מעוף אל מעבר לחופש: פרק שני

אינך יכולה לגדול באופן רוחני אלא אם את מוכנה להשתנות. השינויים הללו עשויים להתרחש במנות קטנות בהתחלה, אולם ככול שאת מתקדמת הלאה והלאה אל תוך החדש, הם יהיו קיצוניים ועזים יותר. לעיתים נחוץ מהפך מוחלט כדי ליצור דרך חדשה של חיים. בתקופות מסוימות צריך לנהוג באכזריות למראית עין כדי להיות נדיבה, לגדוע את הישן כדי להצמיח את החדש. אל תתנגדי לשינויים האדירים שעומדים להתרחש, אלא היי מוכנה לקראתם, וזרמי איתם כדי שיוכלו להתרחש במהירות.

נולדתי בשנת 1917 באלכסנדריה, שנייה מתוך ארבעה ילדים, למשפחה מאושרת במיוחד. חיינו בשולי העיר בבית גדול ומרווח שהיה מוקף בגינה גדולה עם דקלים ומדשאה רחבת ידיים, שבה היו הוריי עורכים מסיבות גן. הם היו עושים זאת לעיתים קרובות, מכיוון שאבי היה מנהל של בנק ברקליס באלכסנדריה.

הערצתי את אבי; הוא היה הגיבור שלי. הייתה בינינו אהבה עמוקה והבנה. לעיתים קרובות עזרתי לו בגינה או יצאתי איתו לדוג, והייתי יושבת על סלע לידו, במשך שעות, שקטה כמו עכבר. אולם התענוג הגדול ביותר היה לנסוע עם אמי במרכבה רתומה לסוסים כדי לבקר אותו במשרדו בבנק, שם ישבתי והתבוננתי בו בעבודתו. ראיתי שתמיד היה לו זמן לאנשים שבאו לפגוש אותו, והוא התייחס לכולם בצורה שווה. האהבה והכבוד לבני האדם היו ברורים. שאפתי להיות כמוהו כשאגדל.

אפילו בתור ילדה קטנה התרגשתי מאהבת הורי זה לזו. אמי הייתה שקטה, שברירית ומאוד נעימה. חייה חגו סביב אבי, והיא הייתה תלויה בו לחלוטין. הוא היה בעל מזג חם, חיוני ופעיל. הוא שיחק רוגבי, טניס וקריקט, התעורר כל בוקר בשעה מוקדמת לרכוב על הסוס שלו, ובאותו זמן התייחס בעדינות לאמי כאשר סבלה מהתקפי מיגרנה. היא מצידה תמכה באבי בצורה מלאה, והייתה מארחת אדיבה, למרות שבשל ביישנותה היא לא אהבה את החיים החברתיים העמוסים שהיה עליהם לנהל. זרעי האהבה נטמנו בליבי לא דרך מילים, אלא דרך החיים שהורי ניהלו יחד. לחוויית האהבה המוקדמת הזאת הייתה השפעה עמוקה עלי, והיא גרמה לי לרצות חיי נישואים מאושרים כפי שהיו להם.

בימי ראשון, במקום ללכת לכנסיה הלכנו לחוף הים. כילד הכריחו את אבי ללכת לכל שלוש התפילות של יום ראשון בכנסיה, והוא נשבע שהוא לא יעשה את הדבר לילדיו. למרות זאת הוא היה אדם מאוד רוחני, והדבר התבטא באופן שבו התייחס למשפחתו ולכל מי שהיה סביבו.

שלוות הילדות הופרעה לראשונה כשהייתי בת שש. הוריי אמרו לי שאחי פדי ואני צריכים לנסוע ללמוד בבית ספר באירלנד. למדנו עד אז בבית ספר קטן במורד הרחוב, שנוהל על ידי בן דודי, ואהבתי את המקום. כעת יהיה עלינו לחצות את אירופה ולהצטרף למאות ילדים מוזרים ורעשניים במקום בלתי מוכר. בתי הספר במצרים נחשבו לבלתי ראויים לילדים בריטיים, אבל למעשה השפעתם עלי לא הייתה גרועה כמו עזיבת הבית. הוריי רצו שפדי ילך לבית הספר שבו למד אבי, והם העדיפו לשלוח את שנינו יחד, ולא רק אותו לבדו. הם התייחסו לחינוך כאל אחריות כבדה, ואף על פי שידעתי שהם שלחו אותנו מהסיבות הטובות ביותר, הייתי אומללה לחלוטין.

רגע הפרידה חרוט היטב בזיכרוני. זה היה בסוף חופשת קיץ בשוויץ, ודודתי האירית, שהצטרפה אלינו, לקחה אותנו איתה ברכבת. עמדתי מדוכדכת על רציף הרכבת בזמן שאבי הלך לקנות לנו שוקולד שוויצרי מן המכונה וניסה לעודד את רוחנו. השוקולד היטיב את המצב  לזמן קצר, עד שהרכבת השמיעה את הצפירה האחרונה והיה עלינו להיפרד באמת. הרגשתי שקץ העולם הגיע. נשענתי מחוץ לחלון בזמן שהרכבת התרחקה מהתחנה, מתייפחת חסרת תקווה, ומנופפת ממחטה רטובה מדמעות לעבר הזוג הגלמוד שעמד על הרציף. בכיתי במשך שעות, ודודתי לא יכלה לעשות דבר כדי לנחם אותי.

באירלנד, למדנו אחי ואני בבתי ספר שונים. שלי היה ענק ומלא בילדים וילדות רעשניים. הייתי מבועתת. כל בוקר העמדתי פנים שאני חולה, כך שלא אצטרך ללכת לבית הספר. לבסוף דודתי הבינה שאני אומללה, ושלחה אותי לבית ספר קטן יותר. חייתי איתה עד גיל אחת עשרה, והייתי חוזרת למצרים כל שנה למשך חופשת הקיץ. המסע ארך חמישה ימים ברכבת ובאוניה, ואף על פי שפדי היה הבכור, הייתי אני אחראית לדרכונים, וגם לאחי ואחותי הצעירים שהצטרפו אלינו כאשר גדלו.

גרועות עוד יותר היו הפנימיות שאני ואחותי טורי נשלחנו אליהן. איני יודעת מדוע החלפנו בתי ספר לעיתים כה קרובות, אולם בכל פעם פיגרתי יותר בלימודיי והמחסום שלי כלפי למידה אקדמית גדל. אהבתי מלאכות יד, אולם הרגשתי מאוד אומללה בנוגע ליכולותיי האקדמיות הדלות, במיוחד בהשוואה לטורי, שהצליחה בכל דבר. קינאתי בה מהיום שנולדה, כאשר הייתי צריכה לחלוק איתה את אהבתו של אבי. היא נשארה בבית כאשר אני עזבתי לבית הספר, החליפה פחות בתי ספר, ומאוחר יותר למדה בקולג' והפכה למורה, ואילו אני למדתי רק במכללה מקומית.

