מה מקור השם אביב, ואיזו תודעה חדשה מציינת יציאת מצריים? [איגרת 144]

לוח-השנה העברי מבוסס על הלוח הירחי שבו שנים-עשר ירחים, אבל לכך נוסף סייג: העם העברי מצוּוה לשמור "אֶת-חַג הַמַּצּוֹת [...] לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ האָבִיב" (שמות כ"ג, ט"ו), ובאותו "חודש האביב" לעשות "פסח לה'" (דברים ט"ז, א').
מה פירוש המילה "אביב" ומדוע צריך לשמור את חג-המצות ואת חג-הפסח בחודש האביב?
על-פי נגה הראובני, האביב אינו רק שם של עונה. המילה "אביב" מתארת את השלב בהבשלת הדגן בין פריחה לבשלות, שלב שבו הגרעינים עדיין רכים ופגיעים.
עדות לכך מופיעה בתיאור המפורט של נזקי מכת-הברד במצרים: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּעֹרָ הנֻכָּתָה [נפגעה]: כִּי הַשְּעֹרָ האָבִיב והַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לא נֻכּוּ: כִּי אֲפִילות [מאחרות להבשיל] הֵנָּה [הן]" (שמות ט' ל"ב). כלומר, יבולי הפשתה והשעורה המקדימות להבשיל נפגעו. הפשתה משום שגבעוליה כבר היו נוקשים והברד שברם והשעורה משום שהייתה במצב הפגיע של אביב וגרעיניה הרכים ניזוקו. ואילו החיטה והכוסמת, המאחרות להבשיל, ניצלו.
חודש-האביב נקרא כך, אפוא, משום שהוא החודש שבו מגיעה התבואה (תחילה השעורה ולאחר-מכן החיטה) לדרגת ההתפתחות הקרויה "אביב." יש הסוברים כי גם שמו הבבלי של החודש, ניסן, מתייחס אל העונה ואל הניצנים של עצי-הפרי.
זאת אפוא העונה שבה מתחדש עולם-הטבע ומתמלא בכוחות-חיים וביכולת להבשיל. מנהגי-החג מצביעים על-כך שהוא מבוסס על חגים קדומים. מנהגי חג-המצות, כמו שרפת שארית-הקמח מן השנה שחלפה ומאפה-חג מיוחד, מעידים על פולחן-האיכרים בתחילת עונת-הקציר, ואילו קרבן-השׂה, שלעתים הוא עצמו מכונה בשם "הפסח," מאפיין את חגיגות-הרועים, שצוינו בזבח-טלה
בתחילת עונת-ההמלטות.
רודולף שטיינר תיאר איך המתקדשים בעולם העתיק אמרו לתלמידיהם את המילים האלה: "עם בוא האביב, כאשר עולם-
הצמחים מתחיל לצמוח, עולה דבר-מה ממעמקי האדמה והוא חודר וממלא את כל מה שצומח ונובט, ממלא גם את האדם
עצמו..."
והנה, אותו חודש-האביב, חודש-ההנצה, שבני-ישראל מצווים לשמור שבמועדו יחול הפסח, מצווה להיות גם "רֹאשׁ חֳדָשִׁים:
ראשׁוֹן [...] לְחָדְשֵׁי הַשּנָה" (שמות י"ב, ב'). מדוע?
"שכל שיהיו מונים אחרי-כן לא יהיו מונים אלא ממנו [...] לפי שגדול יום הגאולה מיום הלידה. עד שלא יצאו ישראל ממצרים
מנו לבריאת העולם [...] ללידת אברהם, [...] כיוון שיצאו ממצרים עם גאולים שוב אין להם מניין אלא זה, מונים מן הגאולה.
ועיקרה של הגאולה – החירות הבאה מתוך שעבוד."

ספירה חדשה, תודעה חדשה
יציאת-מצרים איננה עוד אירוע של התחלה. היא מהווה נקודת-מפנה ברצף ההתפתחות האנושית. זה המִפנה מן התודעה של
זמן מחזורי קוסמי, שעִמו אפשר להתאחד בחגיגות השנתיות של האיכרים והרועים, לתודעה הכוללת מודעות היסטורית
ולמעשה בחירה ביציאה מן המחזוריות, תוך-כדי ציון אירוע חד-פעמי כנקודת-התחלה רבת-משמעות העולה בחשיבותה על
כל ההתחלות שהיו לפניה. עד ליציאת-מצרים היה העם העברי קובץ של שבטים השרויים בנכר ונתונים לשעבוד, השעבוד לחומר
שבו היו שקועים בעבודה קשה – וגאולתו היא ביציאה ממצרים וביציאה לחיפוש אחר זהותו וייעודו. אך כדי שהבחירה האישית
של כל אדם ואדם להיות בן-חורין – להיות מצוי תמיד ב"מסע החיפוש לארץ המובטחת" ולא שקוע בהבלי-החומר – לא תהיה
לעָבָר הולך ומתרחק, מצוּוה העם לחבּר את זכר יציאת-מצרים עם חגיגות ההתחדשות השנתיות של האביב; וכדי להחיות
באופן ריתמי מדי שנה בשנה את תחושת ההתחלה של "המסע לקראת הגאולה," נהפך חודש-האביב לראשון בחודשי-השנה.
מעתה ואילך נוצקת לתוך החגיגה השנתית הקדומה של האביב המודעות לזמן ההיסטורי שיש לו גם עבר גם עתיד (יציאת-
מצרים היא רק תחילת-הגאולה). תחילת המודעות לזמן כל רצף של התפתחות מתאחדת מדי שנה בשנה עם תחילתו של
המחזור השנתי ונחגגת בחודש הראשון ובמועד החשוב ביותר בו – כשהלבנה במילואה. כך תצוין הגאולה מדי שנה בשנה, לא
באופן חד-פעמי אלא באופן רב-פעמי ובתיאום עם הריתמוס השנתי של חגיגות-האביב. מצד אחר, חגי-הטבע, חג-המצות
וחג-הפסח, החלים בעונת-האביב, ייקשרו לעד ביציאת-מצרים ההיסטורית.

מתוך מאמרה של אפרת אנגרס "ספירה חדשה, תודעה חדשה", 
שפורסם במקור במגזין אדם עולם, גיליון 6, מאי-יוני 2009.  

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן 

בארכיון אתר אדם עולם למעלה מ-1,000 מאמרים שפורסמו במגזין אדם עולם. להצטרפות במבצע האביב.