ספר אימון לחיים בזמן מאתגר: 130 שנה לפילוסופיה של החירות

מאז אירועי ה-7 באוקטובר מלוות אותנו מילים כמו הפתעה, התעוררות והתפכחות. מילים אלו מבטאות תחושה של מעבר חד ממצב של חלום, שינה, אשליות, קונספציה שגויה ודימויים כוזבים אל מצב אחר. אבל מהו אותו מצב תודעתי שאליו אנשים לכאורה מתעוררים ומתפכחים? ומהו אותו מצב של חלום שממנו רוצים או צריכים להתעורר? איך נוצרת הפתעה אסטרטגית בשעה שכל הנתונים מונחים זמן ארוך קודם לכן אצל מי שצריך לדעת, להתריע ולהתכונן?

שאלה נוספת המלווה אותנו לאורך כל השנה האחרונה היא שאלת המוסר והאתיקה. בעוד שבימים שקדמו למלחמה התמקדו הסערות הציבוריות סביב שאלות אתיות, חוקיות ומוסריות הקשורות למדינה והתנהלותה, הרי שההלם לנוכח מעשי הזוועה העלה בנוסף אליהן שאלות יסוד על מקורות הרוע והיחס הנכון אליו. נושא שחרור החטופים חידד את שאלות המוסר עוד יותר.

גלי תחושות ההתעוררות וההתפכחות הם קצרי ימים. אפילו ההלם ששרר בימים ובשבועות הראשונים אחרי הטבח הנורא ב-7/10 פינה את מקומו לתחושות ולרעיונות שאינם מבטאים חשיבה שלא היתה כבר קודם בדיון הציבורי. השאלות הבוערות מטופלות בשתי דרכים עיקריות: מצד אחד, בניתוח קר של נתונים וסטטיסטיקה; ומצד שני, בניסיונות לייצר תובנות בהסתמך על 'תחושות בטן' ואמונות שונות. שתי הדרכים, דרך החשיבה המנתחת נתונים סטטיסטיים מחד ודרך התחושות והרגשות מאידך, הן דרכים שבסופו של דבר מגיעות למבוי סתום.

האם ישנה דרך אחרת?

היצירה החשובה ביותר של שטיינר

ב-15 לנובמבר 1893 התפרסם הפילוסופיה של החירות, ספר אשר לימים הגדיר אותו רודולף שטיינר כיצירה החשובה ביותר שלו, כמפתח הכרחי להבנת ספריו והרצאותיו ואף כיצירה היחידה שלו שתיזכר "לאחר אלפי שנים". 130 שנים מאוחר יותר, לנוכח מאורעות המגלמים בתוכם התגלות עוצמתית כל כך של רוע, אפשר למצוא בספר זה תשובות שנתן שטיינר להתמודדות עם אתגרי הרוע בתקופה שלנו. כבסיס לדיון בשאלת החירות מציג שטיינר בחלק הראשון של ספרו דרך מעשית הפתוחה בפני כל אדם להתעוררות מוחשית מאוד. הדרך אותה הוא מציג אינה כרוכה בשנים של הכנה ופרישות, אלא זמינה מיידית לכל מי שמוכן להתחיל לאמץ ולתרגל לשם כך את יכולת החשיבה שלו על מנת להפוך אותה לחשיבה בדרגה גבוהה יותר. לשם כך שטיינר מזמין את הקורא לעשות מסלול שמתחיל מהחשיבה הרגילה, ולוקח אותו צעד אחרי צעד עד להשגת היכולת לחשיבה אינטואיטיבית.

רבים מכירים תיאורים על אנשים שמחליטים להתחיל באימוני כושר בדרך להישגים יוצאי דופן כמו ריצת מרתון או ספורט השגי אחר. לשם כך קיימים מערכי אימונים מסודרים ונדרשת משמעת, התמדה ואימונים מפרכים יומיומיים. מעטים מכירים את האפשרות להקדיש מידה זהה של מאמצים לתחום הנפשי-רוחני - בדרך למימוש יכולת הקיימת פוטנציאלית בכושר החשיבה, שאותו נדרש להעיר לשם כך. ניתן להשוות את מצב החשיבה היומיומית למצב המדולדל של שריריו של נער שרגיל לשכב על הספה כל הימים. לעיתים, נערים כאלה מחליטים פתאום להתאמן בספורט ומממשים את הפוטנציאל החבוי של גופם. אך להבדיל מהמסלול הגופני, עליו אין אפשרות לרפרף מבלי לעשות את המאמץ הכרוך בהפעלת השרירים, את המילים הכתובות בספר הפילוסופיה של החירות קראו עיניים רבות מאוד גם מבלי להתאמץ ולעשות את המסלול החשיבתי שאליו שטיינר כיוון.