האושר היחיד שחוויתי הרחק מהבית היה הזמן שביליתי עם דודתי. היו לנו יחסים קרובים ואוהבים, ונקשרתי אליה מאוד. היא הייתה מי שהפגישה אותי לראשונה עם חינוך דתי. מכיוון שאהבה ללכת לכנסיה, הלכתי איתה. את בית הספר של יום ראשון, לעומת זאת, לא אהבתי, כי לשם הייתי צריכה ללכת לבדי. השהייה עם דודתי העירה בי כמיהה עמוקה לדעת יותר על אלוהים. היא לימדה אותי לומר תפילות, והקריאה לי סיפורים מהתנ"ך שאהבתי. להפתעתי גיליתי שקל לי לזכור בעל פה את עקרונות האמונה ואת הפסוקים מהברית החדשה. אבל אף על פי שלמדתי לאהוב את כתבי הקודש מעולם לא נמשכתי לכנסיה עצמה, וכאשר הגיע תורי לעבור קונפורמציה עם שאר הילדות בנות גילי בבית הספר, סירבתי. לא יכולתי לעשות זאת רק כדי להיות כמו כולם.

הייתי בת שש עשרה – טורי ואני היינו בפנימייה בלונדון – והנה ערב אחד קראה לי המנהלת למשרדה. עמדתי מול שולחנה ותהיתי מה עוללתי כדי לזכות בהזמנה לא צפויה כזאת.

"שבי בבקשה, יקירה," היא אמרה. התיישבתי על קצה הכיסא בחשש. "האם שמעת משהו מהבית בזמן האחרון?"

"קיבלתי מכתב מאבי לפני שבוע," עניתי.

"אני חוששת שיש לי חדשות קשות מאוד עבורך," היא אמרה בקול רך. "זה הגיע עבורך לפני שעה."

היא הניחה בידי מברק. היה כתוב בו באותיות שחורות ובולטות: איילין וטורי ג'וזף. אבא נפטר בפתאומיות מדלקת הצפק. הלוויה ביום שני. אוהבת אימא.

לא יכולתי להאמין למראה עיני. אבא מת! זה היה בלתי אפשרי! ראיתי אותו רק לפני כמה חודשים, שופע אנרגיה וכוחות חיים. מישהו בעל חיוניות כזאת אינו יכול למות. לא אמרתי דבר. לא יכולתי אפילו לבכות. בדרך מוזרה הרגשתי את נוכחותו של אבי איתי אפילו בצורה חזקה יותר מאשר קודם לכן. זכרתי את הפעם האחרונה שראיתי אותו – עמדתי על הרציף ונופפתי לו לשלום כשהרכבת שבה נסע עזבה את התחנה. נפרדנו בצורה כזאת פעמים כה רבות, ומכיוון שהתרגלתי כבר לא הרגשתי אבדן או עצב. אנחנו הרי נראה זה את זו שוב בחופשה הבאה. כעת מותו נראה בדיוק כמו הפרידות המוכרות. הרגשתי שהוא הפליג לחוף מרוחק, וידעתי שאראה אותו שוב מתישהו. זה היה רק עניין של זמן. הרגשתי גל עצום של אהבה אליו, כאילו הוא נוכח בגופו לידי.

כאשר נסעתי למצרים להיות עם אמי, ראיתי את השינוי הגדול שחל בה. זה היה כאילו כוח החיים נשאב ממנה. אבי היה כל חייה, ובלעדיו לא הייתה לה סיבה לחיות. ידעתי מיד שיהיה עלי לדאוג לה; זה היה כאילו אבי בעצמו ביקש ממני לעשות זאת. בשמחה עזבתי את בית הספר, והתחלתי לטפל באמי ובאחי הצעיר, רקס.

רקס סבל מהתקפים אפילפטיים כתוצאה מתאונת צלילה. הוא היה תלוי כמעט לגמרי באמי, העריץ אותה, והיא העריצה אותו. בניסיון לסייע לו, אמי החלה להתעניין ב'נצרות המדעית'[1], מתוך אמונה שהכוח של מחשבות חיוביות יוכל לרפא אותו ממחלתו. איני יודעת אם הדבר סייע לרקס, אולם זה סיפק לאמי עוגן רוחני לאחר מותו של אבי. היא ניסתה להפוך גם אותי לחברה ב'נצרות המדעית' ואף על פי שלא התעניינתי בנושא, אירחתי לה לחברה בקריאה משותפת של כתבי הקודש וליוויתי אותה לכנסיה.

מכיוון שיעצו לאימי לשלוח את רקס למעון של הנצרות המדעית באנגליה, היא החליטה שכל המשפחה תעבור לחיות שם. שנה אחר כך היא חלתה בדלקת קרום המוח. טיפלתי בה בבית ככול שיכולתי, אולם כאשר ראיתי כיצד מצבה מידרדר הבנתי שלא הייתה לה תשוקה לחיות. ישבתי לידה, אחזתי בידה הדקה, ואמרתי לה שנשוב לאלכסנדריה ברגע שתחלים, אולם ידעתי שזה לא יקרה לעולם. היא מתה שבועיים בלבד אחרי שחלתה. אף על פי שתהיתי מה יקרה לכולנו, לא יכולתי להיות עצובה בגללה. גופה היה רק מעטפת; המהות הפנימית שלה, האני האמיתי, חצה את הסף כדי להיות עם אבי, במקום שבו היא רצתה להיות.

תוך שנתיים חוויתי את מותם של הורי. מכיוון שהמשכתי בצורה כה חזקה להיות מודעת לנוכחותו של אבי, הייתה לי תחושה עמוקה שהמוות אינו אלא פשיטת מעיל ישן, הנחתו בצד וחציית סף דלת אל מקום אחר. המוות לא עורר בי פחד ולא חרדה. ראיתי אותו בצורה ברורה לחלוטין. ארבע שנים אחר כך גם רקס, אחי, מת. הוא היה כה קרוב לאימי, שכאשר היא מתה הוא כנראה רק רצה להיות איתה.

הייתי כמעט בת תשע עשרה, בלי שום מושג על הצעד הבא בחיי. נרשמתי למכללה טכנית מקומית, ואף על פי שהסתדרתי היטב עם הצדדים המעשיים, לא יכולתי להבין את הצד התיאורטי. מצאתי משרה כטבחית, עד שפדי הציע שנרכוש מכספי הירושה קרון ששימש כמסעדת דרכים, וננהל אותה יחד. הסכמתי, אף על פי שבליבי רק כמהתי לפגוש גבר שיישא אותי לאישה וידאג לי לנצח. קנינו קרון שעמד ליד בסיס של חיל האוויר באוֹקְסְפוֹרְדְשַׁיְר. למרות שנפלנו מהרגליים מרוב עבודה, נהנינו מחיי החברה העליזים שהתנהלו בזכות הקירבה לבסיס. כאשר פרצה המלחמה פגשתי קצין חיל האוויר שהציע לי נישואין. הייתי כה עייפה מהבדידות ומהמאבק בחיים שהסכמתי להצעתו של אנדרו קוֹמְבּ, ונישאתי לו ב-13 במאי 1939.

מעולם לא 'התאהבתי' באנדרו, אבל אהבתי אותו בהחלט. הוא העניק לי בית, ילדים וביטחון שאליהם כמהתי, כך שלרוב הייתי מרוצה מחיינו המשותפים. הוא היה גבוה ונאה במדיו, ונודע בזכות העובדה שהיה הטייס הראשון שטס לאוסטרליה במפציץ חד מנועי, וכך הפך לדמות מפורסמת למדי.

