווך תהליכים לימודיים וחינוכיים באמצעות  מכשירים – ושאפשר להכשיר את המורים לעשות בהם שימוש, ולקבל את אותה למידה, ואולי אפילו טובה יותר – אשליה זו עתיקה כימי הטכנולוגיה. אם נזכיר רק את העבר הקרוב, הרי שהרדיו, הטלוויזיה, המחשב וכיום הלמידה המקוונת היו כולם הבטחות ענק. הבטחות שהיו אמורות להפוך את הלמידה לחוויה חיובית, משחררת, חופשייה ומיטבית. חסידי הטכנולוגיה ראו בה גלגל הצלה של למידה משמעותית, ולא פחות, שחרור מיוחל מכבלי המורים בשר ודם. שהרי אלו אינם יעילים, עולים הון עצום למשלמי המיסים.

מסתבר שהאלטרנטיבות הכזיבו. על כך מלמד גם הניסיון של ילדים ומורים – גם במבחן המציאות וגם במחקר החינוכי. הזמן הנוכחי והניסוי הענק שנערך בימים אלו חושפים אשליה זו יותר מתמיד. ראשית, מתברר שילדים, בכל גיל, מעדיפים לרוב לשחק משחקי מחשב, לתקשר עם חבריהם באפליקציות חברתיות, לגלוש לאתרי פורנו ולראות סדרות וסרטים, והרבה פחות לחפש ידע, לחקור, ללמוד ולעשות פרויקטים מחקריים. ודרך אגב, אנו, המבוגרים מתנהגים באופן דומה כאשר יש לנו שפע של זמן פנוי ואפשרויות טכנולוגיות פתוחות. לטכנולוגיה יש כוח עצום, רב יותר מזה של מבוגרים רבים ובוודאי שרב יותר מכוחם של ילדינו. וכוח זה, מה לעשות, אינו מכוון ללמידה רצינית ומעמיקה, לרכישת ידע ולמחקר, ההפך, הוא מנתב אותנו לצדדים הנמוכים הקיימים בכל אחת ואחד מאתנו.

שנית, כאשר כבר לומדים בצורה מקוונת, הדבר דורש יכולות שליטה ועוצמה פנימית, הן מצד המורה והן מצד התלמידים. אני מעביר כבר כמה שבועות שיעורי זום לתלמידיי במכללות, כולם תלמידים בוגרים, מתעניינים, נבונים ובעלי כישורי למידה טובים, ובכל זאת האתגרים שאנו עומדים בפניהם הם עצומים. אמנה רק כמה מהם: אפשרויות "בריחה" מתהליך הלמידה (אני לא יודע מה עושה כרגע הסטודנט הנמצא מולי במחשבו, זאת אפילו כשאני רואה אותו מולי בקובית הזום, ורבים מהסטודנטים מעדיפים שלא אראה אותם וכך אני מוצא את עצמי מדבר לקוביות שחורות), יכולת ריכוז עוד יותר קצרה מאשר בשיעור רגיל (רבים "נאבדים לי" כאשר אני מדבר על תוכן מעמיק הדורש ריכוז ומאמץ), כשלים טכניים (חוסר קליטה, דיבור מושהה, מגומגם, התנתקויות, קפיצת הריבועים בכל פעם שסטודנט מצטרף או יוצא מהשיעור ועוד), השיעור מתקיים למעשה במרחב מבוזר שכולל הרבה מאוד בתים, כך שאנו נחשפים לשלל פרטים אינטימיים אחד של השני, כולל בני משפחה אחרים, חיות בית, שכיבה על ספות, אכילה, לבוש לא הולם ועוד.

ושלישית, משרד החינוך לא השכיל (או לא הספיק בלחץ הזמן שנוצר) לבנות מערכת לימודים מותאמת לאתגר הטכנולוגי, אלא העביר את המערכת כולה, כפי שהיא, ללמידה מקוונת. אותו תוכן בדיוק מועבר באמצעים אלקטרונים. התוצאה בעיקר מתסכלת.

באופן פרדוקסאלי, מסקנתי היא שבשיעורים מקוונים יש לשוחח, עד כמה שהדבר ניתן, לחלוק סיפורים, לשתף ברגשות ובמחשבות. את העבודה העיונית, המחשבתית והחוקרת יש לעשות לבד, בזמן הפנוי, כהכנה או כסיכום לשיעור עצמו. במילים אחרות, שיעור מקוון הוא פלטפורמה גרועה ביותר לתהליכי למידה מעמיקים ורציניים - אותם צריך לעשות לבד או בקבוצות קטנות. את זה הסטודנטים שלי יכולים ולעיתים גם רוצים לעשות; את זה בדיוק קשה מאוד לילדים, במיוחד בגילאים הצעירים לעשות. הם צריכים את המסגרת הלימודית, את ליווי המבוגר, את הקשר האישי לשם כך.

ולבסוף, כידוע, יש ילדים שיש להם ויש ילדים שאין להם. והפער המעמדי - שגם ללא הקורונה, בסדר החיים הנורמלי, קובע יותר מכל את הישגי התלמידים ואת עתידם לאחר בית ספר – מתרחב לממדים עצומים דווקא כעת. למאיה א' יש מחשב רק שלה, קו אינטרנט חופשי וחדר משלה ללמוד בו, ולמאיה ב' יש מחשב בבית אבל עליה לחלוק אותו עם עוד שישה אחיות ואחים, קו האינטרנט שלה משובש והיא יכולה ללמוד רק בסלון, שם נמצאים כל בני משפחתה. לא יהיה פשוט עבורה למצוא מקום שקט ופנאי נפשי עבור עבודה אישית מעמיקה. וזה עוד לפני שאנו מדברים על העזרה והליווי שמאיה א' תקבל מהוריה לעומת אלה שמאיה ב' לא תקבל. כך שגם במובן החברתי-כלכלי אנו בבעיה גדולה.

