הקדמה: איך נחקר הנושא

במהלך שנותיי כיועצת ביוגרפית הבחנתי שמשתתפים בסדנאות ביוגרפיה ומטופלים רבים עוברים שינוי לטובה בחוויית חייהם עם הפיכתם לסבים ולסבתות. אך הסבתאוּת,  לעומת ההורות, מעולם לא עלתה כנושא לטיפול בתהליך הביוגרפי. התבוננתי בתופעה זו אך לא העמקתי בה. לפני כשלוש שנים נולדה נכדתי הראשונה, מיה. עם כל הניסיון והידע שצברתי במהלך השנים, החוויה הייתה מפתיעה, וחיי עברו שינוי גדול.

איך יוצרים גוף ידע בנושא זה? בידע הביוגרפי, עד כמה שהצלחתי לבדוק במקורות, הוא לא נחקר. גם בעבודתו של שטיינר לא מצאתי התייחסות ישירה לתופעה. כמורה לביולוגיה אני יודעת כיצד לערוך עבודת חקר, אך בתחום זה נדרשתי לכלים ולחשיבה מסוג שונה לגמרי. עמדו לרשותי הידע של שטיינר, בייחוד הידע של סוד הגילאים, של בניית איברי הרוח ופעולתם של חוקי הקארמה, וכן הניסיון שלי עם מטופלים ותלמידים רבים לאורך השנים. ובעיקר, עמד לרשותי עולם החוויות שלי ושל חברות קבוצת החקירה ששותפות לעבודתי בשנים האחרונות, קבוצה המורכבת ברובה מיועצות ביוגרפיות, שאת רובן הכשרתי, וממשיכות להיפגש איתי באופן סדיר מזה כ-12 שנה כדי להעמיק בידע.

כדי להתמקד בחקר, החלטתי לבחור את ציר הסבתאוּת מנקודת מבט נשית: אני כנכדה; אמא שלי כסבתא; אני כסבתא.

נושאי החקר לפי סדר:

אני כנכדה

אמא שלי כסבתא

אני כסבתא

אני כסבתא מנקודת ראות קארמתית

סבתא ואמא כמקור לחקר הבנת הקארמה האישית.

התהליך נבנה בכל שלב לפי נקודות ההתייחסות הבאות:

א. הצגת שאלת החקר.

ב. חיבור לחוויות האישיות.

ג. בעזרת התבוננות וחשיבה, בחינת ההיבט הרוחני והקארמתי שמייחד את החוויות ומשותף לכולן.

ד. מציאת הידע של שטיינר הקרוב ביותר לנושאים העולים, לימוד הידע והעמקה בו.

ה. חיבור בין החוויות — לחשיבה עליהן — לידע של שטיינר ולידע הביוגרפי, ומתוך כך יצירת ידע חדש בדגש על חוקי         הקארמה המאפיינים.

ו. ניסוח מסקנות מעשיות התורמות להתבוננות ממוקדת       ועמוקה יותר בתהליך הייעוץ הביוגרפי.

ז. שאלות המשך וכיווני חקר נוספים.

אתגר גדול היה לבחור את נושאי החקר ואת מתודת ההתייחסות, ואתגר מסוג אחר היה להביע במסגרת המצומצמת של מאמר זה את עושר הרעיונות, החוויות והידע שעלה במחקר. כדי לשמור על הרוח החיה של המאמר, בחרתי להביא רק חלק מנושאי החקר, את הקווים העיקריים של התהליך ותמצית של נקודות ההתייחסות.

הערה חשובה: לאורך התהליך עלו חוויות אישיות בצורתן הגולמית, אך ההתבוננות בהן הייתה לאור ההיבט הרוחני ולא דרך ההיבט הנפשי.

ברצוני לציין שאני מחזיקה בתוכי את התמונה של כל הרצף הביוגרפי של החברות בקבוצת החקר, כולל את שלב ההורות והקארמה האישית שלהן, אך לא אפרט את ההיבטים שאינם קשורים לסבתאוּת.

פרק ראשון: אני כנכדה

שאלת החקר: מה היה מקומה של סבתא בחיבור להיבט הרוח בחיי

סיפורה של גלי אדר: סבתי שושנה

סבתי שושנה אהרונסון ז"ל, סנקה בפי יקיריה, הייתה אישה קטנה עם נוכחות גדולה. היא אהבה לספר סיפורים וידעה לרתק את קהל שומעיה המגוון להפליא. היא הייתה חרוצה, עבדה ללא הרף וניהלה, עד יומה האחרון, בגיל 94, את חנות הפירות שבחצר ביתה בחדֵרה, פירות אשר גידלה כחקלאית גאה.

ביליתי הרבה בביתה, תכופות וארוכות, והיא תמיד טיפלה בי במסירות ובנתינה ללא תנאי. עד עתה אני חשה על עורי את מצעי הכותנה המעומלנים והמגוהצים שתמיד היו מוכנים עבורי.

חקר הסבתאוּת מעלה את דמותה בעיניי, ומציף בתוכי את השאלה: מָהֵם ההיבטים הרוחניים בחייה שהיו כה חשובים לדרכי? עולה בי צילום בשחור לבן של מאיה פליסצקאיה רוקדת — תמונה שהופיעה בספר ברוסית שהכיל תמונות מהודרות של קטעים מהופעותיה. הספר היה מונח על מדף בסלון ביתה של סבתי, וכילדה הרגשתי דחף להתבונן בו שעות. פליסצקאיה, פרימה בלרינה רוסייה ממוצא יהודי, בעלת שם עולמי, הייתה בתה של רחל, בת דודתה של סבתי, חלק ממשפחה ענפה ומגובשת אשר נותרה ברוסיה. סיפוריה של סבתי על משפחה זו ועל קורות חייה המופלאים של מאיה היו חלק מעולמי. לימים זכתה סבתי לארח את מאיה, אשר בשנות ה-70 לחייה ניהלה להקת מחול ספרדית, ובמסגרת זו באה לסיור הופעות בארץ ואף זכינו לראותה מופיעה על הבמה.

סבי, אבנר אהרונסון, היה הבן של צבי אהרונסון — האח השני בסדר האחים לבית אהרונסון מזיכרון יעקב. מהרגע שהתחתנה עם סבי, כ-14 שנים אחרי מותה של שרה אהרונסון, הייתה סבתי מעורבת מאוד בחיי משפחה זו. היו לה סיפורים רבים על הדמויות המעורבות, סיפורים שהסתובבו רק במשפחה, וגם לא מעט דעות פרטיות משלה על האירועים. סבתי ניחנה בעניין עמוק בעולם ובבני אדם, והייתה לה יכולת מיוחדת לספר את סיפורם. בשאלותיי הרבות הצלחתי למשוך מתוכה את הסיפורים האלה.

סבתי הפכה למתווכת חשובה בעבורי לאיכויות רוחניות אשר אפיינו את פועלם של מאיה פליסצקאיה ושל בני משפחת אהרונסון, ולדמויות שהן חלק מעולמי. החוויה הפנימית שלי כילדה הייתה שערכים גבוהים הם שמובילים את חיי האדם, ושכאשר האדם פועל מתוך ערכים אלו — יכולתו היא עצומה. הבנתי שהאדם יכול ליצור את עולמו, שהעולם פתוח, שהחיים מעניינים ומסעירים ושאין הבדל בין הדרכים של גבר לאישה.

כשעתיים לאחר מותה נתן לי הקשר המיוחד עם סבתי מתנה גדולה. בגיל 94, חצתה סבתי את הכביש ברחוב ביאליק בחדרה, רחוב לידו התגוררה כ-50 שנה. היא חצתה במעבר חציה, אך זה לא הגן עליה מפגיעת מכונית. כעבור זמן קצר נקבע מותה. כאשר אמי ואני הורשינו להיכנס לחדר בו הייתה, וישבנו לצדה, שמעתי לפתע שירה מופלאה. אין לי מילים לתאר חוויה זו. השירה הגיעה מהשמיים ועטפה הכול, נועם אין קץ אפף אותי. ניסיתי בכל כוחי למצוא את הדרך שחוויה זו לא תתפוגג, ובו-זמנית ידעתי ששירה זו מיועדת לסבתי שעוברת כעת בשערי שמיים, ושאני זוכה לה מכוח החיבור שלי איתה.