אנדרו היה אדם גדול, ואהב דברים גדולים – מכוניות, סירות, בתים. אני אהבתי דברים קטנים. בנוסף הוא היה שתלטן ובעל דעות מאוד מוצקות, אולם זה לא הפריע לי, מכיוון שהרגשתי בטוחה איתו. חייתי בצילו כפי שאימי חייתה בצילו של אבי. בזמן המלחמה ילדתי שלושה ילדים בזה אחר זה, והייתי מרוצה. הרביעית נולדה באמריקה, והאחרונה שוב באנגליה. לעומתן כל דבר אחר נעשה טפל.

לאחר שנישאנו אנדרו גילה את תנועת MRA – "חימוש מוסרי מחודש"[2]. הוא עסק בזה באופן אובססיבי, ורצה שגם אני אהיה מעורבת. כפי שנהגתי עם דודתי ועם אימי הצטרפתי אליו כדי לגרום לו אושר וכדי לשמור על שלמות המשפחה, אף על פי שאני עצמי לא נמשכתי ל-MRA. לקחתי חלק ב'זמנים השקטים' שלהם, כאשר כל אחד ישב והקשיב פנימה, ואז רשם את מה ש'שמע'. ציפו שכל משתתף יוכל להפיק משהו מאותם זמנים שקטים, ואם זה לא קרה האחרים היו עוזרים לו 'לשחרר חסימות'. לא יכולתי להתחבר לכל זה, במיוחד מכיוון שלא קיבלתי שום 'הדרכה' שיכולתי לרשום. למרות שהרגשתי צבועה, העמדתי פנים ששמעתי משהו, ורשמתי את הדבר הראשון שעלה בדעתי, רק כדי למנוע מהם לחקור את עולמי הפנימי.

כשהייתי עם קבוצת MRA בארצות הברית, נלקחתי לחדר קטן, ושם ביקשו ממני 'למסור את חיי לאלוהים'. פשוט לא יכולתי לעשות את זה. זה לא בא מתוך ליבי. להקדיש את עצמי לאלוהים היה דבר שהייתי צריכה לעשות עם כל חלקיק של ישותי, וידעתי שאני פשוט לא חווה את מה שמצפים ממני. כך בדיוק הרגשתי כאשר סירבתי לעבור קונפורמציה בגיל אחת-עשרה בכנסיה.

הייתי אדם פשוט, עם תפיסה נוצרית פשוטה וחינוך נוצרי פשוט. ראיתי עד כמה דודתי אהבה את הכנסייה, וכמהתי לקשר כזה עם אלוהים. לא יכולתי להרגיש זאת אלא ברגעים נדירים: בשקט של הכנסייה כאשר סידרתי פרחים, או בטקס קוֹמְיוּנִיוֹן מוקדם בבוקר, כאשר הייתי האדם היחיד בכנסייה מלבד הכומר. הרגשתי שחשוב לעשות מאמץ ולקום מוקדם לטקס. לאחר מכן תמיד הרגשתי טוב. מעולם לא ידעתי למה. ללכת לכנסיה ביום ראשון – זה לא היה אותו הדבר. הייתי צריכה להיות שלווה ושקטה. לא ידעתי דבר על מדיטציה באותם ימים, אולם נראה שהייתי זקוקה להיות ביחידות בכנסיה ולחשוב על אלוהים.

מכיוון שאנדרו לא היה בבית במשך תקופות ארוכות, ובנוסף לכך היה כה מעורב ב-MRA, גידול הילדים הפך להיות משימה כמעט בלעדית שלי. זה לא הפריע לי מכיוון שכה אהבתי אותם, וחיי נשזרו לחלוטין לתוך חייהם. בשנות המלחמה בלונדון, למרות הפצצות כבדות, מעולם לא ירדנו למקלט. כאשר שמענו את הפצצות נופלות ואת המקלעים בפארק יורים לעבר המפציצים הגרמניים, בני ריצ'רד היה אומר בקול ישנוני: "אימא, המקלעים האלה חייבים לעשות כזה רעש? אני רוצה לישון." נשארתי מאוד רגועה, והוא ואחיותיו אף פעם לא פחדו. היו לילות שבהם הפצצות נפלו קרוב מאוד אלינו, ותהיתי מה נמצא בחוץ למחרת בבוקר, אבל אף פעם לא האמנתי שניפגע. הייתה לי אמונה ברורה, שלכולנו יש תפקיד עתידי, ושדבר לא יפגע בבני המשפחה.

שיתפתי את הילדים בכל מה שעשיתי. לעיתים קרובות שלושתם עזרו לי לבשל במטבח. אחד עמד ליד הכיור וקילף תפוחי אדמה, השני ערבב את המרכיבים לפשטידה, והשלישי עזר לי עם הרוטב. זה תמיד לקח יותר זמן, אבל כולנו נהנינו, והילדים למדו מזה המון, כך שהיה כדאי להתאמץ.

נהניתי מילדיי הנאה עצומה. תמיד היה יום הולדת באופק, וכל שנה ערכנו מסיבה שונה לכל אחד מהם. נהניתי להרחיב את גבולות הדמיון שלי ולחשוב על רעיונות חדשים. אהבתי מסיבות עם שמלות מפוארות. הכנו את התלבושות שלנו יחד, ונהנינו לחפש בבית חפצים ודברים שיוכלו להיות חלק מהבגדים או מהאביזרים שיצרנו. קופסת פח לצחצוח נעליים הפכה לשעון של הארנב הלבן, וחצאית שחורה ישנה הפכה למעיל של שודד דרכים.

מכיוון שאנדרו לא היה כמעט בבית, הוטל עלי גם התפקיד של הטלת משמעת, למרות שהרגשתי נורא בכל פעם שהיה עלי להעניש במכות אחד מהם. למדתי לחכות עד שנרגעתי לפני שעשיתי את זה. אז יכולתי להסביר מדוע זה היה נחוץ, וזה היה הרבה יותר יעיל. למרות שמעולם לא נהניתי לעשות את זה, הרגשתי שאהבה ומשמעת היו שני דברים נחוצים בגידול ילדים. מבלי היכולת לכבד 'לא' ברור, ילד קטן ישתלט על הבית עד מהרה, וכולנו נהיה אומללים.

מלונדון עברנו לארצות הברית לשנים אחדות, ומשם לעיראק. שם בתי הבכורה, ג'ניפר, חלתה בשיתוק ילדים. הייתי מבועתת, והתפללתי בעוצמה שלא הכרתי מקודם. שיתוק ילדים הייתה המחלה שכולם פחדו ממנה באותם הימים, ואנשים רבים לא הצליחו להחלים ממנה לגמרי. לאחר חודשיים בבית חולים ג'ניפר הייתה עור ועצמות. היא בקושי יכלה להרים יד כדי להאכיל את עצמה. יום אחד בעודה יושבת חסרת כוחות ליד הבריכה, תהיתי האם היא תוכל אי פעם לשחות שוב. באותו רגע היא הודיעה לי שהיא מתכוונת לשחות קילומטר וחצי. כל כך רציתי שהיא תצליח, ובאותו זמן פחדתי, מכיוון שנאמר לי שעלי לתת לה להתאושש לאט ובעדינות. ברגע שהיא החליקה לתוך הבריכה בפעם הראשונה והחלה לשחות באיטיות, לא הנחתי את עיני ממנה והמשכתי להתפלל. איזה ניצחון זה היה כאשר לבסוף היא אכן הצליחה לשחות קילומטר וחצי! ליבי עלה על גדותיו בהכרת תודה, ותהיתי האם התפילות שלי עזרו אחרי הכול.