המסלול להתעוררות ולהתפכחות אותו מתווה הפילוסופיה של החירות כרוך במאמץ פנימי, מאמץ שיטתי חשיבתי אינטנסיבי, ובמצב של שגרה אין רבים המוכנים להשקיע מאמצים פנימיים כאלה. דבר זה התברר לשטיינר מייד לאחר פרסום הספר, שלא זכה לקבלת פנים נלהבת. מצד אחד, מטריאליסטים שללו את גישתו אל החשיבה. מצד אחר, מיסטיקנים שללו את גישתו לרגשות ולתחושות. כמה שנים לאחר פרסומו, עם התחלת פעילותו של שטיינר כמורה רוחני בחברה התיאוסופית, רכשו אמנם רבים מתלמידיו את הספר, אך רק מתי מעט מהם היו מוכנים להשקיע את המאמץ המחשבתי בלימודו ובתרגולו.

בהרצאה שניתנה בימים האחרונים של מלחמת העולם הראשונה דיבר שטיינר על הסיבות לכך שאנשים אינם מוכנים להתעוררות מחשבתית ומעדיפים להתבשם בידיעות מוכנות המוגשות להם כפרי בשל. זו היתה הסיבה שבמשך 25 שנים הוא לא הסכים להוצאת מהדורה נוספת של הספר החשוב ביותר בעיניו! "אינני מטיל ספק בדבר", כך אמר שטיינר בהרצאה לכבוד המהדורה השניה של הספר, "שאפשר היה למכור מהדורות רבות של הספר במשך השנים. אבל זהו הדבר היחיד שהיה קורה, ש'הפילוסופיה של החירות' היתה נמכרת וזהו זה. ובעבורי אין הדבר נחשב כלל ועיקר, שיסתובבו בעולם כך וכך עותקים מהספרים החשובים ביותר שלי. מה שחשוב לי הוא שהספרים יובנו ושאנשים יאמצו לעצמם את האימפולס הפנימי האמיתי של תוכן חיבורי." (27/10/1918 185GA)

בזמנים של משבר ישנם גם רגעים בהם נוצר סיכוי להתחלה חדשה. עם סיום מלחמת העולם נוצר מצב שבו אנשים היו מוכנים להתחיל בדרך אותה מתאר שטיינר בספרו ולכן הוא החליט להדפיס מהדורה חדשה. וכך מכיר כל מי שקורא מאז ב'פילוסופיה של החירות' את התוספות למהדורת 1918, תוספות חשובות ומאירות עיניים.

עוגן ההצלה בזמנים טרופים: האור הרוחי של החשיבה

גם היום הרבה אנשים שואלים את עצמם מה הלאה. גם היום מחפשים הרבה אנשים אחר אפשרויות חדשות. וגם היום, מתוך תחושה של אובדן דרך, יתכן וישנם הרבה אנשים המוכנים להיפתח לאפשרות, שהמפתח לחידות החיים טמון במקום לא צפוי, במקום זמין עבור כל אדם ויחד עם זאת, מקום שברגיל הוא לא גלוי לעין. לא זו בלבד שהחשיבה כשלעצמה אינה דבר שהאדם חווה ככוח נפשי העומד בפני עצמו. אלא שהחשיבה, כך מאמינים רוב האנשים היום, אינה אלא תהליך עיבוד של רשמים חיצוניים. המחשבות שלנו נחוות בדרך כלל כדבר מופשט, חסר חיים ואפור לעומת התחושות, הרגשות והרשמים. אין פלא לכן שרוב האנשים מכנים דווקא את תחושת הבטן שלהם "אינטואיציה".