סיפורה של מרים פטרי: סבתי מריה

גדלתי והתחנכתי בארץ קומוניסטית. סבתא בקושי למדה 2–3 כיתות, אבל קראה הרבה ואהבה מוזיקה קלאסית. היא הייתה מסוגלת לבכות מהתרגשות כשאמא שלי ניגנה בפסנתר איזו יצירה של שופן. בשנות ילדותי היא גרה בביתנו, ולמעשה היא גידלה אותי, כי אמא עבדה שעות לא שגרתיות כנגנית באופרה. הייתה לה סבלנות אינסופית איתי — היא הקריאה לי סיפורים, שיחקה איתי משחקי דמיון בהם הייתה שותפה לעולמי. בו-זמנית, השהייה בחברתה כללה גם תקופות שבהן העצב הציף אותה, העצב על אובדנים רבים בחייה — אובדן אמה בילדותה המוקדמת, אובדן שלושה מילדיה, שתיים כתינוקות ואחד כבוגר. בתקופות אלו ניסיתי לשמח את לבה, אבל נותרתי חסרת אונים מול תהום העצב שלה.

סבתא שלי הייתה קתולית מלידה, אך התגיירה עקב נישואיה לגבר יהודי, סבי. היא המשיכה ללכת לכנסייה וחיה בשלום בין שתי הדתות. היא לימדה אותי את תפילת האדון ועוד תפילות, ועד גיל ההתבגרות, בו האידיאולוגיה הקומוניסטית החלה להשפיע עליי, הייתי מתפללת כל לילה. מאוד אהבתי ללוות אותה לכנסייה. אהבתי את השקט, את הריח, את חלל הכנסייה, את צלילי העוגב, וממש חשתי את הקדוּשה שבמקום.

בהיותם קומוניסטים נלהבים באותם ימים, הוריי לא האמינו ברוח, ואת החיבור לאמונה קיבלתי מסבתא, את החיבור לאלוהות, בלי דוֹגמות, חיבור עמוק לכנסייה ולרוחו של כריסטוס. הרגשתי שאצלה האמונה היא ממשות.

מתוך השיתופים (אשר מתוכם הבאתי רק שניים) שביטאו את החוויות של החיבור לילדה שבתוכנו וכללו תיאור דמותה של סבתא, עלה שסבתא מהווה לרוב מקור של חום, צמיחה, עוגן לחיים. הקשר איתה הוא קשר של מתנה לחיים, קשר שמביא טוב ותומך בהתפתחות. ברמה הרוחנית יש והוא פותח ערוצים להיבטים הגבוהים של החיים.

בוחרים הורים. וסבתא?

ביחסי ילד-הורים קיימת לעיתים מורכבות נפשית שאינה מאפשרת ראייה של ההיבט הרוחני שבקשר, אלא אם עושים עבודה פנימית של חיבור לקארמה, דרך ייעוץ ביוגרפי או בדרכים אחרות אשר מאפשרות הבנה של המשמעות הקארמתית של הבחירה דווקא בהורים האלה. שטיינר מרמז על מורכבות הקשר הזה כאשר הוא מתאר את התקופה שעוברת הנפש לפני הולדתה בגוף חדש:

אחת החוויות המזעזעות נחווית כאשר הרואה הרוחי מפנה את מבטו בעולמות הרוח אל הנפשות שבדרכן להיוולד, והוא רואה איך הן מחפשות על האדמה את מי שיכולים להפוך להוריהן. בזמנים הקדומים, הדבר היה עוד יותר חשוב מאשר בזמננו. אבל עדיין, הצפייה בנפשות הללו היא תמיד אירוע מטריד מאוד, ויכולה ליצור רשמים שונים ומגוונים. הייתי רוצה לתאר כאן חוויה אחת אמיתית.
נפש שמתכוננת להתגשם יודעת, למשל, שעבור התגשמותה הבאה היא תהיה זקוקה לצורה מסוימת של חינוך, לסוג מסוים של ידע, שאותו עליה לרכוש בגיל מאוד צעיר. כאשר היא מסתכלת למטה, היא רואה שבתנאים מסוימים יש לה אפשרויות להשיג ידע זה. אבל לעיתים קרובות קורה שכדי לעשות זאת, יהיה עליה לוותר על זוג ההורים שמבחינות אחרות היו יכולים להעניק לה חיים מאושרים ביותר, והיא נאלצת להגיע דרך הלידה להורים אחרים, שאולי לא יוכלו להבטיח לה חיים מאושרים. אילו תעדיף את הזוג הראשון, יהיה עליה לומר לעצמה: "לא אוכל להגיע לדבר שהוא דווקא המהותי ביותר עבורי". תהיה זו טעות אם נאמין שכל תנאי הקיום בעולם הרוח שונים כל כך מהתנאים על האדמה. אם כן, אנו רואים נפשות שלפני הלידה מתלבטות במאבקים פנימיים קשים מאוד. למשל, נפש כזאת אומרת לעצמה: "בשנות ילדותי אולי יתעללו בי הורים קשים ואלימים." המצב הזה יוצר קונפליקטים פנימיים איומים בתוך הנפש, ובעולם הרוח אנו פוגשים נפשות רבות המכינות את התגשמותן הבאה ומתייסרות בגלל קונפליקטים פנימיים קשים ביותר. עלינו להבין את העובדה, שבעולם הרוח המאבקים הפנימיים האלה אותם חווה הנפש מהווים עבורה במובן מסוים מעין עולם חיצוני המשתרע מחוץ לנפש. בעולם הרוח, מה שתיארתי כעת אינו מוגבל אך ורק למאבק בתוך הנפש, למעין קונפליקט רגשי, אלא המאבקים הללו מושלכים החוצה, ונמצאים, במובן מסוים, סביב הנפש. אפשר לקלוט בתמונות ברורות מאוד אימגינציות שמראות לנו עד כמה הנפש קרועה וחצויה בתוכה בדרכה להתגשמותה הבאה. כמובן, כאשר אנו רואים את המצב הזה, אנו יכולים להבין בקלות מדוע אנשים כה רבים מתנגדים למדע הרוח. הם היו מעדיפים שלאחר המוות נוכל להיכנס מייד למצב של אושר עילאי נצחי. אבל אין זה כך. וטוב שהדברים הם כפי שהם, כי בסופו של דבר, הודות לתנאים אלה ישיג העולם יותר בבטחה את דרגת המושלמות שאליה עליו להגיע.^[1]

קטע זה מעלה שאלות עמוקות על הקשר עם ההורים, אך החקר שלנו מתמקד בנושא הסבתאוּת. ברורה לנו חשיבות הקשר עם ההורים בבניית הקארמה, אך לכל זוג הורים שבחרה הנשמה — גם להם יש הורים, ולעיתים הם סבים וסבתות מאוד פעילים ומעורבים.

שטיינר לא מרחיב בהיבט זה, אך אם הקשר עם הסבים והסבתות הוא אכן קשר מתנה,^[2] האם ייתכן שלפני הלידה, בשלב שבו אנו בוחרים את "קשרי העבודה" הקארמתיים בחיים, את התיקונים שעליהם נעבוד, את הקשיים שעימם נתמודד בחיים, אנו זוכים גם לכלי-עזר ולקשרים תומכים? אם כן, בסבתאוּת יש פוטנציאל לכך כקשר תומך. יפה התמונה שהורים יש שניים, בעוד שסבים יש ארבעה. ארבעה שבילים לטוב ולתמיכה. כאשר הקשר עם הסבים איננו קשר חיובי ותומך דווקא, יש בו חופש יחסי, ההתנתקות ממנו קלה יותר ומשאירה פחות משקעים בנפש מאשר במערכת היחסים עם ההורים.

מבחינת התהליך הביוגרפי חידדו בי שאלות הקשר לסבים את החשיבות של חוויית האדם כנכד/ה. כאשר מסתכלים על התהליך הביוגרפי, חשוב ביותר להתבונן בפוטנציאל של האדם, במשאבים הרוחניים שלו, בכוחות האני הפועלים בקרבו ועוזרים לו להתמודד עם ההיבטים הנדרשים לתיקון. מול החוויות הקשות והמפגשים בהם יש אתגר, מביא האדם את הכישרונות הייחודיים לו, את הכוחות ואת "קשרי המתנה"  התומכים בגורלו. דמותם של הסבים והסבתות היא הזדמנות להעמקה בהתבוננות בכוחות אלה.

פרק שני: אני כסבתא

שאלת החקר: מה משמעותה הרוחנית של הסבתאוּת

התפתחות אברי הרוח

בבסיס הידע הביוגרפי, בסוד הגילאים, נמצאת התמונה של התפתחות התודעה האנושית. לפי שטיינר, כל שבעון בחיי האדם הוא למעשה השתקפות של מצב תודעה באבולוציה של האנושות;^[3]  וכדי להבין אירועים בחיי האדם, יש להבין גם את עומק התמונה של התודעה הנמצאת בבסיס הגיל שבו מתרחש האירוע.

על פי שטיינר, אברי הנפש (נפש התחושה, הנפש השכלית ונפש התודעה) נבנים כאשר האני נכנס ומתחבר לגופים, בין

הגילאים 21–42. מגיל 42 אמורים להתפתח בעתיד האנושות אברי הרוח (רוח העצמיות, רוח החיים ואדם הרוח), אשר נבנים בתהליך הטרנספורמציה של הגופים והנפשות דרך הפעולה של האני הפועל עליהם מבחוץ.