הילדים סיפקו לי תירוץ לא להשתתף בחיי החברה שהיו חלק משמעותי מהחיים בבסיס של חיל האוויר. כמו אמי, לא אהבתי את מסיבות הקוקטיל ואת החיים החברתיים הרועשים, ובדיוק כמוה, אימצתי ארשת פנים נעימה והתנהגות אדיבה, והסתרתי את ביישנותי. התקנות המוסריות של MRA לא התירו שתיית אלכוהול, וגם לא איפור, והרגשתי מובכת וגולמנית בקרב נשות הטייסים האחרים. לא היה טעם להתווכח על כך עם אנדרו, מכיוון שהוא עמד על כך שנקפיד למלא את חוקי MRA ככתבם וכלשונם. כדי לשמור על שלום בינינו מילאתי את חובתי בצייתנות, ויצאתי איתו רק כשהייתי חייבת.

לאחר שהיינו בעיראק למשך זמן מה, אנדרו הכיר לי אדם צעיר, שלדעתו עשוי היה להפוך לחבר ב-MRA. שמו היה פיטר קאדי. אנדרו התרשם ממאמר בנוגע למנהיגות מוסרית שפיטר פרסם בכתב העת של חיל האוויר. חיבבתי את פיטר. בהרצאה על ארכיאולוגיה, שם נפגשנו לראשונה, התרשמתי מהשאלות הנבונות והענייניות שהוא שאל. היה משהו בסקרנות החיונית שלו לגבי כל דבר, ששבה את ליבי.

מאותו רגע פיטר הפך לאורח קבוע בביתנו. הוא תמיד נכנס לראות אותנו כאשר הגיע לבסיס חיל האוויר בהַאבָאנִיׇה בעירק. לי זה החמיא, שגם כאשר לא היה אף אחד אחר בבית הוא נשאר לשוחח איתי.

לפעמים, כאשר ישבנו על המרפסת ואני עסקתי בענייני הבית, פיטר סיפר לי סיפורים יוצאי דופן. הקשבתי בשקט. למרות שלא הבנתי מחצית ממה שסיפר, עודדתי אותו לספר עוד. משהו עמוק בתוכי הדהד את הדברים שהוא אמר, למרות שלא הבנתי זאת באותו זמן.

הוא אמר שהוא חבר בקבוצה הלומדת אמיתות רוחניות נושנות, ושהוא למד אצל מאסטר של חכמה. הוא אמר גם שאלוהים נמצא בכל אחד מאיתנו, למעשה בכל דבר. זה נשמע כמו כפירה בעיני. מעולם לא אמרו לנו דבר כזה בכנסיה. כל כך הרבה ממה שפיטר אמר עמד בסתירה לדת הממוסדת שבתוכה גדלתי, אולם לא התווכחתי איתו או הפסקתי אותו, מכיוון שהוא נשמע בעל ידע כה רב, ואני לא הבנתי בזה שום דבר.

יום אחד פיטר סיפר לי על השיעור הרוחני הראשון שהוא קיבל כאדם צעיר. "אבי, שהיה אדם בעל כוח רצון חזק ומשמעת עצמית, היה חולה זמן רב," אמר. "הוא התייעץ עם רופאים, הומאופטיים, אוסטיאופתים, ועם כל מי שהיה מסוגל לפטור אותו מכאבי הראומטיזם. לבסוף הוא שמע על לוסיל רוּטֵרְבַּי, מרפאה רוחנית שהייתה גם מתקשרת. אבי לקח אותי איתו לפגישתם הראשונה. ראש שבט אינדיאני דיבר דרכה, מה שהרשים אותי בצורה עמוקה ביותר. ואז נשאלתי אם גם לי יש שאלה כלשהיא. שאלתי: "איך אני יכול לנצח מחר בתחרות האגרוף בבית הספר?" כולם צחקו, אבל ראש השבט האינדיאני המשיך לדבר דרך המתקשרת. "התבונן ביריב שלך אל תוך העיניים, ואז תדע מתי הוא מתכוון להכות בך." ניסיתי את זה וזה עבד! מאותו רגע ידעתי שעולם הרוח קיים, כי קיבלתי אישור מעשי."

לא ידעתי איך להתייחס לזה. פיטר לא שיקר, כמובן, אולם זה היה מוזר, אם כי מרתק. לא פגשתי מעולם מישהו שהיה קשור לספיריטואליזם ולידע אוקולטי. כאשר הוא סיפר לי על מורים רוחניים הנמצאים 'במישורים גבוהים יותר', ומשם הם פועלים דרך אנשים כדי להעביר ידע רוחני וריפוי, נותרתי חסרת מילים.

למרות שלפיטר היה שם של 'רודף שמלות', השיחות שלנו הראו לי צד אחר לחלוטין שלו. הוא היה מושך, דינאמי, פעיל וחיובי. הוא היה רציני ולא רגיל; לא היה לו אכפת שהרעיונות שלו עמדו בסתירה למה שהיה מקובל לחשוב בחברה. הרגשתי שהוא אדם רוחני, אף על פי שלא לגמרי הבנתי מה משמעות המילה. המילה 'דתי' לא התאימה כדי לתאר אותו. ידעתי שהוא לא הולך לכנסיה, אבל הרגשתי אצלו מחויבות למשהו רוחני שלא הבנתי.

אהבתי את הישירות שלו. היה לו מבט בהיר בעיניים, והוא דיבר בצורה גלויה.  למרות שהוא גילה בי התעניינות, שממנה נהניתי כיוון שלא קיבלתי תשומת לב מאנדרו, לא היה שום דבר רומנטי ביחסים שלנו. ההתנהלות של פיטר הייתה מעשית לחלוטין, כך שהעניין לא ריחף באוויר, וחוץ מזה, הייתי נשואה עם חמישה ילדים. נהניתי מידיד קרוב.

יום אחד, כשפיטר עצר לבקר אותנו אחרי ששב מעָקַבָּה, הוא נכנס בצליעה אל תוך הבית כשרגלו עטופה בגבס. "מה בשם אלוהים, עשית לעצמך?" שאלתי אותו.

מעט מבויש הוא השיב, "צללתי במפרץ הפרסי ודרכתי על קיפוד ים. הרופא לא הצליח להוציא את הקוצים הדקים, אז הם שמו את הרגל בגבס כדי להרחיק את העקב שלי מהאדמה בתקווה שכך הקוצים ימצאו את דרכם החוצה. זה מאוד כואב."

"אני יכולה לנסות תרופה שהאחות היוונית הייתה נותנת לי כאשר הייתי ילדה?" שאלתי. "היא אהבה לאכול קיפודי ים, ונהגנו לצאת לאסוף אותם. בכל פעם כשנכנסו לנו קוצים לאצבעות, היא הייתה משפשפת את העור בשמן זית והם נמסו."

