מכחישת מדע?

"חַפֵּשׂ בְּתּוֹךְ עַצְמְךָ וְתִמְצָא אֶת הָעוֹלָם חַפֵּשׂ בְּמֶרְחֲבֵי תֵּבֵל וְתִמְצָא אֶת עַצְמְךָ

שִׂים לֵב לפִעְיִמַת המְַּטֻטֶּלתֶ בֵּין הָעַצְמִי לָעוֹלָם

וּלְךָ תְּגַלֶה עַצְמָהּ יֵשׁוּת אָדָם עוֹלָם יֵשׁוּת עוֹלָם אָדָם" - רודולף שטיינר

 

אז את לא מאמינה במדע?

פתאום זה הפך למשהו שסביר לשאול. פתאום, מי שמפקפק בנרטיב של המפלגה ובפרופגנדה המתוזמרת של הרשויות הוא "מכחיש מדע". פתאום, רופאים, מדענים, וסתם בנות ובני חווה שלוקחים את הנתונים שמוצגים להם (ושמוסתרים מהם) ובשורת התוצאה מקבלים מספר אחר מזה שהוכתב על ידי הרשויות − הם במקרה הטוב קונספירטורים הזויים ובמקרה הרע מסוכנים לציבור, מפיצי מחלות, תופסי מכונות הנשמה.

כן, אני שוב חוזרת לסיפור המרכזי שבמי המדמנה שלו אנחנו מבוססים לעייפה כבר שנתיים כמעט. ולמה דווקא בכרך מדע הרוח? כי לראשונה, נוכח השימוש הציני שנעשה ביישומי מדע החומר, אני רואה את החשיבות המכרעת של שמירת אפיק מדע הרוח פתוח, חי, נוכח ובועט. אפיק של מחשבה חופשית שנובעת מתוך חקר פנימי, עמוק, שרואה את האדם ואת המציאות סביבו כמערכת שמורכבת לא רק מהפיזי, אלא מתבססת על תמונת האדם והעולם השלמה, גוף נפש ורוח.

הכלים שהמדע המודרני משתמש בהם הם כלים של חומר, הם מתקיימים בעולם החומר, וככאלה הם יודעים למדוד אותו, לכמת אותו, להסיק לגביו מסקנות ולפעול בתוכו. המדע הפיזי שלנו יודע לקדוח שן, לצבוע שיער, לקבע שבר, להכניס לגוף חומרים כימיים שיוצרים בו שינויים, להחליף לב, ריאה, למתוח את העור, לקצר את הקיבה. אנחנו מדפיסים בתים ואיברים, מבקעים אטום.

נשמע מרשים? והרי מדע החומר רותם לצרכיו כוחות שקיימים בכדור הארץ, כוחות שהוטמעו בו מטבע בריאתו. לא המצאנו דבר, אנחנו רק מנסים לחקור ולהבין איך משתמשים בשפע האינסופי שניתן לנו, שפע שלהערכתי את רובו אנחנו אפילו לא מתחילים לנחש. והשימוש  שהמדע עושה בכל זה מלמד הרבה יותר על טבעה של האנושות מאשר על טבעו של עולמנו: בחרנו בנתיב החומר, התמקדנו במדע החומר ולמדנו לחפור באדמה ובגוף, לחתוך אדמה וגוף, לרסס בכימיקלים גוף אדם וגוף אדמה.

כמה מאמץ פיזי, נפשי ורוחני, בחסדי המדע והקדמה, צריך אדם בימינו להשקיע רק כדי לגדל עגבנייה אחת באדמה לא מרוססת, תחת שמיים לא מרוססים ולהשקותה במים נקיים מכימיקלים? שאלו כל חקלאית ביודינמית; כמה מאמץ צריך אדם בימינו להשקיע כדי לגדל את ילדיו בסביבה נקייה מזיהום תודעתי? מאלימות פיזית ומילולית? מתכתיבי מחשבה ודעה מטעם הרשויות − בשליחותן של אידיאולוגיות מתחלפות? שאלו כל מחנכת ולדורף; כמה מאמץ פיזי נפשי ורוחני צריך אדם לגייס רק כדי להיות קשוב לגופו, לנפשו, לרוחו, מול שטיפת המוח ההמונית מטעם ה"מדע" − שכבר מזמן אינו רשות עצמאית אלא כלי שרת בידי גופים כלכליים ששורת הרווח היא כל מה שמעניין אותם? את השאלה הזאת אני מזמינה את כולנו לשאול את עצמנו. אנחנו חיים את המציאות הזאת ביחד.

איזו עוד מציאות אנחנו חיים? עם המדע המתקדם שלנו, שהס מלפקפק בו, אנחנו הורסים, אין מילה אחרת לזה, במזיד ובטיפשות את הבית היחיד שיש לנו, במהירות הרבה יותר גבוהה מזו שבה פיתחנו איזושהי דרך לברוח מפה.

כן, מוחות מבריקים הגו את תיאוריית הקוונטים ואת תורת היחסות, הטיסו את החשיבה האנושית לגבהים והנציחו את היכולת שלנו להגיע לשם, אך האם אלו לא בדיוק רעיונות שמבקיעים כשאנחנו מעיזות לסתור פרדיגמות, כשאנחנו לא מסתפקים בתשובות ישנות, כשאנחנו − איך לומר? −"מכחישים מדע"?

בכרך מדע הרוח שלפניכם שני מאמרים רחבי היקף, האחד נערך בידי חוקרים מאוניברסיטאות בגרמניה ובוחן את נושא הרוביקון במשנתו החינוכית של שטיינר והשני, מסמך עמדה של הגתנאום, בוחן במחויבות מלאה את ההאשמות כנגד שטיינר והאנתרופוסופיה בגזענות; בנוסף מכיל הכרך סקר בוגרי חינוך ולדורף, ראשון מסוגו בארץ, שערך גלעד גולדשמידט, ועבודת גמר של אופיר רפפורט מתיכון הרדוף, העוסקת בחקר עיצוב הזיכרון הקולקטיבי בישראל. זו בעיניי לא רק דוגמה נפלאה לחקר אישי, עמוק, שמשתמש בכלים רוחניים ורגשיים כדי להתבונן על מציאות ולשאול לגביה שאלות מכריעות בחשיבותן, אלא גם תזכורת לקשר שלנו, כקהילת ולדורף, גם דרך חינוך ולדורף, לאיזונים המתבקשים בין מדע החומר למדע הרוח.

מאחלת לכולנו הכחשת פרדיגמות פרודוקטיבית.