נושא הסבתאוּת שייך מבחינה ביוגרפית לשלב בניית אברי הרוח (השבעונים לאחר גיל 42). מה הם התהליכים המאפיינים שלב זה בהתפתחות התודעה האנושית?

במהלך המחקר, מתוך העמקה בחוויית הסבתאוּת, הבנתי שחוויה זו קשורה לתהליכים של חיבורים והפרדות המהווים תנועה בסיסית בחיים.

במהלך 21 השנים ראשונות בחיי האדם נבנים הגופים: הגוף הפיזי, האתרי והאסטרלי. בגיל 21 האני, הניצוץ הרוחי באדם, נפרד מעולמות הרוח ונכנס בהדרגה לגופים. מגיל 21 ועד גיל 42, יש תהליך של חיבור בין האני לגופים, כאשר היצירה החדשה שנולדת היא הנפש האנושית.

מה מאפיין את מצב התודעה של יצירה אנושית הנעשית מתוך חיבור?

זהו מצב של יצירה בלא מודעוּת לחוקים הנמצאים בבסיס היצירה. יצירה כזו מתרחשת לדוגמה ברגע ההתעברות. בני האדם מסוגלים ליצור יצירה חדשה, תינוק, הם מודעים לכוח היוצר שברשותם, אך אין להם מודעות ערה לכוחות המעורבים בתהליך, הן ברמה הרוחנית והן ברמה הביולוגית. דוגמה נוספת: בשלב ההתאהבות בקשר בין בני זוג, יש חיבור, יש ידיעה של השני שנובעת מהחיבור, יש יצירה של קשר, אך אין מודעות ערה לכוחות הפועלים במפגש. לעיתים רק כשנפרדים אפשר להתחיל לנתח ולהבין מה קרה במפגש. כך גם אהבת האם לתינוקה. האם מחוברת לתינוק ומתוך כך יש לה ידיעה על מצבו, על הפעולות הנכונות עבורו. ידיעה זו היא לרוב אינסטינקטיבית-אינטואיטיבית. אלה דוגמאות לכוח העצום, לסוג האהבה שמאופיין בחיבור שמוביל לחוויה, הוויה וידיעה המסוגלת ליצור משהו חדש.

תהליך זה של יצירה מתוך חיבור מאפיין את נפש התחושה (גילאי 21–28), שבה האני מתחבר לגוף האסטרלי, ואת הנפש השכלית (גילאי 28–35), שבה האני מתחבר לגוף האתרי. בבניית הנפש השלישית, הגבוהה ביותר, נפש התודעה (גילאי 35–42), האני מתחבר לגוף הפיזי, אך בנוסף נוצר פוטנציאל לתהליך חדש. האני יכול להפוך מודע לעצמו, כלומר, האדם יכול להפוך מודע למהותו הרוחנית הפנימית, וזוהי המודעות העצמית האמיתית. נהוג להאמין שהמודעות לרגשות, למחשבות או לרצונות שלי היא מודעוּת עצמית. אך על פי שטיינר, מבחינת האני, מודעוּת עצמית אמיתית מתחילה כאשר האדם מזהה את גרעין מהותו הפנימית, את האני שלו.

בנפש התודעה מתגלה לראשונה טבעו האמיתי של האני. בעוד שבתחושה ובאינטלקט הנפש הולכת לאיבוד בדברים אחרים, כנפש תודעה היא תופסת את מהותה שלה עצמה. לכן, את האני הזה נפש התודעה יכולה לתפוס רק על ידי פעילות פנימית מסוימת. התמונות המנטליות של אובייקטים חיצוניים נוצרות בזמן שהאובייקטים האלה באים והולכים; והן ממשיכות לפעול באינטלקט בזכות עצמן. אבל כדי שהאני יתפוס את עצמו, הוא אינו יכול רק להביא את עצמו; הוא חייב קודם כול להרים את מהותו מתוך המעמקים שלו דרך פעילות פנימית כדי לקבל מודעוּת אודותיו. עם התפיסה של האני ‒ באמצעות התבוננות עצמית ‒ מתחילה פעילות פנימית של האני. דרך פעילות זו, התפיסה של האני בתוך נפש התודעה מקבלת משמעות שונה לגמרי עבור האדם, מאשר ההתבוננות בכל מה שמגיע אליו דרך שלושת הגופים ודרך שתי הנפשות האחרות. הכוח אשר מאפשר את התגלות האני בנפש התודעה הוא אותו הכוח שמתגלה בכל שאר העולם. אך הוא אינו עולה באופן בלתי אמצעי בגוף ובאברי הנפש הנמוכים יותר, אלא מתגלה באופן הדרגתי דרך ההשפעות שלו. ההתגלות הנמוכה ביותר היא ההתגלות דרך הגוף הפיזי; אחר כך הוא עולה שלב אחר שלב עד למה שממלא את הנפש השכלית. אפשר לומר שעם כל צעד בעלייה הזאת מוּסַר אחד מהצעיפים שכיסו את הנסתר. במה שממלא את נפש התודעה, הדבר הנסתר הזה נכנס למקדש הפנימי ביותר של הנפש ללא עטיפה. אבל הוא מראה את עצמו כמו טיפה מתוך הים של הרוחניות הנמצאת בכול. כאן האדם חייב קודם כול לתפוס את הרוחניות. הוא חייב לזהות אותה בתוך עצמו; לאחר מכן הוא יוכל למצוא אותה גם בהתגלויותיה.^[4]

זהו השלב שבו האדם מכיר במהותו האלוהית ופועל מתוכה. תהליך זה בא לידי ביטוי באינדיבידואציה, במהלכה יוצר האדם את זהותו הפנימית מגרעין אישיותו, האני. תהליך זה מצריך בחינה של כל המעטפות של חייו, מעטפות כגון נורמות חברתיות ודפוסים שהופנמו, ובו-זמנית פיתוח היכולת להקשיב לקול הפנימי שבתוכו, קולו של האני, הניצוץ הרוחי בתוכו, המדריך הפנימי שמקורו בעולם הרוח ושמגלם את עקרונות עולם הרוח של האמת והטוב. כמובן, קיימות נורמות מוסריות שונות בחברות שונות, ובזמנים שונים, אך אין זה סותר את העובדה שיש טוב ויש רע, יש אמת ויש שקר. גם אנשים הטוענים שהטוב והרע הם יחסיים יודעים לזהות טוב אמיתי כשהם פוגשים בו. השאלה היא, עד כמה אדם או חברה הגיעו בהתפתחותם לאפשרות לגלות ולהביע הבחנות מוסריות אלה. משמעות ההתפתחות היא שהאדם מתחיל יותר ויותר לכוון את כוחות הנפש שלו בהתאם לעקרונות המוסר, בהתאם לעקרונות של האמת והטוב מעולמות הרוח. כל זה מתרחש באופן הדרגתי, עד אשר האני יהיה מלא ברוח, והנפש כולה תהיה מוכתבת על ידי הרוח. פעילות זו ממשיכה ומגיעה לבשלותה בשלב "רוח העצמיות", השלב שבו מתחילה בניית אברי הרוח, תהליך הקשור בבחירה של האדם לעבוד על ההתפתחות הרוחנית של עצמו.

אם כך, אפשר להגדיר את השלב הבא בהתפתחות האדם, את רוח העצמיות, כהתגלות עולם הרוח בתוך האני. זאת הנקודה שבה האני נהפך לאדון הנפש. זאת נקודת המפנה שבה מצד אחד האני נפרד מהשפעת הגופים, ובכך הופך לאדון הנפש, ובו-זמנית יכול להמשיך את מסעו לשלב הבא של בניית אברי הרוח. בעוד שאברי הנפש נוצרים מחיבור, בניית אברי הרוח נעשית מתוך הפרדה. האני נפרד מהגופים שלפני כן חדר אליהם, וכעת הוא ממשיך לפעול על הגופים מבחוץ.

מה מאפיין תהליכים של הפרדה? בתהליכים של הפרדה יש ערוּת המסוגלת להבין את הכוחות הפועלים והיוצרים. דוגמה לכך היום היא פעילות המדע המערבי, שבזכותו האדם מודע לחוקים הפועלים בעולם החומר, ומתוך הבנה של חוקים אלה הוא יוצר בעולם זה. למשל, הוא בונה מכשירים בעזרת הטכנולוגיה. היכולת לבנות מטוס או חללית המגיעה לירח מוכיחה שהאדם אכן גילה את החוקים הנכונים ושולט בהם. בכל עולם שבו אנחנו יודעים מתוך ערוּת את החוקים ויכול ליצור ולבנות בו, אנחנו הופכים ליוצרים. בעידנים עתידיים יוכל האדם להגיע למודעות לא רק לכוחות הפועלים בעולם הפיזי החיצוני, אלא גם לכוחות שפועלים בבסיס העולמות האסטרלי, האתרי והפיזי (הפנימי) או, במילים אחרות, לרמת הישויות הפועלות בכל העולמות, וכך יהפוך האדם ליוצר בכל העולמות האלה.