"ברגע זה אני מוכן לנסות כל דבר." פיטר ענה.

עשיתי כפי שזכרתי שהאחות היוונית הייתה עושה, וזה הצליח.  בתוך כמה ימים הכאב חלף, ופיטר היה מסוגל ללכת בקלות. הוא היה מאושר. "הגבס בהחלט לא התאים לסגנון שלי," הוא התבדח, כששב ללכת נמרץ כבעבר. "תודה רבה לך!"

פיטר תמיד יצא לטיולים או מסעות. הוא היה תמיד בתנועה, ניצל את זמנו בחיל האוויר כדי לחקור את העולם, מונע על ידי אמונתו המיוחדת שדבר אינו מתרחש במקרה, ושכל דבר הוא חלק מהתוכנית הגדולה של חייו. אחת התכונות שהערצתי בו ביותר הייתה החיוביות הבלתי מנוצחת שלו. "אין טעם לשקוע בשליליות," הוא היה אומר לעיתים קרובות. "קיבלנו חיים מופלאים לחיות. מדוע לבזבז אותם על ספקות ופחדים?" הוא התמודד עם המשימות הבלתי אפשריות ביותר, ואף פעם לא הסכים לקבל "לא" כתשובה. כתוצאה מכך הוא היה מסוגל להגשים כל מטרה שהציב לפניו. הוא ייחס זאת להתחנכות הרוחנית בחשיבה חיובית שעבר עם ה'מאסטר' שלו. זה הזכיר לי במידה מסוימת את הלימוד של הנצרות המדעית שאמי הייתה מעורבת בו. גם הם האמינו בריפוי על ידי חשיבה חיובית ובניצחון הרוח על החומר.

כאשר פיטר שמע על מנזר בהרי טיבט שאמור היה להיות משכן של ידע רוחני עתיק, הוא החליט לארגן משלחת למסע של למעלה מ-500 ק"מ כדי לחקור אותו. "המסע היה חלק מההכשרה הרוחנית שלי," הוא אמר לי אחר כך. "הייתי נחוש למצוא את המנזר אף על פי שנאמר לי שהוא אינו נגיש, ושאי אפשר להעביר לשם אנשים וציוד, ושהטיפוס קשה בצורה יוצאת דופן. הצלחתי בזכות עיקשות והתמדה להוביל את המסע. הקצינים האחרים נדהמו," הוא הוסיף בגאווה ערמומית. "הם לא האמינו שאוכל להגשים את זה. לקח לנו חמישה עשר ימים של טיפוס מפרך כדי להגיע למנזר של גְ'יַאנְטְסֶה. ראש המנזר היה נפש גדולה, צנוע ובעל חוש הומור משובח. זה היה מקום פלאי, והמשמעת במנזר הייתה ראויה להערצה, אבל הרגשתי שזה שייך לעבר. המנהגים היו מסוגננים, והיה ברור לי שזה שייך למסדר ישן, לא למשהו חדש. חשבתי שטיבט היא  מרכז של שלטון רוחני עולמי, אבל חזרתי משם בידיעה שזה כבר לא נכון. הבנתי גם שזה לא המקום שבו הדרך הרוחנית העתידית שלי נמצאת."

"בטח התאכזבת," אמרתי, משתתפת ברגשותיו.

"לגמרי לא!" פיטר קרא. "המטרה של המסע הייתה לבחון את היכולת שלי בחשיבה חיובית ובהתמדה, להעמיד את התיאוריה שלמדתי במבחן המציאות. חוץ מזה, למדתי משהו חשוב מאוד: הכוח שנשמר במשך מאות, או בעצם אלפי שנים, אצל מורים נסתרים בהרים הרחוקים של טיבט, השתחרר ויצא לעולם, ולי נועד תפקיד בניתוב האנרגיה הזאת. נאמר לי שהוכנתי במשך מהלכי חיים רבים לעבודה הזאת, וזה היה חלק מהשלב האחרון בהכשרה שלי."

"מהלכי חיים – למה אתה מתכוון?" שאלתי בפליאה.

"החיים הקודמים שלי."

"אתה מתכוון לומר שאתה באמת מאמין שחיית קודם?" שאלתי אותו בתדהמה מוחלטת.

"כמובן," הוא השיב כלאחר יד, אבל בביטחון מלא. "זה נאמר לי על ידי כמה אנשים שרגישים לרמות גבוהות יותר של תודעה."

"אבל פיטר," מחיתי בעדינות, "זה עומד נגד כל מה שהכנסייה מלמדת."

"הנוצרים הראשונים האמינו בזה גם כן." הוא ענה, "אבל בשנת 500 לספירה הם החליטו להעלים כל התייחסות לחיים חוזרים מכתבי הקודש כדי לחזק את מעמד הכנסייה. יש לכך עדיין עקבות, אם תבדקי היטב. הנקודה היא שהתגשמויות חוזרות זה דבר הגיוני לחלוטין. אחרת, מה הטעם בצמיחה רוחנית? אם אתה חי רק פעם אחת, אין טעם ללמוד מהטעויות שלך. אם הנפש שלך מקבלת אפשרויות שונות להתפתח וללמוד בגלגולי חיים מגוונים, היא תשוב לשרת את אלוהים ואת האנושות. אנחנו חלק מתמונה גדולה הרבה יותר מאשר רק החיים המצומצמים שלנו כאן על פני האדמה."

מה שפיטר אמר נשמע לי כחילול הקודש, אך הוא דיבר בביטחון כזה, שלא העזתי להתווכח איתו. חוץ מזה חששתי שהוא יחשוב שאני טיפשה ובורה.

זמן לא רב אחר כך פיטר הגיע לבקר אותי שוב. כאשר ישבנו משני צידי הספה הוא אמר: "הייתה לי חוויה יוצאת דופן במיוחד שאני חייב לספר לך עליה." הוא בקושי הצליח לעצור את התרגשותו. "כאשר הייתי בירושלים בשבוע שעבר הרגשתי הנחייה פנימית ללכת לראש הר שצופה על העיר. כששכבתי על האדמה על ראש ההר הגיעה אלי ההבנה שאת המחצית השנייה שלי! זאת הייתה החוויה הקרובה ביותר בחיי לשמיעה של קול פנימי." הוא הביט בי בציפייה. הרמתי את ראשי מעיסוקי, מצפה לגלות שהוא מקניט אותי, וכאשר ראיתי את עיניו הכחולות והמאירות נעוצות בי בעוז, פרצתי בצחוק.

"פיטר, אתה לא רציני," מחיתי. "עם בעל וחמישה ילדים אני לא יכולה להיות המחצית השנייה שלך. חוץ מזה, גם אתה נשוי!" הוא נראה כל כך מדוכדך, שהנחתי את ידי על זרועו ואמרתי יותר בעדינות, "פיטר, מה שצריך לקרות יקרה. בוא נעזוב את זה ככה, בסדר?"

מעולם לא סיפרתי על השיחה הזאת לאנדרו. למרות שלא הרגשתי מעורבת רגשית ביחסים שלי עם פיטר, חששתי שאנדרו יפרש זאת אחרת. פיטר היה כל כך אובייקטיבי, כל כך לא רגשני, כשסיפר לי את סיפורו, שהיה קשה לראות כיצד זה קשור לנישואים שלי. לא הייתה בינינו רומנטיקה, לא חיזורים, לא תשוקה. פיטר ניצב לחלוטין עם שתי רגליו על הקרקע.