אני חוזר למסקנתי: אם יש משהו שהניסוי העולמי שנערך כעת בלמידה מרחוק ובחינוך ביתי לימד אותי הרי הוא שהקשר האנושי, כלומר המורה כתומך ומלווה של תהליכי למידה וחינוך, הוא לב לבו של כל תהליך לימודי וחינוכי. במקום לייתר את המורים עלינו לומר להם תודה, לחזק אותם, לתת להם אפשרויות, אוטונומיה וחופש פעולה. אם יקרה משהו משמעותי, חינוכי במובן העמוק, ואם תתרחש למידה משמעותית, יהיה זה בזכות הקשר מורה-ילד, ילד-מורה. "אנושיותו של המורה, היא-היא הטקסט שאותו התלמידים לומדים", אמר אברהם יהושע השל, אחד מאנשי הרוח הגדולים של המאה שעברה.

תגובות

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תפורסם. שדות החובה מסומנים *

*

8 תגובות

  1. מעניין מה הפתרון שלך בזמן סגר. הזום היה בלית ברירה. לפחות, סוף סוף, הקורונה הבהירה להורים, שמורה וביהס אינם רק בייביסיטר.

  2. מעניין מה הפתרון שלך בזמן סגר. הזום היה בלית ברירה.

  3. אוריאל זוהר

    בנוסף לדברים שאתה מציין, גלעד הנכבד, בהערותיך אלה, אפשר להוסיף גם את הלמידה באוניברסיטאות. גם כאן המרכיב של היחס האנושי הוא בעל חשיבות רבה ביותר. לא לחינם הוקמה מסגרת "התיאטרון הרוחני-רפואי-שמשי", במטרה להוות משקל "ערכי-אידאולוגי-מרפא", אל מול כל המסה הענקית של הטכנולוגיה בעולם (ראה ספריו של פרופ' יובל נח הררי). במיוחד בימים אלה, כאשר ראש ממשלה מסוים מודיע בחגיגתיות כי בקרוב יוחדרו חיישנים לגופם של הילדים. אסון נורא. בברכה ובכבוד אוריאל זוהר

  4. כה נכון ומדויק! ההבדל המשמעותי בין חינוך ללימוד! הקשר האנושי הוא הגורם המשמעותי ביותר לכל תהליך בין אם הוא טיפולי ובין אם הוא התפתחותי ולימודי. הקורונה ביטלה את שפת האיומים וה"מקל והגזר" של המורים . אם תלמיד יכנס למפגש וילמד קשור לאופן האישי בו הוא תופס את משמעות המורה בחייו, כאדם שהתלמיד רוצה שיראה בו משהו מיוחד, טוב, מסוגל, שיתפעל ממנו.

  5. גלעד יקר. יש הרבה צדק בדבריך – הלמידה המקוונת כפי שהיא מתבצעת כיום היא ברובה גרועה ומזיקה. אבל מדוע בחרת לצבוע את כל הלמידה המקוונת באותו צבע? נתת דוגמה מצויינת בתחילת המאמר שלך: האם הכשלון של החינוך הביתי שנכפה על כלל האוכלוסיה משמעו שחינוך ביתי הוא דבר גרוע? כמובן שלא. חינוך ביתי טוב הוא מצויין, כמו חינוך בית ספרי טוב. כך גם לגבי הוראה מקוונת. הוראה מקוונת כפויה היא גרועה ומזיקה, אך הוראה מקוונת מקצועית שמבוססת על הידע והנסיון הרב שצברנו בעשרים השנים האחרונות היא לא פחות טובה מהוראה פנים אל פנים טובה.היא שונה, ויש לה חוזקות וחולשות משלה. יש על כך מחקרים ומחקרי מטא רבים ומשכנעים, ואני אישית הגעתי לאינטראקציות לימודיות מצוינות ומרגשות עם תלמיידם ברחבי העולם באמצעות טכנולוגיה. אבל הוראה מקוונת נכונה דורשת ידע והכשרה, ולא רק שם משתמש וסיסמה.

  6. עם קריאת מאמרו המאיר עיניים של גלעד גולדשמיט על החינוך האינטרנטי, חשבתי מיד גם על תאטרון. אי אפשר להמיר חוויה חיה, שיתוף בחלל ובזמן של קהל ושחקנים לעלילה אחת, להווה דחוס בלתי אמצעי. החינוך, כמו התאטרון הטוב – לא בידור שנועד להרוג את הזמן – איננו אלא המפגש עצמו…

    ברכות, שמעון

    • אוריאל זוהר

      מתחבר היטב לדברי פרופ' שמעון לוי

    • גם טיול אמתי בטבע ובחו"ל
      אינו כמו טיול בערוצי הטיולים והטבע.

      עם זאת, גם מהם ניתן ללמוד הרבה.
      לא לכל אחד יש יכולת כלכלית, משפחתית להגיע לכווווול המקומות.

מתעניינים בחינוך אנתרופוסופי?

הירשמו וקבלו חינם גישה ל14 מאמרים נבחרים ממגזין אדם עולם!

העגלה שלך