בניית אברי הרוח אמורה להתרחש בין גילאי 42–63. אבל מדובר כאן במצב עתידי, מאחר שהאנושות, על פי שטיינר, עדיין עסוקה בבניית נפש התודעה. יחד עם זאת, למרות שבניית אברי הרוח תסתיים בעידנים עתידיים, ביכולתנו להבין את הכיוון שאליו הולכת האנושות: תהליכי הפרדה היוצרים מודעוּת.

סיפורה של רחל: סבתא נולדה

אני מגיעה לבית חולים רמב"ם עם בתי רעות (אז בת 22). מאוד שלווה מבחוץ, ובפנים "תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". הרגשות שלי מציפים אותי. אני חשה שאני שוחה בתוך רחם ענקי של משפחתיות חונקת, כאילו ספינה זעה בתוכי על גלי סערה. "את חייבת להיות מרוכזת!" אומרת לי הדמות השופטת-ביקורתית, "את חייבת להיות חזקה עבור הבן שלך שהופך להיות עוד רגע קט לאבא," מוסיפה הדמות ומלהגת, "את חייבת להיות מאופקת, תרבותית ונרגשת במידה," ממשיכה הדמות לזמזם באוזניי... אך בתוכי, בוכה ומתרגשת, על סף שבר, דמות אחרת, דמות הילדה, דמות הבת של אמא שלה, שכל כך חסרה באותם רגעים... והדמות החיצונית שלי מרוכזת בסריגה. הידיים ממשיכות לסרוג נעליים לתינוקת שעוד מעט תגיח לאוויר העולם וגם סוודר יפה שאיתו עתידה היא לצאת מבית חולים, הכול מתוכנן, הכול כל כך נכון... אני עובדת כמו מכונה עם ידיי, שפתיי מחייכות לכל הסובבים, מלטפת את בתי המתרגשת, ומחבקת בחום את מחותניי הנרגשים אף הם. אך בפנים ממשיכה להתחולל בי הסערה!

עד שפתאום יוצא בני בכורי אשר אהבתי מחדר הלידה בצהרי היום, וכף ידו הגדולה והחמה אוחזת בתוכה כף יד קטנטנה וורדרדה, בעדינות שלא תתואר ואני מלאת פליאה מהנס שקרה... רק אתמול אחזו בי הצירים ועתה אוחז בני בבתו בעדינות של אבא שיודע באינסטינקט עתיק איך לאחוז את התינוקת ביציבות ובנוחות ובאהבה... ומהצד אני שומעת לפתע את המחותנת שלי מצלצלת בדמעות שמחה אל אמא שלה...

סוף סוף פורצות הדמעות מעיניי והדמות הביקורתית סרה הצידה ויוצאת מתוך רחם הייסורים והגעגועים דמות חדשה: סבתא שנולדה זה עתה יחד עם נכדתה הבכורה, סבתא המבקשת בקול בוכה, בתוך תוכה, לטלפן ולהודיע גם לאמא שלה שהשושלת המשפחתית נמשכת ושנולדה נינה... אך ריקנות ממלאה את לבי ואני אומרת בקול רם וברחמים עצמיים, "אין לי למי להתקשר!"

כמה דקות לאחר מכן אני מבינה שאמי איתי ובוודאי רואה אותי, ואני חשה אותה בתוכי. אני מחבקת בעוז את בתי הצעירה ובהתרגשות גדולה, אך כבר נינוחה, מרגישה שהסערה עברה... המים שקטים. אני מתקשרת לאחותי הנמצאת בארצות הברית והמחכה אף היא ללידת נכדתה הבכורה, ושתינו בוכות בשמחת הקלה וסוף סוף אני מרגישה משהו חדש פועם בתוכי, משהו חדש נפתח בחזי. צמח שם איבר שלא היה קיים לפני כן, וקוראים לו: אושר עילאי.

כל הדמויות בתוכי נרגעות וחשות ביחד את פעמי הרגע המופלא. רגע הנס.

נולדתי מחדש בגיל 51 יחד עם נכדתי בכורתי וחלל הגעגועים שנוצר בתוכי מתחיל להתמלא מחדש.

סיפורה של ד': היכולת "להיות עִם"

זה נכדי השלישי וזו הפעם הראשונה שבה השתתפתי בלידה. כשהילד יצא הוא הסתכל עליי וידע שזו אני. בזמן שהמיילדת ניקתה אותו הוא לא הפסיק להסתכל עליי. וזו הייתה חוויה מטלטלת. הקשר שלי עם הנכד הזה מיוחד במינו. אני מרגישה אותו. מרגישה כשהוא סובל ואז מתקשרת לאִמו, ואכן זה כך. אני מחוברת אליו והוא מחובר אליי. אנחנו ביחד מחפשים דינוזאור שיושב מאחורי הגדר. הוא מחובר לכל מילה שלי. זו חוויה גדולה, ואני מרגישה שהיא שינתה אותי. זו מתנה שקיבלתי. לי לא היו סבא וסבתא.

כאמא הייתי מאוד עסוקה. קריירה, אינטנסיביות של החיים, כל הזמן מאתגרת את עצמי ואת הילדים, רצה ממקום למקום, עסוקה בניהול ובתפקוד. לא ראיתי את הילדים שלי בעצם. היה יותר תפקוד מאשר רגש. עם הנכדים, אני בלי תחושת האחריות, מצליחה רק לחוות אותם, ליהנות ולכייף. לשבת בהצגה ולראות את עיניו הבורקות של נכדי בן ה-3, זו חוויה ראשונה עבורי. עם ילדיי לא ראיתי מבט כזה מעולם. האיכות "להיות עִם", להיות ולחוות את מי שעומד מולי — אני חושבת שזו עבודת חיי. ממקום של ראש ותפקוד ללמוד להתחבר עם הלב ולחוות את הכאן ועכשיו. זה דבר חדש שאני לומדת. ועם נכדיי זו ההזדמנות ליהנות מהפירות.

סיפורה של ג': מכשירים חדשים בתוכי

הייתי אמא צעירה. עם הנכדים התפתחה בי אהבה אחרת. כשנולדו הנכדים הייתי בעיצומם של לימודי הייעוץ הביוגרפי. במהלך הלימודים כמו נבנו בתוכי אנטנות חדשות שאפשרו ערוצים חדשים לקליטת המציאות. את הנכדים יכולתי לראות ולקלוט דרך אותם ערוצים. סוג חדש של קליטה, הכלה ותקשורת נפתח עבורי.

סיפורה של נ': לאהוב ולשחרר

כשנולדה נכדתי הראשונה, התחיל בתוכי משהו חדש. כאילו נפתח לי ברז חדש בלב שלא ידעתי שקיים. מאוד עוצמתי. התראינו איתה הרבה. כשהייתה בת שמונה לערך, אביה, שהוא בני, התגרש. הייתה לי הרגשה קשה שלא אראה אותה עוד. בכי תמרורים. בעלי אמר: "אהבה נשארת, אפילו אם לא תראי אותה בפיזי." לא יודעת אם המילים עברו אליי, אך בסופו של דבר העצב פג. אני רואה אותה לעיתים רחוקות. הקשר ממשיך בעיקר מרחוק. אני אוהבת אותה, רק רואה אותה והלב שלי נמס. ואני משחררת...

עם הילדים זה קשה, כי כל הזמן רוצים לשנות. אולי זה פרדוקס - גם לאהוב וגם לשחרר בו-זמנית, אבל זה משהו מעבר להיבט הרגשי. ידע הקארמה מאפשר לי לשחרר באהבה.

סיפורה של י': לראות את גרעין מהותו של האחר

אני משתפת בסיפור הליווי של האחיין שלי, אשר נסיבות החיים הובילו אותי להיות כמו סבתא שלו. אני חושבת שכל תהליך החינוך של הילדים שלי לאורך השנים היה תהליך של התפתחות פנימית שאִפשר לי להגיע למצב של להבין כל ילד לפי צרכיו. לכן ההתייחסות הראשונה שלי לאחייני הייתה מנקודה אחרת, מתקדמת יותר. ואם אני יכולה לשים את האצבע נכון לעכשיו, זו ההכרה של ההפרדה. שהאחיין שלי הוא ישות בפני עצמה, נפרד. ומה שהוא עושה ואיך שהוא מתנהל נובע מתוך הצרכים שלו, ומתוך מה שהוא בא ללמוד מהחיים, וזה לא אומר שום דבר לגביי. יכולת הפרדה זו יצרה יכולת חיבור עם איכויות חדשות עבורי - ניקיון, ישירות, עומק, וכל זאת ללא רובד נפשי של אגו ודחפים וציפיות. אני חווה איכות חדשה של מפגש אנושי שמקרין על כל הקשרים עם האנשים הסובבים אותי.