יחד עם זאת פיטר המשיך לשמור על קשר איתי, והיה כבר ברור שהיחסים איתי היו אלו שביקש, ולא עם אנדרו. כאשר יצאתי עם הילדים למחנה הקיץ של חיל האוויר בגבעות כדי לברוח מהחום הכבד, פיטר שלח לי חבילת ספרים באמצעות אנשים שהגיעו לשם. לפעמים אנדרו הביא לי ספרים ממנו, ומכיוון שהוא מעולם לא שאל אותי עליהם, הסקתי שהוא לא מתעניין.

פעם אחת, לעומת זאת, אנדרו קיבל חבילה עבורי שהיו בה צילומים של הילדים ושלי שפיטר צילם, וגם מכתב. מסיבה לא ברורה לא רציתי להקריא את המכתב לאנדרו. נעלמתי לחדר האמבטיה וקראתי אותו לבד. אחר כך קרעתי אותו לגזרים ושטפתי את פיסות הנייר באסלת השירותים. עדיין אינני יודעת מדוע עשיתי את זה, מכיוון שזה בשום אופן לא היה מכתב אהבה. הוא הכיל שישה עשר עמודים שבהם פיטר שיתף אותי במחשבות על הדברים האזוטריים שעליהם דיבר איתי. נבהלתי פתאום. חשבתי שאנדרו יכנה את זה מגיה שחורה. אולי הוא ימנע מפיטר לבקר אותי. הבנתי שהביקורים האלה הפכו להיות חשובים עבורי, אבל לא יכולתי לדבר על זה עם אנדרו, כי ידעתי שהוא לא יוכל להבין אותי. הרגשתי מאוד בודדה. כל הרעיונות החדשים החלו לתסוס במוחי, ולא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד.

חג המולד האחרון שלנו בעיראק היה עמוס במיוחד, והשתתפנו בסבב מסיבות שנראה שכאילו יימשך לנצח. ערב אחד, כאשר התלבשתי לפני שיצאנו, נמאס לי לפתע ללבוש בגדים כל כך דלים ומכוערים, ללא איפור או אביזרים אחרים, רק כדי להתאים את עצמי לצווים המוסריים של MRA שאנדרו הכתיב. בצעד מרדני, מרחתי שפתון עדין ומעט סומק, דבר שלא עשיתי במשך שנים. יצאתי מהחדר ואמרתי בקול בהיר: "אתה מוכן ללכת?"

אנדרו העיף בי מבט אחד ואמר בקול זועף: "תורידי את הלכלוך הזה מהפנים שלך, איילין! את יודעת שאני לא מרשה לך למרוח צבע על הפנים." משהו בתוכי התפרץ.

"אני לא מוכנה להוריד את זה!" עניתי. כמעט לא יכולתי להאמין שהעזתי להתנגד לאנדרו באופן כזה, אבל נמאס לי מהשתלטנות שלו.

"איילין, אני עומד על כך שתלכי ותשטפי את הפנים. ותזדרזי, או שאחרת נאחר."

נעצנו מבטים זה בזו במאבק עיקש של כוחות רצון. סירבתי להתפשר.

"בסדר גמור, אני לא אבוא," אמרתי. "אתה יכול ללכת לבד." התיישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי, והתחלתי לכתוב מכתב.

אנדרו התיישב גם כן בשתיקה מאובנת. לא כעסתי עליו, אבל הייתי נחושה לא לוותר מול הניסיון לכפות עלי דברים נגד רצוני. הזמן חלף, ואנדרו הביט חסר מנוחה בשעונו. בחצות הוא הבין שהתכוונתי למה שאמרתי, ושאינני מוכנה לצאת בתנאים שלו. בחוסר רצון הוא נכנע.

"תעשי את זה בדרך שלך," הוא אמר בקול גס. "עדיף שנלך עכשיו, או שההיעדרות שלנו תעורר תגובות."

כאשר הגענו למסיבת הריקודים, מאוד מאוחר, אנדרו נבלע בתוך קבוצת חברים ושקע בשיחה על MRA. פיטר התקרב והזמין אותי לרקוד. הוא העיר על המבט המתוח שעל פני, וצחקק כאשר סיפרתי לו מה קרה. "בואי נלך וניקח משקה," הוא הציע. "מה את רוצה?"

"ויסקי עם סודה ולימון," השבתי במרדנות. "לא אכפת לי אם אנדרו מתנגד."

פיטר חייך, נהנה לשחק את תפקיד השותף במזימת החופש הקטנה שלי. הייתי מלאת שמחה מהצעד הקטן שלקחתי לקראת עצמאות, ונהניתי עד בלי די, רוקדת, צוחקת ומתבדחת עד השעות הקטנות של הבוקר. פיטר היה רגיש באופן נפלא, והעניק לי את התמיכה שהזדקקתי לה. הרגשתי מושכת ומלאת חיים בפעם הראשונה מזה שנים.

 

לא ראיתי את פיטר במשך חודשים אחר כך. אנדרו ואני הגענו לפשרה מתוחה והחיים נמשכו במסלולם הרגיל. כאשר פיטר ביקר בבסיס בהבאנייה בפעם הבאה, הוא היה נרגש ממפגש "מקרי" שהתרחש בפיליפינים.

"ביקשתי מאלוהים שיאפשר לי להישאר בהבאנייה, את יודעת, אחרי הערב המופלא איתך, אבל להפתעתי המטוס שלי המריא כמתוכנן," הוא סיפר לי, נרגש עד בלי די. "הייתי אמור להיפגש עם קצין ואשתו בפיליפינים, וכאשר דפקתי בדלת, אישה מבוגרת בעלת שיער שיבה עמדה בפתח. החותן שלה ובתה לא היו עדיין בבית, והיא הזמינה אותי לכוס משקה. לא יכולתי להאמין שכמה דקות אחר כך מצאתי את עצמי מספר לה, לנעמי, על כל ההתנסויות שלי בטיבט. גילינו שהיה לנו הרבה מאוד במשותף מבחינה רוחנית, וגיליתי גם שהיא מקבלת מסרים מרמות גבוהות של תודעה."

"אתה מתכון כמו המתקשרת שאליה הלכת כשהיית צעיר?" שאלתי בסקרנות.

"לא, לא בדיוק. כמו אשתי, שִׁינַה, היא רגישה לרמות גבוהות ועדינות יותר של תודעה. היא מתפקדת כערוץ עבור כמה ישויות של עוצמה עליהן סיפרתי לך כבר. כשהיא אמרה לי את זה, הרגשתי צמרמורת בעמוד השדרה. ידעתי שזאת פגישה מאוד חשובה." פיטר המשיך, המילים שלו רודפות ומשיגות זו את זו. "עשינו מדיטציה ביחד, ונעמי קיבלה מסר מישות רוחנית גבוהה שאמרה לה שהיינו יחד בהתגשמויות רבות, וקובצנו כעת משני קצוות העולם למען משימה מסוימת."