עבור שטיינר ועבור מי שמתרגל את החשיבה שלו לפי הדרך שמתווה ספר המפתח שלו, החשיבה האנושית, אם מטפחים אותה בשיטתיות, יכולה לצמוח, להתמלא בכוח ולפתח יכולת אחרת באופן מהותי. את ספרו "הסף של עולם הרוח" (17GA) פותח שטיינר, בפרק בשם 'על האמון שאפשר לתת בחשיבה', במילים אלו: "החשיבה האנושית היא בעבור תודעת-היום הערה מעין אי העומד באמצע משבּרי חיי-הנפש הסוערים בהתרשמויות, תחושות, רגשות וכן הלאה. אדם מגיע למיצוי מסוים של התמודדות עם רושם, של תחושה, כשהוא תופש אותם, כלומר כשהאדם תפש מחשבה אשר מאירה את הרושם, את התחושה. אפילו בסערת רגשות ותשוקות יכול לבוא שקט מסוים, כשספינת-הנפש הצליחה לפלס את דרכה עד לאי של החשיבה."

עבור רבים מהאנשים בזמן הזה, אין אלו מילים מובנות כלל. דפוסי החשיבה אותה מבטאים מומחים ומדענים נחווים כסוג של ספקולציה שמנסה להתקרב למציאות, אך ללא הצלחה יתרה. המציאות עצמה נותרת מחוץ לתחום של החשיבה המופשטת, זו שמנסה לחבר נתונים ולהמציא תאוריות ומודלים בדרך של ניסוי וטעיה.

בתוספת לפרק השמיני ב'פילוסופיה של החירות' מתייחס לכך שטיינר: "אי אפשר לטעות בקלות שכזו בהבנתה של שום פעילות נפשית אחרת כפי שנהוג לטעות בהבנת החשיבה. הנפש האנושית מתחממת מהרצייה ומהרגישה אף בחוויה שנותרת לאחר פעולתן הראשונית. בחוויה שנותרת אחר פעילותה מותירה החשיבה אחריה בנקל תחושה של קור, לכאורה היא מייבשת את חיי הנפש. אך זה אינו אלא הצל המוטל בכוח של נוכחותה הממשית, אורגת האור, אשר חודרת בחום אל עומקן של תופעות העולם. החדירה הזו לעומק נעשית עם כוח הזורם בתוך פעילות החשיבה עצמה, שהוא כוח אהבה רוחני."

כאמור, אותה החשיבה המתוארת כאן אינה החשיבה אשר אנשים חווים בחיי היומיום. זוהי חשיבה שעוברת אימון שיטתי שהופך אותה מרצף שרירותי של תמונות-חשיבה ומתגובות אסוציאטיביות לגירויים לכוח תודעתי דינמי, נוכח וממשי. היא הופכת לחשיבה-מתבוננת, לחשיבה המאירה וחודרת את משמעות הדברים. באחת מההרצאות הרבות בהן ביקש שטיינר להמחיש באיזה קושי ומאמצים מדובר בדרך ההכשרה הזו, הוא תיאר זאת כך: אפשר להגיע רחוק מאוד בדרך של התאמנות רוחית, כשהאדם לוקח למשל את מה שכתוב ב'פילוסופיה של החירות' שלי, ועושה אותו לחוויה פנימית כזו שלו, "כך שיש לו הרגשה כזו: 'הספר נתן לי חומר למחשבה, אבל עכשיו אני יכול ליצור בעצמי מחדש את המחשבות, בדיוק כפי שהן כתובות בספר.' כשמישהו מתייחס לספר הזה – כי כך הוא כתוב - כפי שלמשל פסנתרן וירטואוז מתייחס למלחין בעת הנגינה של יצירתו, כך שהוא מנגן את היצירה מתוך עצמו [בעל פה]... או אז אפשר, בעזרת החלוקה הקפדנית של סדר המחשבות בספר הזה, להגיע לדרגה גבוהה של קתרזיס [רוחני]... שכן הספר הזה הוא אורגניזם מסודר, והעיבוד של המחשבות שלו גורמת לדבר שהוא מעין התאמנות פנימית." (31.08.1908, 103GA) למי שיצא להאזין לפסנתרן וירטואוז בנגינת סונטה של בטהובן למשל, יש מושג על איזה מאמץ שטיינר מדבר כאן.