בתיאורים אלה באה לידי ביטוי חוויה המורכבת מרבדים נפשיים בשילוב ההיבט הרוחי. יכולת ההתבוננות והחיבור המודע לחלקים שבי, כפי שהיא מתוארת בסיפורה של רחל, הינה פעילות שמקורה ברובד האני. כך גם כל היכולות המופיעות בכותרות של שאר הסיפורים, שהן כולן פרי של המעבר מעבודה נפשית לעבודה רוחנית. למשל, בסיפורה של י', יכולת ההפרדה, לראות את גרעין מהותו של האחר, היא פרי עבודה רוחנית של חיבור לאני שבתוכי וממקום זה לאני של הזולת, למהותו הפנימית, ולא למעטפות האישיותיות והנפשיות. ג' מדברת על מכשירים וערוצים חדשים לקליטת הזולת; הרחבת הקליטה של רבדי המציאות השונים היא ניצן להתפתחות אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה; וסיפורה של נ', "לאהוב ולשחרר", משקף מפגש עם עולם הרוח, שבו תחושת הקשר אינה קשורה למפגש הפיזי.

אברי הנפש ואברי הרוח: הורות מול סבתאוּת

שלב ההורות מתרחש בתקופת בניית אברי הנפש. מתוך החיבור, האופייני, כאמור, לשלב זה, יוצרים זוגיות ומקימים משפחה. זוהי גם התקופה שבה האדם קשור ביותר לחיים ובונה את ביתו בכל המובנים. זוהי תקופה בה כוחות החיים חזקים, והאדם פועל הרבה מתוך תחושת אגו ועסוק במשימות החיים.

לכל תקופת זמן בחיי האדם יש משימה ההתפתחותית משלה. השלב הבא של החיים, התקופה של בניית אברי הרוח, מקביל לשלבי הזִקנה ולהופעתה של הסבתאוּת בחיי האדם. מול כוחות החיים המתמעטים, עולה כוחו של האני - כוח הרוח באדם. אפשר לומר שבגילאי 21–42, שלב בניית אברי הנפש, פעל האני מתוך הגופים. החל מגילאי אמצע החיים, 42 ואילך, האני כמו מתעייף מלהיות כלוא בגופים ונכסף להיות במרחב החופשי הטבעי שלו. בתהליך הדרגתי ומתגבר מתרחשת פרידת האני מהגופים. ככל שהאני משוחרר יותר מהגופים, כן מתעצם הדחף לפעול מתוך מהותו הפנימית. תהליכי הפרדה יוצרים מודעות מסוג חדש ואפשרות של פעולה מתוך איכויותיו של האני -מודעוּת עצמית, חופש, ראיית מהותו הפנימית של הזולת.

החיבור, המאופיין בחוויה ובהוויה, קודם תמיד להפרדה. ככל שיכולת החיבור גדולה יותר, כך הפרדת האני מהגופים תהיה נכונה, מדויקת ועוצמתית יותר, ופעולת האדם תהווה ביטוי לאיכויותיו של האני.

סבתאוּת כייעוד

יש וחוויית הסבתאוּת קשורה לשאלת הייעוד של האדם, נושא שקשור מבחינה ביוגרפית למחצית השנייה של החיים. כאן עולה פרי העבודה האישית של האדם, המוביל לנתינה הייחודית שלו לעולם. יש להבין, שייעוד אינו רק מהפך מקצועי או שינוי של כל סדרי החיים, אלא גם בניית איכות חדשה וביטוי שלה בחיים. אם מזהים בעבודה הביוגרפית ששאלת הסבתאות קשורה לייעוד, חשוב להמשיג זאת ולתת לכך מקום, דבר שנותן משמעות עמוקה לחוויה ומעניק שקט פנימי עמוק.

בקבוצת המחקר שלנו חברות נשים אשר חוויית ההורות היוותה עבורן מקור לקושי ולתסכול, ודרשה מהן עבודה פנימית מאומצת: עבודה על פיתוח היכולת של חיבור לזולת, פיתוח ההיבט הנפשי ועבודה על דפוסים אישיותיים, כמו שתלטנות, ביקורתיות ושיפוטיות. אצלן סיפקה הסבתאוּת הזדמנות להמשך עבודה בתחום זה. אצל חלק מן המשתתפות התרחש תהליך ההתפתחות כבר מילד לילד, בעוד שבמקרים אחרים היוותה הסבתאות מרחב חדש בו אפשר היה לפתח את האיכויות החדשות. הייתה בכך הזדמנות גדולה לתיקון הן עבור עצמן, הן עבור ילדיהן והן עבור כל הסובבים אותן, שכן איכויות חדשות אלה באו לידי ביטוי בכל מערכות חייהן בעולם.

נושא זה של תיקון חשוב מאין כמוהו. במידה והאדם מחובר במודע לעבודה זו, יש עוצמה רבה בפעולותיו, במיוחד על רקע תקופת הזִקנה, שבה מתמודדים עם אובדנים רבים. סבתאוּת מתוך תמונה זו מהווה נחמה גדולה.

סבתאוּת שאינה ייעוד

מצב אחר נוצר כאשר סבתאוּת היא אמנם חוויה משמעותית הגורמת לאושר רב, אך בתהליך האישי אין היא מצויה בליבת העבודה של האדם על עצמו. כאשר במחצית החיים עולים אתגרים חדשים כשאלת הייעוד, כגון שינוי או פריצת דרך במקצוע או בניית זוגיות שנייה, חשוב לתמוך מול חוויית הסבתאוּת דווקא בייעוד שעולה. במיוחד עקב הציפיות החברתיות וציפיות וצרכי ההורים, קל להישאב לתפקיד הסבתאוּת. במצב זה, עבודה על אסרטיביות ויצירת גבולות נכונים חשובה מאין כמוה. גם כאן הדיוק בזיהוי הכוחות הפועלים כעת בחיים ומתן משמעות לשאלת הייעוד תורמת מאוד לבהירות המובילה לבחירה בפעולה הנכונה בכל רגע ורגע.

סבתאות כמפגש רוחני

הסבתאות מביאה ליכולת אהבה מסוג אחר, אהבה שנוגעת בה הרוח ואיכויות רוחניות נחוות בה. איכות רוחנית מיוחדת שעולה היא יכולת הקשבה והתבוננות מסוג חדש, יכולת שמקורה באני, והיא מעבר לאינטרסים נפשיים או לצרכי האגו, כגון רצון לקבל תמורה. ההתבוננות בתהליך התגשמותם של הנכדים על האדמה היא חוויה מעוררת כבוד לרוח האדם באשר הוא. התחברות עמוקה לתהליכים אלה מרחיבה את התודעה וברגע שהיא מתרחשת, ולו פעם אחת, היא מאפשרת מרחב חדש למפגש עם כל אדם.

בשלב הזִקנה יש פוטנציאל לבניית איכויות רבות, כגון היכולת "להיות עִם", חיבור למהותם של הדברים ויכולת נתינה ללא צורך לקבל, וכן איכויות ויכולות שמתפתחות מתוך עבודת תיקון הקשורה בקארמה האישית, כמו דיאלוג המבוסס על עניין אמיתי באדם, הכרת תודה, סבלנות. הקשר עם הנכדים הוא הזדמנות לתרגל איכויות אלה ללא המטען של העבר בקשרים ומתוך חופש, ודרך כך הן מתרחבות ומעמיקות.

כמו פרי שמופיע בסוף מחזור חייו של הצמח ומכיל זרעים לצמח העתידי, והוא בדרך כלל עסיסי ומתוק, כך גם למפגש עם ישויות הנכדים ניתן להביא את פרי החיים במיטבו, ובו-זמנית לחוות בגלגול זה קשר אנושי בעל איכויות גבוהות. כך נוצרים בתוכנו זרעים אשר ביטויָם המלא יהיה בגלגול הבא.

פרק שלישי: אני כסבתא
מנקודת מבט קארמתית

שאלת החקר: מהם חוקי הקארמה הפועלים בבסיס הקשר עם הנכדים

סיפורה של גלי אדר: אני עם מיה

מיה נולדה. עולמי נברא מחדש. ברגע הלידה אני עומדת מולה, מבטה הסקרן צרוב כתמונה בהירה בתוכי. עיניי מחוברות אל פניה.

הקלה עצומה וגאווה על בתי, על עמידתה בלידה קשה זו, ובמקביל, עשייה רבה בתחום הפיזי כדי לוודא ששעותיה הראשונות של נכדתי בעולם יהיו נכונות.