לא אמרתי דבר והמשכתי לתפור. החלק הזה בעולמו של פיטר לא היה שייך לי. לא היה דבר בניסיון החיים שלי, שאפשר לי לשפוט את מה שהוא סיפר, ולכן רק הקשבתי לו בעודי דוחקת את תחושת אי הנוחות הקלה לקצה תודעתי.

בקיץ 1953 תקופת השירות של אנדרו בעיראק התקרבה לקיצה. הוא החליט לשלוח אותי ואת הילדים לאנגליה כדי שנוכל להתכונן לתחילת שנת הלימודים, והתכוון להצטרף אלינו מאוחר יותר. הוא קבע לנו מועד לטיסה. כאשר פיטר שמע על כך, הוא אמר שינסה לעלות לטיסת ההמשך, שתוכננה לנו אחרי נחיתת הביניים בטריפולי בלוב, כדי לעזור לי עם הילדים. הייתה לי תחושה מבשרת רעות, שאם אעלה על המטוס הזה משהו נורא יקרה. לא יכולתי להצביע על משהו מסוים, אבל התחושה הייתה מספיק חזקה, וניסיתי לשכנע את אנדרו לשנות את התאריך. לא יכולתי לשתף אותו בתחושותיי המוקדמות, לכן זה נשמע טיפשי, והוא התעלם מבקשתי. בלילה לפני שיצאנו שכבתי ערה כשבטני מתהפכת. למחרת עזבנו את הבסיס בעיראק. פיטר המתין בטריפולי כדי לפגוש אותנו. הוא ארגן הכול עבורנו, בכלל זה אגרטל עם פרחים מקסימים בחדר שבמלון. בילינו את היום בבריכה, והילדים הסתופפו סביבו. בערב הוא סידר שמישהו ישמור עליהם, ולקח אותי לארוחת ערב. נסענו על רצועת החוף בכרכרה, ואכלנו ארוחה משובחת. זה היה נהדר להיות מטופלת בצורה כזאת. פיטר היה ג'נטלמן מושלם, בלי שום רמזים לרגשות לא מתאימים. הייתי רגועה.

למרות שנאמר לו שהמטוס כבר במשקל עודף, ואין סיכוי לעלות עליו, פיטר היה נחוש למצוא עליו מקום. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נוכחתי בכוח החשיבה החיובית של פיטר. הוא הגיע לנמל התעופה למחרת בבוקר וגילה שמקום אחד התפנה, בדיוק לידי. כך ישבנו כל הדרך בחזרה לאנגליה, והוא העסיק ושעשע את הילדים במשך כל הדרך. כאשר הגענו לבסיס חיל האוויר בלִינְהָאם, המכונית שלו, לגונדה לבנה, חיכתה כדי לקחת אותנו לביתנו בצִ'ים. משם פיטר חזר ללונדון, לאשתו שינה.

שבועות אחדים לאחר מכן פיטר התקשר והזמין אותי לארוחת ערב איתו ועם אשתו. זה היה יום ההולדת השלושים וחמש שלי. קיבלתי את ההזמנה בשמחה. ברגע האחרון שינה לא הייתה יכולה להצטרף בגלל מיגרנה, ופיטר לקח רק אותי.

בלילה ההוא התאהבתי בפעם הראשונה בחיי. ליבי היה מלא עד להתפקע באהבה וברוך, ואף פיטר היה נרגש מעוצמת רגשותינו. חלק ממני רצה עדיין להתנגד לכך. זה לא היה נראה אפשרי, שאני, אישה נשואה, אתאהב בגבר נשוי. אולם בעת ובעונה אחת הרגשתי שזה מה שאמור לקרות. ידעתי בלי צל של ספק שאני צריכה להיות עם הגבר הזה, וכעת הבנתי גם למה הוא התכוון, כאשר אמר לי שאנו שני חצאים של שלמות אחת.

פיטר לקח אותי הביתה ובילינו את הלילה יחד. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי לגמרי שלמה. התמסרתי לכל מה שהחיים עם פיטר קאדי יביאו עבורי, מבלי לחשוב לרגע מה משמעות הדבר. הייתי חסרת אונים, לא יכולתי להתנגד לאהבה שהציפה אותי.

המחשבה הראשונה שלי למחרת בבוקר הייתה על אנדרו. הייתי חייבת לספר לו מיד. לא משנה עד כמה יהיה גדול הזעזוע, הייתי חייבת שהכול יהיה גלוי ופתוח. באופן מוזר פיטר לא היה מודאג לגבי שינה. "אנחנו כבר זמן רב לא חיים כגבר ואישה," הוא אמר. "סיפרתי לה על כל מה שקורה, והיא אישרה שאת הינך החצי השני שלי." עם זה לא יכולתי להתמודד. זה לחלוטין לא היה מובן לי. כתבתי לאנדרו וביקשתי ממנו להתגרש. הייתי מסוחררת מעוצמת האהבה שלי לפיטר, והייתי חייבת להיות איתו.

הייתי גם חייבת לספר לבני משפחתי מה קרה. פיטר סידר ששינה וחברה נוספת יישארו בבית עם הילדים לכמה ימים, בזמן שהוא הסיע אותי לצפון לפגוש את דודתי ואחותי. המשפחה שלי הייתה מזועזעת, וגיסי מיד סלד מפיטר. ואז הגיעה שיחת טלפון. זה היה אנדרו. "ברגע שהמכתב שלך הגיע, לקחתי חופשה מיוחדת," הוא אמר. "מצאתי שתי נשים מוזרות בביתי, וגירשתי אותן. איילין, את הרסת הכול. עשית דבר מחפיר. לעולם לא תדרכי בביתי שוב! ותתרחקי מהילדים – את לא מתאימה להיות אימא שלהם."

נותרתי חסרת מילים. אמרתי לילדים שאעדר למשך שלושה או ארבעה ימים. חשבתי שהגירושים יהיו תהליך הדרגתי, ושאני ואנדרו נדבר ונעבד את זה יחד. הפתאומיות של הניתוק הרסה אותי. לא ידעתי לאן לפנות.

פיטר לקח אותי חזרה ללונדון, לדירתה של שינה, ושם לא הפסקתי לבכות. שינה, באופן טבעי, הייתה חסרת סבלנות כלפיי, כך שפיטר הציע שניסע לכמה ימים לגְּלַסְטֶנְבֶּרִי. לי לא היה אכפת היכן אהיה, ונצמדתי לפיטר כאילו הוא חגורת ההצלה שלי. החיים הפכו פתאום לחלום בלהות.

 

גלסטנברי היא עיר עתיקה, שמאז ומתמיד נקשרה לעבר האזוטרי של בריטניה. יש המאמינים שהיא קשורה במלך ארתור, בעוד שאגדות אחרות מספרות שיוסף הרמתי הביא לכאן את ישוע כאשר היה ילד. העיר מלאה במעיינות ובאתרים מקודשים, ושמעתי לעיתים קרובות את פיטר מתייחס לעיר כמקום בעל כוחות מיוחדים. אני, בכל אופן, לא הייתי במצב שבו הייתי מסוגלת לחשוב על זה, ופשוט אפשרתי לפיטר להוביל אותי.