אך התוצאות של העבודה על ה'פילוסופיה של החירות' אינן שמורות לאנשים כישרוניים בלבד. אימון קבוע בנגינת קטעים פשוטים בפסנתר, אם הוא נעשה בליווי הדרכה נכונה, מניב תוצאות עבור כל מי שמוכן למאמץ ולריכוז הנדרשים לכך, גם אם אין הוא ניחן בכישרון מיוחד. בדיוק כך מובטחת לכל אדם התקדמות בעבודה הפנימית שעבורה כתב שטיינר את ספרו. היכולות עליהן שטיינר מדבר נבנות כתוצאה מהתמדה ומאמץ רצופים. הפוטנציאל ליכולות אלו נמצא במצב רדום בכל אדם.

החירות של האינדיבידואל כמפתח להתמודדות עם הנטייה לרוע

אנחנו חיים בתקופה שבה האמונה על גבולות הידיעה האנושית הפכה מזמן לאינסטינקט, לדוגמה שכמעט ואין עליה עוררין מצד אחד, ומצד שני פורחות בתקופה שלנו האמונות בכוחות מאגיים קדומים, כוחות של ידיעה המושגת מתוך החייאת יכולות ואמונות מזמנים קדומים. הדרך של ההתעוררות וההתפכחות במסלול שאותו מתווה הפילוסופיה של החירות, היא דרך חדשה, דרך המתאימה למצב שבו אנחנו מצויים בעידן של האינדיבידואליזם. זוהי דרך לפיתוח ידיעה צלולה, דרך אשר שומרת על האדם שמתאמן בה מפני טעיה ואשליות.

החלק השני של הפילוסופיה של החירות עוסק בתרגול החשיבה האינטואיטיבית בדרכה אל רעיון החירות של האינדיבידואל. התובנה כי עשיית טוב בזמננו קשורה ליכולת החשיבתית-אינטואיטיבית של האינדיבידואל לוקחת את העיסוק האינטנסיבי ברעיונות שבספר היישר אל האקטואליה הטראגית של המאה ה-21.

בהרצאה ב-26/10/1918, עם סיום המלחמה שגבתה חיים של מיליוני אדם, אמר שטיינר שכדי לפצח את האתגר שמציב הרוע צריך פחות להתמקד במעשים הרעים עצמם, כי התמקדות כזו לא מביאה לפתרון של הרוע. במקום זאת צריך להבין דבר שקשה לקבלו והוא, שבאופן בסיסי בכל אדם מודרני קיימת נטייה אל הרוע, נטייה שיש רק לכל אדם כאינדיבידואל אפשרות לפתור ולרפא בעצמו.

בהרצאה אותה נתן למחרת, שניתנה כאמור לכבוד המהדורה השניה של הספר 'הפילוסופיה של החירות' אמר שטיינר: "מה שכתבתי אז (ב-1893) היה "אינדיבידואליזם אתי". כלומר, היה עלי להראות, כי האדם אינו יכול להיות חופשי יותר, אם מעשיו אינם נובעים מרעיונות כאלה, ששורשיהם נעוצים באינטואיציות של אינדיבידואליות אנושית אחת. האינדיבידואליזם האתי הזה, שהוא היעד האתי האחרון של האדם, מכיר רק ברוח חופשית אשר מתאמצת להשתחרר מצד אחד מההכרח של חוקי הטבע ומצד שני מההכרח של כל חוקי מוסכמות-המוסר הקונבנציונלי. רוח אינדיבידואלית כזו בוטחת בכך, שבתקופה שבה הנטיות לרוע עולות באדם, כפי שתיארתי זאת אתמול, שבתקופה זו האדם מסוגל, אם הוא מתעלה בעצמו אל האינטואיציות [של החשיבה החופשית], להמיר את הנטיות לרוע בטוב, טוב המתאים לתקופת נפש התודעה, טוב אנושי באמת."