שעות אחרי הלידה, שקט, לילה. אנחנו לא משאירות אותה לרגע ללא מגע. מה שמה? משתפת את בתי בידע שעליה להיות קשובה לשם אשר יגיע אליה, אך בתוכי גם השאלה: מה שמה? ולפתע עולה בי תמונה. ואני אומרת "קראי לה בשם של נסיכה". מוסרת את התינוקת לידי בתי ונרדמת. בבוקר, בתי אומרת: מיה. כמו ברק הגיע אליי שמה.

שקט גדול בתוכי. משהו עמוק נרגע. הגיעה נשמה אשר קשורה למעגל הפנימי של אנשים בגורלי. חיכיתי לה, ואפילו לא ידעתי זאת. זו נשמה אשר תבקש את העומקים המצויים בתוכי. ואני לה, לרשותה.

שטיינר מלמד שאנו ממשיכים רשת של קשרים מעברנו הקארמתי. בכל רגע ורגע יכול להופיע בחיינו אדם שהמפגש עמו נושא עומק קארמתי. קשר של עבודה, מתנה, חוב — קשר שיכול להפוך את עולמנו על פיו. ברגע המפגש עם כל אדם נמצא כבר העומק הקארמתי בינינו, אך תודעתנו לא יכולה להכיל זאת באופן ישיר. הבנה זו הפניתי כשאלה לקבוצה. האם הייתה להם חוויה של מפגש קארמתי עם אחד הנכדים? האם היה קשר עם נכד בו הרגישו שהקארמה דיברה בצורה ברורה?

סיפורה של ג': מחויבות

נכחתי בתהליך הלידה בו בתי ילדה את נכדתי. ברגע שהנכדה נולדה העיניים שלה חדרו דרכי. כזאת קטנה וכאלו עיניים מכשפות... פרצתי בבכי. לא יכולה לתאר במילים איך חשתי את זה. זה היה מבהיל. הרגשתי פתאום את הקשר ואת המחויבות, מייד ידעתי. הקשר יהיה מיוחד. היא תזדקק לי. זו מתנה גדולה. כיום היא בת 3 וחצי — מחפשת אותי, יודעת מה להוציא ממני ולהגיד לי. שומרת דברים לספר רק לי. מעולם לא העזתי לספר מה שאני מביאה כעת.

השיתופים בקבוצה, שמתוכם בחרתי להביא כאן רק שניים, ייצגו בצורה תמציתית וחיה ביותר את הקשר הקארמתי שהיה גלוי מהמפגש הראשון ממש. היה היבט נוסף בכל הסיפורים: השאלה שהצגתי לקבוצה הייתה פתוחה ולא התייחסה דווקא לרגע הלידה, אך רוב השיתופים שבהם שאלת הקארמה הדהדה חזק היו קשורים לרגעי הלידה. לידה היא שלב שבו השער בין עולם הרוח לעולם החומר נפתח. האם זהו מרחב שמאפשר — אם ערים אליו — זיהוי ישיר יותר של קארמה? מימד מעֵבר לזמן בתוך הזמן?

יש וחוויית הקארמה עם הנכדים אינה מגיעה כהבזק, אלא עולה מתוך התפתחות הקשר. הקארמה "תדבר" בכל מיני דרכים, כמו תחושת אחריות מיוחדת כלפי נכד מסוים, או התחושה שנכדה מסוימת זקוקה לי יותר מאשר האחרים.

יש לציין גם שחוויית המפגש עם הנכדים אינה תמיד רק חוויה של רגשות חיוביים. לא מכבר הגיעה לאחת הסדנאות שלי משתתפת, שהשאלה שדחפה אותה לעיסוק בנושא הקארמה הייתה קשורה לחוויית פחד מהנכד אשר נולד לה. זהו מקרה נדיר, המדגיש עד כמה חשוב לבוא לכל שאלה בגישה פתוחה וחסרת דעות קדומות.

האם גם עם הנכדים נפגשנו בגלגול הקודם?

נכדים הם הזדמנות למפגשים חדשים ומשמעותיים בגילאים מאוחרים יותר של החיים. מה המשמעות של מפגשים אלה בשלב זה של החיים? האם יש קשר בין גיל המפגש בחיים אלה לגיל המפגש בגלגול הקודם? מה מאפיין מפגשים אלה? כאמור, שטיינר אינו מתייחס ישירות לנושא הנכדים, אך הוא נדרש לחלק משאלות אלה כאשר הוא מדבר באופן מעורר השתאות על הקשר בין גיל המפגשים עם ישויות הקשורות לגורלך בגלגול הנוכחי — לבין גיל המפגש בגלגול הקודם. הנה כמה ציטוטים נבחרים מתוך דבריו:^[5]

אנו פוגשים במהלך חיינו, ויש לראות גם בכך את פעולת הקארמה, אנשים רבים שהייתה לנו איתם היכרות חולפת, ואנשים שקרובים אלינו בקשרים משפחתיים כאלה או אחרים, או בתור חברים, במשך תקופות ארוכות בחיינו. אנו פוגשים אנשים שבקשר שלנו איתם הם גורמים לנו סבל, או כתוצאה מעשייה משותפת כלשהי איתם עולה סבל או נוצרים מכשולים. אנו פוגשים אנשים שמקדמים אותנו או שאנחנו עוזרים להם. בקיצור, יכולים להיווצר סוגים מגוונים של קשרים. גם מול עובדות חיים כאלה, כדי שמה שנאמר שלשום על קבלת הקארמה יניב פרי במובן האנתרופוסופי של הדבר, עלינו לקבל שבמובן מסוים אנחנו רצינו את כל זה, שעם החלק החכם בתוכנו רצינו לפגוש אדם מסוים, שלכאורה דרכו הצטלבה עם דרכנו במקרה, כדי שנוכל לחוות בדיוק את החוויות האלה. אז מה באמת יכול לרצות אותו חלק חכם בתוכנו, כאשר הוא מחפש לפגוש אדם זה או אחר? על מה הוא יכול להסתמך? התשובה הסבירה היחידה לשאלה זו היא לומר לעצמנו: אנחנו רוצים לפגוש אדם מסוים מפני שכבר פגשנו אותו בעבר, ומפני שהקשר התחיל כבר קודם. זה לא היה חייב להיות בהתגשמות האחרונה, אלא ייתכן שזה היה זמן רב לפני כן. מאחר שבהתגשמויות הקודמות שלנו היה עלינו לעשות דבר זה או אחר עם אותו אדם, וכיוון שבאופן זה או אחר נוצרה בנו אשמה מסוימת, החלק החכם הזה בתוכנו מוביל אותנו לפגוש אותו. הוא מוביל אותנו אל האדם הזה כמו בכוח קסם.
אך כעת אנו נכנסים לתחום רבגוני שיש בו הסתעפויות רבות מאוד, ונוכל לדבר עליו רק מנקודות מבט כלליות. אנו נאמר רק דברים שהתגלו באמת דרך חקירה המבוססת על ראייה רוחית, אך כל אחד יכול להיעזר בהם ולהפוך אותם לספציפיים יותר כדי להשתמש בהם להבנת החיים האינדיבידואליים שלו.

בהמשך מתאר שטיינר באופן מפורט את הקשר הקארמתי בין האנשים שאנו פוגשים באמצע החיים לבין הגיל שבו פגשנו אותם בגלגול הקודם, וכן הוא מתאר את הגישה הנכונה להתייחסות לידע זה.

כאשר אנו חוקרים כיצד בגילאי אמצע החיים אדם פוגש אחרים או עושה היכרות עם אנשים חדשים בחייו, באופן מפתיע אנו מגלים שהם אותם אנשים שהאדם היה איתם בהתחלת חייו, בילדותו המוקדמת, בהתגשמותו האחרונה או בהתגשמות קודמת. כי מתברר שבדרך כלל, לא תמיד, האדם פוגש באמצע חייו דרך נסיבות חיצוניות מסוימות של הקארמה את אותם האנשים אשר פעם היו הוריו. רק במקרים נדירים נפגוש בילדות המוקדמת את האנשים שהיו פעם הורינו. זה לרוב יקרה במהלך אמצע החיים. זה נשמע מוזר, אך זאת עובדה.
נניח, למשל, שאדם סביב שנתו השלושים נכנס לקשר כלשהו עם אדם אחר. יכול להיות שהם מתאהבים או נהיים חברים טובים או נכנסים לסכסוך או מאבק כלשהו או לכל קשר אחר. דברים רבים יכולים להתבהר ולהתברר לנו, אם נחשוב באופן היפותטי שהאדם היה בקשר של בן-הורה עם אותו אדם. ולהיפך, מתגלה עובדה מפתיעה ביותר. אותם אנשים שאיתם אנו נפגשים דווקא בילדות המוקדמת ‒ הורים, אחים, חברים למשחק או בסביבה אחרת של הילדות ‒ הם בדרך כלל אנשים שבהתגשמות הקודמת או עוד יותר מוקדמת פיתחנו איתם קשר, כך שהכרנו אותם בצורה זו או אחרת בסביבות גיל שלושים. לעיתים קרובות קורה שאנשים אלה מופיעים בהתגשמות הנוכחית כהורים או כאחים שלנו. גם אם הדבר נשמע מוזר, נסו לבחון אותו לאור חייכם. אז תראו כמה אור נכנס לחיים כאשר מסתכלים עליהם בצורה כזו. אם מתברר שזאת לא האמת, טעות אחת כזאת לא ממש משנה.
אך מצד שני, אם מתבוננים בחיים, באותן שעות של התבודדות, באופן כזה שהם מקבלים משמעות, אנו יכולים להרוויח הרבה מאוד. רק אסור לנסות לארגן את החיים בצורה זו או אחרת, כך שנבחר את אלה שמוצאים חן בעינינו, את אלה שהיינו רוצים כהורים. אסור לנסות להבין את הדבר באור מוטעה בגלל דעה קדומה כלשהי.^[6]