אחד המקומות שבהם ביקרנו היה מבנה מקודש לתפילה ומדיטציה. ברגע שנכנסתי, האווירה השקטה והשלווה הרגיעה אותי מעט. החדר היה פשוט, עם מספר כיסאות שסודרו במעגל וכמה תמונות לא מוכרות על הקיר. התיישבתי, עדיין חסרת תחושה והלומה מהכאב של היממה האחרונה. רק לפני כמה ימים היו לי חמישה ילדים, בעל ובית עם כל מה שרציתי בו. כעת לא היה לי דבר.

הכול היה באשמתי. רציתי את הילדים שלי, ובכל זאת עזבתי אותם – כל זה מכיוון שהייתי מאוהבת בפיטר, אותו אדם יוצא דופן, רב עוצמה. מעולם לא ידעתי אהבה כזאת. ליבי התכווץ כאשר הבטתי בו יושב בקצה השני של החדר, ליד שינה. אבל אז התחלחלתי שוב מהמחשבה על מה שעשיתי. איך יכולתי – אני, מכל בני האדם – להכניס את עצמי למצב כזה? תמיד היו לי רעיונות כה מהוגנים לגבי נישואים. הרעיון על גירושים זעזע אותי; לשכב עם גבר אחר היה משהו שאי אפשר היה לחשוב עליו. ובכל זאת עשיתי זאת.

כשזה קרה, כל מה שידעתי הוא שהייתי מאוהבת בפעם הראשונה בחיי, ושהיה עלי להיות עם פיטר. וכעת העונש שלי הוא להיפרד מילדיי. מעולם לא חשבתי ולו לרגע שאאבד אותם. הם יחשבו שנטשתי אותם ושיקרתי להם. האם פני בוכה עכשיו? איך בשם אלוהים ג'ניפר תסתדר? היא הייתה רק בת ארבע עשרה. בקושי יכולתי לחשוב על מה שהם עוברים.

וכעת מה אני עושה במקום המקודש הזה בגלסטנברי? בזמן שישבתי שם ואפשרתי לאווירת החדר לחדור בהדרגה אל תוך ייסורי, משהו הזכיר לי את שעת הבוקר בכנסייה השקטה והריקה, שאהבתי כשהייתי צעירה. התחלתי להתפלל, בדרך היחידה שהכרתי, ודיברתי אל אלוהים כאילו הוא אדם שיכול לשמוע אותי. ראיתי את פניו של אבי, טוב לב, חזק, אוהב, ורציתי שהוא יהיה איתי. הוא יבין אותי, ויאמר לי מה עלי לעשות. ממעמקי ליבי קראתי לעזרה. לא היה לי אף אחד, אלא אלוהים לפנות אליו.

"היי שלווה, ודעי שאני אלוהים."

הקול היה די ברור, ופניתי לראות מי דיבר. אלה לא היו יכולים להיות פיטר או שינה, ולא היה אדם אחר בחדר. הקול היה בתוך ראשי. האם אני מתחילה להשתגע? הייתי מאוד שקטה, נוקשה מרוב פחד, עיני עצומות לחלוטין. הקול המשיך: "צעדת צעד גדול בחייך. אבל אם תלכי אחר קולי הכול יהיה טוב. הפגשתי אותך ואת פיטר יחד למטרה מאוד מיוחדת, לעשות עבודה מסוימת עבורי. אתם תעבדו כאחד, ותביני זאת טוב יותר בבוא העת. רק בודדים הופגשו כך יחד בדרך זאת. אל תפחדי, מכיוון שאני אתך."

כאשר יצאנו מהמקום, אמרתי בקול רועד, "הייתה לי חוויה מוזרה ונוראה שם. שמעתי קול שדיבר אלי. הוא היה בתוכי. אני מפחדת שאני משתגעת." סיפרתי לפיטר ולשינה הכול, וציפיתי שהם יתייחסו אלי כאל אדם שעצביו התמוטטו. במקום זאת הם הקשיבו בתשומת לב מלאה. "זה נפלא, איילין!" הייתה התגובה של שינה כאשר סיימתי. "זה מאשר הכול. כעת אני משוכנעת שאלוהים הפגיש אותך ואת פיטר יחד."

נחרדתי והזדעזעתי. בעיני לא הייתה כאן שום סיבה להתרגשות. "תאמרי לנו שוב את המילים ששמעת," פיטר הפציר.

"היי שלווה ודעי שאני אלוהים," חזרתי לאט. "אני מזהה את המילים האלה. קראתי אותן איפה שהוא בכתבי הקודש."

פיטר ושינה היו משוכנעים ששמעתי את קולו של אלוהים. אני לא הייתי משוכנעת בכלל, ובכל זאת אם עלי לקבל כעובדה את מה ששמעתי, זה חייב להיות קולו של אלוהים. ככול שהרביתי לחשוב על זה, כך נהייתי מודאגת יותר. נזכרתי באנשים שאלוהים דיבר אליהם בתנ"ך. אבל אלה היו אנשים מיוחדים שנדרשו לעשות משימות מיוחדות. מדוע שידבר אל אישה שעזבה את בעלה וילדיה כדי 'לחיות בחטא' עם גבר אחר? ועדיין, היה כאן קול ברור, שאמר לי להקשיב והכול יהיה טוב בחיי. המחשבות שלי חזרו אל עשרת הדיברות. המילה 'ניאוף' הציקה לי. הקול אמר שאני עושה את הדבר הנכון, אבל כיצד הכול יכול להיות טוב?

פיטר אמר ששינה תהיה המורה שלי, כפי שהיא הייתה המורה שלו. לא הבנתי את שינה. כיצד היא יכולה לומר שהיא שמחה שפיטר ואני 'מצאנו זה את זו', כאשר הוא היה בעלה? היא חייבת לקנא בי מתחת לפני השטח, ובמוקדם או במאוחר היא תנסה לקחת את פיטר ממני. הייתי מבוהלת ממנה, והרגשתי שאיני יכולה לבטוח בה. אבל לא היה לי מקום אחר ללכת אליו. וכך, רק עם אהבתו של פיטר שהזינה אותי, ועם הקול המוזר שלחש בראשי, צעדתי אל תוך התקופה המפחידה ביותר של חיי.

 

>> לפרק הראשון מתוך 'מעוף אל מעבר לחופש'

>> לעמוד הספר

[1]^{Christian Science הייתה קבוצה שנוסדה בארצות הברית בסוף המאה התשע עשרה. חבריה האמינו שהמציאות הפיזית היא אשליה בלבד, ודגלו בשיטות ריפוי המבוססות על תפילה הפונה ישירות לצד הנפשי-רוחני של האדם.}

[2] _{Moral Re-Armament (MRA) נוסדה בבריטניה בשנת 1938 כתנועה רוחנית מוסרית. לתנועה היו שורשים נוצריים, אולם היא צמחה לתנועה עולמית שביקשה לאחד בני דתות שונות. במרכז האמונה עמדו 'ארבעת המוחלטים': כנות מוחלטת, טוהר מוחלט, חוסר אנוכיות מוחלטת ואהבה מוחלטת. התנועה קראה לחבריה להיות פעילים בשאלות חברתיות ופוליטיות, אולם האמינה ששינוי העולם יכול להתחיל רק בשינוי עצמי.}