תרבות של אינדיבידואליזם אתי

בהקדמה למהדורת 1918 של הפילוסופיה של החירות כתב שטיינר, שבספר הזה הוא בנה את היסוד, את הקומה הראשונה לבניין, שלאחר מכן נבנו עליו קומות נוספות של מדע הרוח אותו הוא פיתח בהמשך: "הפילוסופיה של החרות אינה מכילה תוצאות ייחודיות של מחקר רוחי בדיוק כפי שאינה מכילה תוצאות ייחודיות של מדעי הטבע. אבל על התוכן שיש בה, לא יוכל לדעתי אותו אדם לוותר, אשר שואף לביטחון באשר לידע [רוחי] כזה."

תהליך ההתאמנות אליו מוביל הספר הפילוסופיה של החירות מבוסס על גילוי תהליך של ידיעה. שטיינר מוליך את המתאמן אל תוך תהליך ידיעה שהוא תהליך אורגני, תהליך של צמיחה. בהמשך אותה ההרצאה, בה הוא משווה את ההתאמנות בחשיבה על פי הספר להתאמנות של פסנתרן, שטיינר דיבר על המשמעות המקורית של המושג "ידיעה". בגרמנית, המילה ל"ידיעה" אינה רבת משמעויות כמו בעברית, ושטיינר רתם את השפה העברית כדי להבהיר את הנושא: "בזמנים, שבהם אנשים עדיין תפסו דברים רוחניים באופן ריאלי יותר, היתה למושג "ידיעה" [בגרמנית Erkenntnis] משמעות עמוקה בהרבה, ריאלית בהרבה מאשר היום. תקראו בתנ"ך מה זה אומר 'וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ', או כשנאמר על אדם כזה או אחר בתנ"ך שהוא 'ידע את רעייתו'. אין צורך להתאמץ במיוחד כדי להבין שהכוונה כאן היא להפריה. וכמתבוננים בפתגם ביוונית "דע את עצמך", אין הכוונה להתחפר בתוך עצמך, אלא: הפרה את עצמך עם מה שזורם אליך מהרוח שבעולם סביבך".

למי שמתאמן על חשיבה סביב המושגים "ידיעה", "לדעת", "ידע" וכל הטיותיהם בשפה העברית, יש את הזכות לעבוד עם שפה המבטאת באופן ישיר ביותר את הרעיונות של הפילוסופיה של החירות. בפרק החמישי, 'הידיעה של העולם', כותב שטיינר: "הודות לכך, שהחשיבה שלנו יוצאת אל מעבר לקיום הנפרד שלנו כבודדים ומתייחסת להוויית העולם הכללית, עולה אצלנו הדחף לידיעה." הידיעה היא תוצאת תהליך של הפריה וחיבור ישיר אל העולם.

הקריאה והלימוד של הפילוסופיה של החירות בתקופה קשה כמו זו יכולים להראות כעיסוק תלוש שאינו מתייחס לסערת הרגשות שבפנים ולשיח שמסביב. אך אם מביטים על השאלות אותן הזכרתי בפתיחת המאמר לאור הרעיונות והתובנות שהספר נותן ביד רחבה, מובטח למי שעושה את המאמץ שימצא לא מעט שקט פנימי ויכולת לעסוק בשאלות הבוערות באופן שבו גם התשובות להן יתבהרו יותר.

מעבר לכך, מניסיוני הצנוע אני יכול להעיד, שלימוד משותף בקבוצה של הפילוסופיה של החירות הוא חוויה חברתית ומחשבתית ייחודית. אפשר רק לדמיין מה היה עולה בגורל התנועה האנתרופוסופית והענפים המעשיים שלה, אם היו יותר אנשים שהיו הופכים את הפילוסופיה של החירות  לעמוד התווך של העיסוק הרוחני האישי שלהם, ואם ניתן, גם הקבוצתי שלהם. הספר המאתגר שפרסם שטיינר לפני 130 שנה עוד לא התגלה ככוח תרבותי ממשי, גם לא לתלמידי מדע הרוח. לכשיתגלה יום אחד, תצמח סביב העיסוק במחשבות הכתובות בו תרבות של אינדיבידואליזם אתי.

* כל הציטוטים מובאים מהמקור הגרמני. תרגום: אמנון ראובני