כל זה מהווה הקדמה חשובה, שלאורה נוכל להבין בצורה נכונה את המשך דבריו של שטיינר ביחס לשאלה, מה מאפיין את האנשים שאנו פוגשים במהלך הקו היורד של חיינו, כלומר, בגיל שנמצא במרכז מאמר זה.

אתם יכולים כעת לשאול אותי: מה לגבי האנשים שאנו פוגשים בקו היורד של חיינו? באופן מפתיע, גילינו שבתחילת החיים הנוכחים אנו פוגשים אנשים שהכרנו בתקופת האמצע של חיינו הקודמים, בעוד שבאמצע החיים, אנו פוגשים שוב את אלה שהכרנו בתחילת החיים הקודמים. אבל מה קורה בהמשך תקופת החיים בקו היורד? התשובה היא שאז אנו מונְחים לפגוש אנשים שאולי היה לנו קשר איתם בחיים הקודמים, או לאנשים שאולי לא הכרנו עדיין. היה להם קשר מסוים איתנו בהתגשמות קודמת אם אנו פוגשים אותם בנסיבות מיוחדות, בנקודה מכרעת בחיים, כאשר, למשל, עלינו לעבור מבחן קשה בחיינו עקב אכזבה מרה. אז ייתכן מאוד שבמחצית השנייה של החיים אנו פוגשים אנשים שכבר היינו קשורים אליהם באופן זה או אחר. כתוצאה מהמפגש, הנסיבות משתנות, ובדרך זו ניתן לפתור דברים מסוימים שנגרמו בעבר.
כל זה הופך את החיים לרבגוניים ביותר, ונותן לנו להבין שאסור לנו להתקדם בחקירת הקארמה יותר מדי על פי תבניות קבועות או שבלונות. אולם אפשר לומר, שבמהלך המחצית השנייה של חיינו דרכינו מצטלבות עם אנשים שאיתם הקארמה שנרקמת לא יכולה להיפתר בהתגשמות אחת. נניח שבהתגשמות מסוימת גרמנו כאב למישהו. לא קשה לדמיין שבהתגשמות אחרת לאחר מכן ניפגש שוב עם אדם זה, וכי החלק החכם יותר בתוכנו יוביל אותנו למפגש איתו כך שנוכל לפצות על הסבל שגרמנו לו. אך נסיבות החיים לא תמיד מאפשרות לנו לאזן את הכול, אלא אולי רק חלק ממה שדורש איזון. לכן יש צורך בדברים שמסבכים את העניינים, ונוצרת האפשרות שנפצה על שאריות קארמה כאלה במחצית השנייה של החיים. אם כן, אנו מבינים את החיים שלנו כך שאנו בוחנים את הקשר ואת מערכת היחסים שלנו עם אנשים אחרים לאור הקארמה הזאת.^[7]

מכל הטקסט החשוב הזה, אני מתמקדת כעת בארבעה משפטים של שטיינר שהנם משמעותיים במיוחד בהקשר של מאמר זה, משפטים שייחודם בפירוט הספציפי של פעולת חוקי הקארמה, כאשר כל משפט הוא כמו הסרת מסך מסודות הקארמה בכל הקשרים וגם אפשרות להתבונן בתהליכים של סבתאוּת מזווית נוספת, מפתיעה.

המשפט הראשון: התשובה היא שאז אנו מונחים לפגוש אנשים שאולי היה לנו קשר איתם בחיים הקודמים או לאנשים שעדיין לא הכרנו.

המילה "מונחים". שימוש בפועל סביל מתאר את פעולת הקארמה במפגש האנושי. הווה אומר, מעורבים פה כוחות נוספים שמלווים ורואים את חיינו, אנו לא מגיעים למפגש עם האנשים הללו בכוחות עצמנו. להבנתי, זה מה שנקרא חסד. בהמשך שטיינר אומר "קשר בחיים הקודמים", ובניגוד לשני המצבים הקודמים שתיאר, הוא לא מציין כאן באיזה גיל התרחש המפגש בגלגול הקודם, והוא מוסיף את האפשרות המפתיעה שיכולים להיכנס כאן לתמונה גם אנשים חדשים בגורלנו, אנשים שעדיין לא הכרנו. זה מפתיע מפני שבדרך כלל, מרוח הדברים של שטיינר עולה שאין מפגשים חדשים בחיינו. ייתכן וזה קשור לשלב בחיים שבו נבנית הקארמה של העתיד, שנקראת גם קארמת השמש,^[8] שלב שבו נפתחים מרחבים חדשים.

המשפט השני: היה להם קשר מסוים איתנו בהתגשמות קודמת אם אנו פוגשים אותם בנסיבות מיוחדות, בנקודה מכרעת בחיים, כאשר, למשל, עלינו לעבור מבחן קשה בחיינו עקב תחושת אכזבה מרה.

עולה כאן השאלה: מה ההבדל בין אדם חדש שנכנס לחיינו בלי "היכרות מוקדמת" לבין אדם שכבר היה לנו קשר איתו? שטיינר לא מרחיב כאן על המאפיינים של ההיכרויות החדשות. לגבי מפגש של קשר קארמתי בחיים הקודמים, שטיינר אומר שאדם שכבר היה לנו קשר איתו נכנס לחיינו בעת של משבר, בנקודת מפנה בחיים, בתקופה של קושי גדול — וגם נותן דוגמה ספציפית לסוג הקושי: אכזבה מרה. המושג "מבחן קשה" מעיד על כך שמדובר ברגע מכריע בחיים, כי מבחנים אפשר גם לא לעבור. גודל המבחנים כגודל התפתחות האדם. אלה הם מבחנים של קארמת שמש, שהם מבחנים מסוג מיוחד, קשורים מאוד למבט לעתיד, לרמות תודעה גבוהות יותר ולעומק הקארמתי של חיי האדם, כלומר, לכל הגורמים המודעים והלא מודעים המשפיעים על גורלו של האדם.

המשפט השלישי: אז ייתכן מאוד שבמחצית השנייה של החיים אנו פוגשים אנשים שכבר היינו קשורים אליהם באופן זה או אחר.

במשפט זה שטיינר מדגיש שוב את הרעיון האמור, וכעת מופיע המשפט הרביעי, הוא משפט המפתח: כתוצאה מהמפגש, הנסיבות משתנות, ובדרך זו ניתן לפתור דברים מסוימים שנגרמו בעבר.

מה שעולה מקטע זה, כפי שאני מבינה אותו, היא תחושה שמישהו מלווה את גורלנו, ואותם אנשים שמגיעים במצב הזה הם "כוח חילוץ" מיוחד, כוח למשימות מיוחדות, כמו סיירת מטכ"ל, כי מבחנים גדולים של תקופת קארמת שמש קשורים להחלטות אני בחיי האדם, והדברים שקורים בתקופות אלה הם זרעים לתקופה הבאה.

בזכות ידע זה ניתן לחקור מפגשים רבים דרך שאלת הקארמה. מבחינת הנושא "אני כסבתא", חשובים במיוחד דבריו של שטיינר לגבי המפגשים שמתרחשים בקו היורד במחצית השנייה של החיים. האם יש נכד או נכדה שבאו לעולם בנקודת זמן של משבר עמוק בחיינו? האם ואיך המפגש עם אותה ישות שינה את הגורל? שאלה זו מחדדת את שאלת הזמן במהלך החיים. אותו אירוע בזמנים שונים, בגילאים שונים, מקבל משמעות שונה במידה ומבינים את סוד הזמן.

בהקשר האישי שלי, כאשר נולדה נכדתי מיה לפני כשלוש שנים, הייתי בתקופה אישית קשה מאוד, משבר משפחתי מייסר עם היקרים לי מכול, משבר אשר גרם סבל עצום לכל הסובבים וקצה חוט ליציאה ממנו לא נראה. מה שנותר היה רק להשתדל ולפעול נכון, לקוות ולהאמין בטוב. בואה של מיה לעולם גרם לשינוי עצום. המשבר עבר, וכולנו יצאנו ממנו מחוזקים. בתוכי הייתה הכרת תודה עמוקה למיה, ולחסד שהתרחש בזכות בואה למשפחתנו ברגע כה קשה. השתאות עמוקה מול החוכמה העצומה של היקום. החוויה שאותה תיארתי זכתה להסבר דרך הידע ששטיינר מביא, ידע אליו התחברתי רק בימים אלה של כתיבת המאמר. אני מלאה בהכרת תודה עמוקה לשטיינר על הבאת ידע הקארמה בצורה של חוקים הניתנים לחקירה בתודעה ערה.

פרי החיים

הופעת הנכדים בחיים מתרחשת כאשר נפגשים כמה תהליכים המעשירים זה את זה. פירות החיים מבשילים, ובמקביל מתגבר מקומה של הרוח בחיים, ועמה מתגברות אף האיכויות המיוחדות אותן תיארתי במאמר זה. במקביל, מטבע הדברים בגיל הסבתאות, לרוב מתפנה זמן מהמשימות השוטפות של קריירה, פרנסה וכו'. נוצר שילוב נסיבות מיוחד שלעתים ממתין למפגש קארמתי עם אחד הנכדים, עם נכד אשר זקוק במיוחד לכל מה שפיתחת מתוך כישרונותיך המיוחדים למטרות האבולוציה שלו ולמשימות הקשורות לייעודו. הנכד שזקוק לאיכויות אלה כמו חיכה שהן יבשילו בתוכך, ואז הופיע כדי לקבלן — איכויות שיכולות להיבנות רק לאחר מאבקים והתנסויות רבות בחיים ושמעורבים בהן כוחות יצירה רבים. בסוג זה של סבתאוּת משולבת מעין "חונכות אישית", כאשר הדחף להיות בקשר מסוג זה נובע מתוך רצונו של אותו נכד. וככל שהזיהוי של הסבא או הסבתא כחונך הנותן את הנדרש יהיה ברור יותר, כך פעולת הנתינה תהיה מדויקת יותר.

התייחסות זו מבוססת על הידע של שטיינר, אשר מציג תמונה מהפכנית לגבי פעולתה של התורשה ואותה אני מפרטת בספרי לחשוב קארמה:^[9]

הרעיון שהמקור הרוחי מעצב את הנפש שמעצבת את המעטפת האתרית, וכתחנה אחרונה מעצבת את הגוף, מתואר בספר זה במספר אופנים. אך הבנה עמוקה יותר של הרעיון דורשת גם היפוך בתפיסה לגבי פעולת הגֶנים ולגבי ידע התורשה הקונבנציונלי. התפיסה המטריאליסטית מאמינה שהכול מקורו בחומר, ושבגרעין התא נמצא הד.נ.א. שמכיל את הגנים, ולפיהם נקבעת צורתו של האדם וייתכן אף מרכיבים באישיותו. מתוך תפיסה זו, עיקר המאמץ מושקע בגילוי סודות הד.נ.א.

הבנה שבניית האדם מקורה ברוח מחייבת חשיבה אחרת לגבי אופן התגשמות האדם הלכה למעשה. שטיינר מביא ידע שונה לגבי הדינמיקה של התגשמות האדם, תוך התייחסות למדע המערבי, שאותו הוא הכיר היטב, וכאמור אף הוקירו:

איך חוק הקארמה קשור לתורשה הפיזית? התורשה הפיזית אכן משחקת כאן תפקיד חשוב, ואנחנו יודעים שחלק מהתכונות של האב ושל הדורות הקודמים מופיעות שוב אצל הבן. למשל, במשפחת באך היו עשרים ושמונה מוזיקאים מוכשרים בתקופה של מאתיים וחמישים שנה. ברנולי היה מתמטיקאי גדול, ואחריו הופיעו במשפחה עוד שמונה מתמטיקאים מחוננים.
אומרים לנו שהכול עניין של תורשה, אך זוהי אמת חלקית בלבד. כדי להיות מוזיקאי מוכשר, אתה זקוק ליותר מנטייה מוזיקלית בנפשך. אתה זקוק גם לאוזן מתאימה מבחינה פיזית. אוזן טובה היא תכונה פיזית שקיימת במשפחה של מוזיקאים, ועוברת מדור לדור. במשפחה שמנגנים הרבה מוזיקה, תמצאו אוזניים מוזיקליות טובות, ולכן, כאשר אמורה להתגשם נפש בעלת כישרון מוזיקלי מפותח מאוד, כמובן שהיא לא תבחר במשפחה בה אין כל עניין במוזיקה ‒ כי במשפחה כזו היא הייתה דועכת ‒ אלא במשפחה שיש בתורשה שלה איברים פיזיים מתאימים.
אותו הדבר נכון לגבי אומץ מוסרי. אם נפש בעלת נטייה לאומץ מוסרי אינה יכולה למצוא תורשה מתאימה, התכונה תיעלם. אתם מבינים שעלינו להיות זהירים מאוד כשבוחרים את ההורים! העובדה היא לא שהילד דומה להוריו, אלא שהוא נולד למשפחה שבה ההורים הכי דומים לו.

שטיינר מוסיף:

אם אנו מתבוננים באדם כזה מרגע היוולדו, נראה כאילו החוש למוזיקה הגיע איתו, כאיכות של ישותו הפנימית. אך אם נתבונן בו לפני לידתו, נראה שהאוזן המוזיקלית שהוא חיפש הייתה צריכה להגיע אליו מבחוץ. לפני היוולדו ‒ היא לא הייתה בתוכו. היה בו רק אימפולס שדוחף אותו לרכוש אוזן כזאת, למשוך אותה אליו. התכונה שמאוחר יותר נחשבת לתורשתית, היא למעשה חיצונית: היא הגיעה אל האדם והוא מיהר לאחוז בה. ברגע ההתגשמות היא הפכה לפנימית, והופיעה בתוכו. לכן, כאשר אנו מדברים על נטייה תורשתית, אנו נתונים לאשליה, מפני שאיננו לוקחים בחשבון את הזמן שבו האיכות הפנימית הייתה איכות חיצונית.

שטיינר דיבר על דמותם של האב והאם, אבל יש מקום להתבוננות בדמויות משמעותיות נוספות, ובמקרה זה בדמויות של הסב והסבתא. שטיינר לא יכול לתאר בכל רגע את כל המורכבות של הדמויות והכוחות הפועלים, ולכן יש לראות בכל ידע שנתן מרחב פתוח שמזמין אותנו להמשך חקירה.

מאמר זה הנו חלק מספר שנושאו ביוגרפיה וקארמה, הנמצא בתהליך כתיבה.

 מרים פטרי, יועצת ביוגרפית, שותפה לכתיבת הספר והמאמר, מתרגמת כתבי שטיינר מגרמנית ומאנגלית.

אתר בית הספר "אם החיטה": biography.co.il

^[1]       ר. שטיינר, 140 GA, מחקרים אוקולטיים על החיים בין מוות ללידה חדשה (סדרת הרצאות במקומות שונים), הרצאה 19 בסדרה: "הטרנספורמציה של כוחות ארציים ליכולות של ראייה רוחית". ברגן, 11 באוקטובר 1913, תרגמה מגרמנית ואנגלית: מרים פטרי.

^[2]       קשרי מתנה - קשרים המהווים תוצאה קארמתית של נתינה בהתגשמות קודמת, שבגלגול הנוכחי לא דורשים עבודה מיוחדת ומהווים מקור לכוחות ולשמחה.

^[3]       לקריאה נוספת: ר. שטיינר, מדע הנסתר, הוצאת תלתן; אדריאנה קוליאס, תקופות התרבות והאבולוציה האנושית הרוחנית, ארכיב רודולף שטיינר בעריכת דניאל זהבי.

^[4]       מדע הנסתר פרק 2: מהות האנושות (תורגם מגרמנית ומאנגלית על-ידי מרים פטרי).

^[5]       הלך הנפש הבסיסי מול הקארמה, GA130, וינה, 8.2.1912. תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי.

^[6]       שם.

^[7]       שם.

^[8]       לעומת קארמת הירח, שהיא תוצאה של העבר, של ההתגשמויות הקודמות של האדם.

^[9]       הוצאת אם החיטה, עמ' 68—70. הציטוטים של שטיינר בקטע זה לקוחים מתוך: בשערי מדע הרוח, הרצאה 7, 28 באוגוסט 1906.